משה וקורח
בתפילת השבת אנו אומרים: "ישמח משה במתנת חלקו". ה'שמחה' וה'חלק' מזכירים את לשון המשנה – "איזהו עשיר השמח בחלקו"[1]; העשיר אינו רוצה ליהנות מאחרים, אלא הוא שמח בחלקו המיועד לו[2]. זהו יסוד השבת – המנוחה והנייחא שמוצא האדם בעצמיותו פנימה[3], שבו החזיק משה השמח במתנת חלקו.
נמצא שהיסוד הנגדי, החולק על משה – הוא הנושא עין לחלק הזולת. ביסוד זה אחז קורח, כפי שמוכיח משה את עדתו:
"המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו… ובקשתם גם כהונה"[4].
בכך חלק קורח הן על משה והן על שבת, כפי שאמרו בזוהר:
"'ויקח קרח'… מחלוקת פלוגתא דשלום… ומאי הוא? שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי"[5].
בביאור דברי הזוהר הללו נאמרו כמה פירושים[6], ועל פי דברינו – חלק קורח על חלקו האישי, אשר בשורש זוהי מחלוקת על השבת, שעניינה מנוחת ושמחת האדם בחלקו האישי, כמשה השמח במתנת חלקו[7].
שלמות והשתלמות
תופעה ראשונה של מחלוקת מעין זו אנו מוצאים כבר בראשיתו של עולם:
"ואני בתוך הגולה… חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו…
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל…
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'"[8].
הקנאה בין שני המלכים, החמה והלבנה הוא כמשל ליחס שבין השלמות וההשתלמות; התורה שבכתב והתורה שבעל פה, המיועדים להתאחד לעתיד לבוא[9].
לכן 'קר"ח' – הוא צדיק, אך בסופי תיבותיו: 'צדיק כתמר יפרח'; דהיינו לעתיד לבוא, כאשר יגיע תור חיבור השלמות וההשתלמות תתגלה צדקותו של קורח[10].
שבת וראש חודש
הזוגיות של השלמות וההשתלמות, הקבוע והמתפתח – נמצאת חרוזה גם בזוגיות של שבת וראש חודש[11], ובאה על ביטויה אף באישיותם של משה ואהרון[12].
קורח חלק על כוח ההתחדשות וההתפתחות, על אהרן שמטהו פורח ומתחדש[13], ותיקונו – 'כתמר יפרח', בעתיד. כך דור ההמשך, המתפתח של קורח, הוא שמזמר על העתיד לבוא: "למנצח לבני קורח מזמור"[14].
כל שלושים יום, בראש חודש, מתהפכים עדת קרח בבטן האדמה וקוראים: "משה אמת ותורתו אמת"[15]. משה אמת – שבת, ותורתו – ההתענפות, ראש חודש[16].
ההתחדשות במחלוקתו של קורח התגלתה אף בטבע – "ותפתח הארץ את פיה"[17], ואותו פי הארץ נברא דווקא בערב שבת בין השמשות[18], בזמן של השלמות, שבו נאמר: "והנה טוב מאד"[19].
נמצאנו למדים:[20]
יסוד השבת הוא השמחה בחלק האישי שעמה באה המנוחה, ולכך זכה משה השמח 'במתנת חלקו'. קורח, האוחז ביסוד הנגדי, נשא עין לחלק זולתו, ובכך חלק על משה ועל השבת. יסודותיה של מחלוקת זו נעוצים בראשיתו של עולם, בקנאת הלבנה המשתלמת בחמה המושלמת. עידן החיבור בין השתיים יבוא לעתיד לבוא, ולכן קורח בסופי תיבותיו – צדיק, "צדיק כתמר יפרח", לעתיד. זוגיות זו באה לידי ביטוי אף ביחסים שבין השבת השלמה לראש חודש המתפתח, וביחס שבין משה לאהרון. קורח מתקנא באהרון שמטהו פורח ומתחדש, ותיקונו שאף הוא יפרח לעתיד, בדור ההמשך המתפתח ממנו, המזמר על עולם העתיד ב'למנצח לבני קורח מזמור'. אותה התחדשות מתגלית אף בפי הארץ המשנה פניה, אשר בבטנה מתהפכים עדת קורח כל ראש חודש וקוראים 'משה אמת ותורתו אמת', פה הנברא דווקא בזמן השלמות של ערב שבת בין השמשות.[21]
[1] אבות ד, א.
[2] ראה 'פני דוד' לחיד"א פ' ויקהל ('תפארת השבת' קיח). על עשרו של משה ושל קורח – סנהדרין קי, ובמהרש"א שם.
[3] כן ב'צלותא דאברהם' תקד.
[4] במדבר טז, ט-י.
[5] זוהר ח"ג, קעו ע"ב.
[6] ראה שיחה לפרשת קורח תש"פ.
[7] וכעין זה ב"בית ישראל' 132.
[8] אורות הקודש ג', מוסר הקודש עמ' קמ.
[9] ראה אורות התורה א, ג: "יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ… בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעומק תחתית, ומ"מ היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים. והיא יורדת ונופלת בכל יום ויום עד אשר יפוח היום ואור החיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים. והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת אל חי העולמים המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו, יאיר באור שבעת הימים של אור החמה ואור הלבנה גם יחד, והיה אורם ישר חודר ומושך מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים. והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". וראה עוד ערפלי טוהר כה.
[10] ראה 'שער הפסוקים' לאר"י, ס' צא. קרח רמוז דווקא בסופי התיבות ולא בראשן, ומכאן אתה נמצא למד שהמקום לטענתו הוא אך ורק בעולם העתיד. אף הפסוק עצמו נאמר בלשון עתיד ('יפרח'), ויתר על כן הפרק כולו עוסק ביום שכולו שבת, בעולם העתיד.
[11] וראה עוד במאמר 'ראשי חודשים במשנת ר' צדוק'.
[12] וכוחו של אהרן משלמותו של משה שאף הוא למרות שלמותו – "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" (סוטה יג ע"ב). וראה עוד 'שפת אמת' עמ' 119; 'בית ישראל' עמ' סג. 'קריאי מועד' – סנהדרין קי, 'מרגליות הים'. 'בית ישראל' עמ' 124.
[13] ראה 'בית ישראל' עמ' סז.
[14] תהילים מז. ראה 'קול שופר' א, 'למנצח לבני קרח מזמור'.
[15] בבא בתרא עד ע"א: א"ל תא אחוי לך בלועי דקרח (במדבר טז, לב) חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי אמר לי אצית מאי שמעת ושמעית דהוו אמרין משה ותורתו אמת והן בדאין אמר לי כל תלתין יומי מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין", וברשב"ם שם: "כל תלתין יומא – כל ראש חודש".
וראה עוד 'בית ישראל' 128, 134, כנראה על סמך סנהדרין קי.
[16] ראה 'עיון יעקב'.
[17] במדבר טז, לב. וראה 'שפת אמת' עמ' 124. פתח לענישה ולתשובה – 'אמרי אמת' עמ' 178.
[18] אבות ה, ו.
[19] בראשית א, לא.
[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[21] שיחה זו נאמרה בשבת קורח, ראש חודש תמוז, התשנ"ג.