הפרשיות שבתורה יש שהן מפורשת, ויש שהן סתומות, ויש שהן עומדות על הגבול שבין הסתום למפורש – נראות מפורשות וגלויות, אך הסתום שבהן מורגש. פרשיית בלעם היא דוגמה לפרשיה העומדת על הגבול – סיפור המעשה נראה מחוור וברור, ואף על פי כן אדם חש שיש כאן סודות וצפונות.
עניינו של בלעם, מהתורה ועד לגילויי חז"ל, כולל בתוכו נושאים רבים, אך בשיחה זו נעמוד על נקודה אחת: הזוג – משה ובלעם[1].
בכל פרשת בלעם שבתורה משה רבנו אינו נזכר. כל הדרמה המתרחשת במואב מתוארת כאילו היא אינה ידועה למשה, ורק בסוף הפרשה הוא מתגלה בוכה בפתח אהל מועד, לאחר שבלעם כאילו נסתלק מעל הבמה. לעומת זאת בחז"ל נזכר היחס שבין משה לבלעם בכמה מקומות. לפי המתואר בדבריהם הקשר שבין משה לבלעם החל כבר מתקופת ילדותו של משה, כפי שאמרו בגמרא: "'הבה נתחכמה לו'… אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי – שלשה היו באותה עצה אלו הן בלעם איוב ויתרו"[2]. המאבק בין השנים החל כבר מאז, וכפי המתואר ב'ילקוט שמעוני' בלעם היה זה שהציע להרוג את משה הצעיר שעה שהסיר את הכתר מעל לראש פרעה[3].
כוח הדיבור
הקשר הפנימי שבין משה לבלעם אחוז ביסוד הדיבור. כך בראשית תקופת נבואתו של משה ענייני הפה הם שעמדו במרכז התדיינותו עם הקב"ה. משה טען: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי"[4], וד' השיב לו: "מי שם פה לאדם"[5]. יתירה מכך – עצם דרגת נבואתו של משה מתייחסת אל הדיבור, כפי שמעיד הקב"ה: "פה אל פה אדבר בו"[6].
גם אצל בלעם, להבדיל, חוזר עניין הדיבור: "הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר"[7]. כך גם עולה מסיפור האתון המדברת, שמבלי להיכנס לעמקו ברור שהוא מהווה נקודת מפתח בפרשה[8].
עדות בלעם
בכוח דיבורו של בלעם רצה בלק להילחם בישראל, אולם ד' הפך לו את הקללה לברכה. קללותיו-ברכותיו של בלעם התפרשו למהר"ל כעדות לישראל:
"הדבר אשר יבחן מזולתו, הוא הבחינה האמתית, אשר לא יפול בו ספק… ומפני זה היה בלעם, שהוא זולת ישראל… ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל. וזה מפני שלא היה לו קירבה וחבור לישראל, לכך היה בלעם מעיד עליהם מצד אמתת ישראל אשר נמצאו ישראל בפעל. וזהו שגורם שהיה נבואת בלעם על ישראל הכל לטובה, כאשר הפך הקדוש ברוך הוא את הקללה לברכה (דברים כג, ו), שהיה רוצה לקלל אותם, ונהפך לברכה, ברכות שאין כמותם"[9].
עדות יכולה להתקיים רק על ידי העומד מן החוץ, שכן עדות הקרוב פסולה, ובכך מקבלות ברכותיו של בלעם, הניצב מחוץ לעדת ישראל, אופי ייחודי של עדות על אמיתת ישראל[10].
על פי דרכנו נאמר שמלבד עדותו בברכותיו על כלל ישראל – הרי שבעצם נבואתו הוא מעיד על נבואת משה[11]. משה רבנו ניצב בפנים, בקדושה, ובלעם בן בעור, העומד בחוץ, מעיד בטומאתו על כשרותו של משה. עדותו זו של בלעם היא גדולתו, וכך דרשו בספרי: "'ולא קם עוד נביא בישראל כמשה' – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור"[12]. רק באומות העולם קם, מפני שהעדות מתאפשרת דווקא מכוח העמידה מחוץ למחנה ישראל.
הוא אמרו בגמרא: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם"[13]; דהיינו היה צורך למשה בהישג מיוחד כדי לצאת מנבואתו, ולכתוב את פרשת בלעם.
מכאן עולה פירוש חדש בטעם רצון חכמים לקבוע פרשת בלעם בקריאת שמע[14] – בגלל תוכן העדות הטמון בשתיהן, שכך הם דברי הטור על הפסוק 'שמע ישראל': "עי"ן ודל"ת גדולים הרי עד, וזהו 'ואתם עדי נאם ד""[15]. בקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומעתה, שלא נקבעה כקריאת יום-יום מפני טורח הציבור, מכל מקום תורת עדות לא פקעה ממנה, ונמצא שיש בקריאתה על סדר הפרשיות בשבת אף מיסוד העדות[16].
עדות השבת והמקדש
עד כאן עסקנו בעדות שבמישור הנפש, אולם זו נמצאת גם במישורי הזמן והמקום ('עולם-שנה-נפש'), על אותה הדרך. מערכת העדות בבחינת ה'שנה' מורכבת מהזמנים המיוחדים, המבודדים משטף הזמן. מיסוד זה גם השבת מהווה עדות, ואכן היא נקראת 'אות' שפירושה עדות: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם"[17]. השבת היא עדות על מעשה בראשית, כיוון שבשורשה היא מתעלה מגבולות הזמן, וניצבת מחוצה לו[18]. מכאן גם העדות בבחינת ה'עולם', וכך המקדש, המובדל מיתר המקומות, נקרא 'עדות לישראל': "ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל"[19].
