ברכת 'מעין שבע', שבסיום תפילת ליל שבת, נחתמת במטבע לשון ייחודי: "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג זכר למעשה בראשית". ביטוי זה – 'ומניח בקדושה' – השוזר כאחד את מושגי המנוחה והקדושה בשבת מזקיק עיון, ובו נעסוק בשיחה זו.
מנוחה מתוך פרישות וקדושה
על עצם הפניית המושג 'מנוחה' כלפי מעלה כתב המהר"ל:
"ובאולי אם יתמה האדם איך שייך אצל השם יתברך מנוח והוא לא ייעף ולא ייגע… דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן שייך אצלו בסוף פעלו מנוחה, שכיון שהיה עייף ויגע מלפעול הכל בלא זמן והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר 'וינח ביום השביעי'"[1].
המושג מנוחה צמוד ליסוד הזמן, ומכיוון שהעולם נברא בזמן – סוף זמן בריאתו הוא עת המנוחה. דהיינו, מנוחת השבת נולדה מתוך הקדושה, מתוך הפרישות מענייני העולם הזה; כשכלה זמן פעולת בריאת העולם, כשבאה הפרישות מיצירתו – באה המנוחה.
קדושה מתוך מנוחה
ההצמדה של המנוחה והקדושה זו לזו, בהקשר של השבת, העסיקה שלושה: את בעל ה'שפת-אמת', את ר' צדוק ואת הרב קוק.
לבעל ה'שפת-אמת' התפרש הדבר שהקדושה באה בשבת מתוך המנוחה:
"במדרש ישלח עזרך מקודש שיש זמנים שמתגלה הקדושה בעולם כגון בשבתות ויו"ט שנקרא מקראי קודש… ולבאר הענין כי באמת הקדושה נמצאת בלבות בני ישראל כמו שאמרו חז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו. רק שהבלי עולם מחשיכין ומסתירין הקדושה. ולכן על ידי מסירות נפש מסירין זה ההסתר של הטבע ומתגלה הקדושה. אכן בשבתות ויו"ט מעצמו מתבטל ההסתר כדאיתא כולהון ערקין. ומתגלה הקדושה. וזה יש לפרש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כי בשבת קודש יכולין לזכות לקדושה מתוך המנוחה. מה שבימי המעשה צריכין להלחם ביגיעות רבות.
ומו"ז ז"ל אמר יום מנוחה וקדושה, שעיקר מנוחה ונייחא של בני ישראל בהתגלות הקדושה. לכן שבת קודש יום מנוחתנו על ידי שנמצא בו הקדושה"[2].
על הקדושה מתעורר הקושי – כיצד אפשר להכיר בה, והרי הטבע מסתירה? אלא שבאה מנוחת שבת ומסייעת בדבר בהסרת ההסתר, ב"שבת קודש יכולין לזכות לקדושה מתוך המנוחה", וזהו פירוש הביטוי 'מנוחה וקדושה' הנאמר בשבת.
בשם זקנו, בעל החידושי הרי"ם, הביא ה'שפת-אמת' פירוש נוסף: על ידי הקדושה באה המנוחה – "שעיקר מנוחה ונייחא של בני ישראל בהתגלות הקדושה".
מנוחה על ידי קדושה והכרה שהכל לטובה
שבת נקראת מתנה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי"[3]. מתנת השבת היא הקדושה שניתנת בלב, אשר על ידה באה המנוחה, וכך פירש ר' צדוק את הביטוי שאנו עסוקים בו – 'ומניח בקדושה':
"יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו'… ויתכן דקאי על המנוחה שנתן לישראל שיהיה נייחא בלב. וז"ש ושבת שמה לשון נייחא ומנוחה… ולא יצוייר שישכח כל צערו אף שהוא עוד בעבודה קשה. רק כשהשי"ת נותן המנוחה בלב במתנה כמו שהוא שבת מכל מלאכתו. שיהיה לו נייחא בשבת מכל הבריאה אף ממה שהוא היפך הטוב… כן נותן בלב ישראל הנייחא מכל ההיפך גם כן. ולפעמים יצויר שעל ידי שאוכל ושותה ומתענג בשבת וקובע סעודתו על היין כמ"ש ישתה וישכח רישו וכל הצער שלו. ועל זה אמר הכתוב לדעת כי אני ד' מקדישכם. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. והינו שהנייחא יהיה על ידי שניתן בהם קדושה שמכירין שהכל מהש"ית והוא צופה לטובה תמיד. ועל ידי זה יש לו נייחא מכל צער… שאף שהוא עוד בתוך העבודה הקשה אעפ"כ יהיה לו נייחא מחמת שמכיר שהוא מהשי"ת והוא לטובה"[4].