אצל כל אדם ואדם נמצא מטבע של משה ובלעם – בכוח הדבר אפשר לרדת לשפלותו של בלעם, ואפשר לעלות במסילת משה.[20]
נמצאנו למדים: [21]
פרשת בלעם נדמית על פניו כפרשה גלויה, אולם הנסתר בה רב. משה רבנו לא נזכר בה בתורה, אך בחז"ל מתבאר יחסו לבלעם, מיסוד כוח הדיבור המרכזי אצל שניהם. דווקא בלעם, הניצב מחוץ לגבול ישראל, הוא שמעיד בכוח דיבורו על ישראל בכלל, ועל דיבורו-נבואתו של משה בפרט. כפי שבמישור הנפש מתאפשרת העדות מכוח היות המעיד חיצוני למושא העדות – כך גם במישורי זמן ובנפש. השבת מהווה עדות במישור הזמן מכוח היותה מבודדת משטפו, והמקדש מהווה עדות במישור המקום מכוח היותו מובדל ומקודש מיתר המקומות. אצל כל אדם נמצא מטבע דו-צדדי זה של משה ובלעם – בכוח דיבורו הוא יכול לרדת כבלעם, או לעלות כמשה.[22]
[1] מקביל נוסף לבלעם הוא אברהם אבינו, ואין כאן מקומו.
[2] סוטה יא ע"א, סנהדרין קו ע"א.
[3] ילקוט שמעוני תורה פרשת שמות רמז קסו: "ויהי בשנה השלישית ללדת משה ופרעה יושב על כסאו והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו והנער יושב בחיקה וכל שרי המלוכה יושבים אצלו ויהי הם יושבים אל השלחן ויושט הנער את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראשו. ויבהלו המלך והשרים על זה ויתמהו תמיהה גדולה מאד, ויען בלעם הקוסם אחד מסריסי המלך ויאמר זכר נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר פתר עבדך ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אשר אלקים בקרבם ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים… ואם על המלך טוב נשפכה את דמו ארצה בטרם יגדל ויקח את המלוכה מידך ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו, וישלח אלהים מלאך ממלאכים קדושים ושמו גבריאל וידמה כאחד מהם, ויען המלאך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שהם וגחלת אש וישימו אותם לפני הילד והיה אם ישלח ידו אל השהם דע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו, ואם על הגחלת ישים ידו דע כי לא מחכמה עשה זאת ונחיהו. וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר המלאך, ויביאהו לו את השהם ואת הגחלת ויקח המלאך ידו אל הגחלת ותדבק הגחלת באצבע וישאה אל פיו ותבער קצת שפתיו ושפת לשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון, ויחדלו המלך והשרים מהמית את הילד".
וראה עוד בסוף ספרי דברים על הבדלי הנבואה שבין בלעם למשה, וכן בבמדבר רבה ועוד.
[4] שמות ד, י.
[5] שם שם, יא.
דרגת המדבר היא הנדונה שם, וכך ביאר זאת המהר"ל:
"דע כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון… כי האדם מתחבר בו הנשמה אל החומר, ובעבור שאין הנשמה השכלית מחובר בו בחומר, דהיינו בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי… וכן תרגם אונקלס (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה 'והוה לרוח חיה ממללא'. כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד, ודבר זה הוא עצמו כח המדבר שהוא נשמה עם הגוף כמו שיתבאר…".
[6] במדבר יב, ח.
[7] במדבר כב, לח. ודומה לזה שם כג, יב.
[8] האתון רואה את החרב, זו שבידי המלאך (השליחות=חרב), זו שבה עתיד בלעם להיהרג: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר לא, ח). אומנותם של ישראל בפה, והוא תפס אומנותם, כך הם תפסו אומנותו והרגוהו בחרב. ראה עוד 'הגיונות מקרא' בלק, פנחס.
גם הקשר שבין בית פעור לקברו של משה עמוק הוא, ונוגע אף לכוח הדיבור, אך אין כאן מקומו.
[9] 'נצח ישראל' נז. וראה עוד בהרחבה בשל"ה פרשת בלק.
[10] ולכן אומר הנביא מיכה (ו, ג-ה): "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי… עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל", ויונתן תרגם: 'ענה בי' – 'אסהיד בי', וכן במפרשים. וראה ב'שפת אמת' תרנ"ט שישראל הם העדים על הבורא.
[11] אין אנו יודעים את סוד השפעתו של בלעם, רוח הדבר. ראה 'הגיונות מקרא', 'אוצר ישראל', 'אנציקלופדיה מקראית', 'אנציקלופדיה עברית'.
[12] ספרי דברים שנז, י.
[13] בבא בתרא יד ע"ב, וראה רש"י שם. ועיין עוד ב'דובר צדק' (עמ' ס-סו ואילך) שהיה צריך הישג מיוחד לכתיבת ספרו.
[14] ברכות יב ע"ב: "אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא – בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור".
[15] דברים ו, ד. ועיין עוד 'ליקוטי תורה' פקודי ו ע"ב בשם הזוהר.
[16] עיין 'פרי צדיק' פרשת בלק.
[17] שמות לא, יז.
[18] ומכאן היחס שבין פי האתון לערב שבת שבו היא נבראה, כדברי המשנה באבות ה, ו.
[19] תהילים קכב, ד. ראה רש"ר הירש על תהילים צב-צד.
מכאן מה שאמרו בגמרא: "אמר רבי אלעזר כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו", דעת-עדות, ראה 'נצח ישראל' ד.
[20] השווה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת בלק.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ה.