על ידי ההכרה בכך שמקור כל המתרחש הוא מהקב"ה, הצופה לטובה – מתאפשרת יכולת המנוחה חרף הצער; הכרה זו נובעת מתוך הקדושה שניתנת בלבבות ישראל בשבת, ולא מתוך אמצעים מלאכותיים. נמצא שעל ידי הקדושה באה המנוחה, וזהו פירוש הביטוי: 'ומניח בקדושה'.
מנוחה מעמל רוחני כיוון שבאה קדושה
כיוון שבא האדם לקדושת השבת ממילא הוא זוכה למנוחה, כך הסתבר לרב קוק הצמד 'מנוחה וקדושה':
"'מנוחה וקדושה'. סמוכות הן זו לזו. יום השבת, שכתובה בו מנוחה, גם קדושה אמורה בו. ענין הקדושה הוא באדם, שהוא מתעלה כל כך עד שאינו צריך לשום עמל להתגבר על יצרו, כי-אם ממילא על ידי רבוי ההרגל במעשים טובים ובלמוד, הוא הולך בדרך טובה ורצויה, ודרך ד' הטובה קבועה היא בלבו יותר מכל חמדה חושית. ואז ממילא איננו משועבד כבר לרכוש לו ציורים נפשיים חדשים על ידי עבודת רבוי עמל, שהיא כעול נחשבת למי שאינו הולמתו כראוי, כי-אם מאליו הוא הולך וחושב דרכי האמת, והעולה על לבבו יהיה הכל לדרך הטוב והישר"[5].
הקדושה פירושה התעלות האדם וקביעות הטוב בלבו, עד כדי ייתור של כל צורך בעמל בעבודתו הרוחנית. אלו הן המנוחה והקדושה האמורות בשבת – מנוחת האדם מעמל רוחני, כיוון שזכה לקדושה.
נצח מנוחת ירושלים והשבת
בעל ה'בני יששכר' עסק בהנחלת המנוחה והקדושה, שאין לה הפסק:
"עוד תקנו בנוסח הנ"ל: 'המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש', לא תקנו לומר הנותן מנוחה רק המנחיל. יש לפרש על פי מה שאמרו רז"ל: מנוחה זו שילה שיש לה הפסק, נחלה זו ירושלים שאין לה הפסק. והנה שבת קודש הנה הוא יום מוגבל יום השביעי לשבוע, וכאשר יעבור היום ההוא הנה נפסק וחלף ועבר, אבל צונו הש"י זכור את יום השבת לקדשו, להשפיע קדושת שבת לכל ששת ימי המעשה (כי קדושת יום השבת הוא צורת הזמן ואינך הימים ימי המעשה המה החומר), וכן הוא בספרי הביאו הרמב"ן. אם כן חיבה יתירה נודעת לנו אשר נוסף לקדושת שבת אשר נתן לנו הש"י בגבול הזמן בהפסק, עוד הטיב לנו שיהיה נמשך לנו מהארת קדושתו לכל יום והוא בלי הפסק, ואם כן קדושת השבת הוא מבלי גבול והפסק, וזהו המנחיל (נחלה בלי הפסק) מנוחה, קדושת יום השבת בו ביום שיש לה הפסק, הנה הוא מנחילנו בנחלה מבלי הפסק בצוותו לנו להשפיע מקדושת השבת לכל ימות עולם, הבן"[6].
הלשון 'נחלה' מורה על דבר שאין לו הפסק, על הנתון בנצח, מעבר לזמן המוגבל; ממקום שנגמר הזמן מתחיל הנצח ונפרשת המנוחה. כך במקום – בירושלים, שעליה נאמר: "זאת מנוחתי עדי עד"[7], וכך בזמן – בשבת, שעליה אנו אומרים בתפילה: "המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש".
מנוחת פרה אדומה ושבת
על בחינות מנוחה זו שבשבת נוספת בחינת מנוחה מיוחדת המתייחסת לחוקת פרה אדומה שבפרשתנו. כך באו הדברים ב'שפת-אמת':
"בענין טהרת פרה שקבעו לקרות בשבת… והנה כ' 'זאת חוקת התורה' וגם חז"ל דרשו על פרה הפסוק אמרתי אחכמה כו'. וכ' במקום אחר כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתה. כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע. והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה. ויש בו תערובות. ושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחינת עץ החיים. ומזה בא הטהרה. וכמו כן בחטא העגל היה גם כן שרצו להשיג בדעתם את האלוקות…
ובכח השבת שהוא גם כן כענין החוקה מתנה טוב יש לי. ואינו תלוי בעבודת האדם. ולכן כל בני ישראל מתאחדין בשבת. ואז יש להם דביקות בעץ החיים. וכן כתוב זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. כי שמירת החוקים להימשך אחר מצות השי"ת בלי טעם זה בחינת כללות בני ישראל והוא בחינת השבת. מנוחה. כ"ש 'ומצאן מנוחה אישה בית אישה'. כי עיקר מנוחת האישה להיות סומכת ונמשכת אחר אישה. וזה היה תחילת בחירת הקב"ה באברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך".[8]
פרה אדומה היא בבחינת חוקה הנתונה למעלה מהשגת האדם, ומכאן טהרתה, ואף השבת היא חוקה בכך שאינה תלויה בעבודת האדם. מכוח חוקיות עליונה זו באה המנוחה, מן ההליכה וההימשכות אחר מצות ד' בלי טעם, כאישה אחר אישה, 'אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. זו הקדושה – הפרישות, שבפרה אדומה ובשבת, ההיאחזות במה שלמעלה מן ההשגה, אשר ממנה המנוחה.
נמצאנו למדים:[9]
ברכת 'מעין שבע' נחתמת במטבע לשון ייחודי: "ומניח בקדושה", אשר התפרש באופנים שונים. ה'שפת-אמת' ביאר הדבר שהקדושה בשבת באה מתוך מנוחה, כיוון שהיא נחלצת אז מהסתרו של הטבע, ובשם זקנו הביא שמנוחת ישראל היא במקום שבו נמצאת קדושה, דהיינו בשבת. לר' צדוק הסתבר הדבר כמנוחת הלב מן הצער, המתאפשרת על ידי הקדושה הניתנת במתנה בלבבות ישראל בשבת, אשר בכוחה מכירים בכך שכל הנעשה הוא מהקב"ה ולטובה. הרב קוק פירש שבשבת מתעלה האדם עד כדי ייתור הצורך בעמל הרוחני, אשר זו היא מדרגת הקדושה, ועל ידי כך באה לו מנוחה. פשר הפניית המנוחה כלפי מעלה התבאר במהר"ל כהוראה על כיליון זמן יצירת העולם, ונמצא שהמנוחה נולדה מתוך פרישות(קדושה) מענייני העולם הזה. בדומה לזה ביאר ב'בני יששכר' את הנחלת מנוחת וקדושת השבת, כהמשכת קדושתה בלי גבול, אל הנצח שמעבר לזמן, כנחלת ירושלים ומנוחתה הנצחית. על בחינות שונות אלו של מנוחת השבת נוספה מנוחת פרה אדומה שבפרשתנו. המשותף לשתיהן הוא יסוד הקדושה והפרישות שבהיאחזות בחוקיות עליונה, אשר משם באה המנוחה.[10]
[1] 'תפארת ישראל' מ. וראה 'מורה נבוכים' א כו: "כבר ידעת אמרתם הכוללת לכל מיני הבאורים שיש להם קשר בענין זה, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענינו שכל מה שאפשר לכל בני אדם להבינו ולהשכילו במחשבה ראשונה הוא אשר נעשה ראוי כלפי ד' יתעלה, ולפיכך תארוהו בתארים המורים על גשמות כדי להורות עליו שהוא יתעלה מצוי כי אין ההמון משיג בעיון ראשון מציאות אלא לגוף דוקא, ואשר אינו גוף או מצוי בגוף אינו מצוי אצלם".
[2] 'שפת-אמת' קדושים תרמ"ו. וצריך עיון הנוסח במקום אחר (שם תרס"ב): "וכן איתא הא-ל הקדוש שאין כמוהו המנחיל מנוחה כו' שבש"ק דכתיב אני ד' מקדישכם יכולין להיבדל לגמרי מן העמים כמ"ש המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים".
[3] שבת י ע"ב.
[4] 'פרי צדיק' בראשית י.
[5] 'עולת ראיה' ח"ב, עמ' קמו.
[6] 'בני יששכר' מאמרי השבתות ז, י.
[7] תהילים קלב, יד.
[8] 'שפת-אמת' פרה, תרנ"ו.
[9] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[10] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ה.