פרשתנו עשויה מקשה אחת, על שלל הנושאים המרכיבים אותה: מעשה קורח וחוקי הכהונה והלוויה בעקבותיו. עלינו להתבונן במבנה זה.
בחירת שבט הכהונה
שתי הבטחות הבטיח הקב"ה לאבות ולישראל במצרים: בחירת העם ובחירת הארץ. תהליך הסלקציה של העם מתוך האומות, ושל הארץ מתוך הארצות. בחירת העם מחייבת הנהגה חדשה, דקדוק והקפדה במעשיהם ותגובה חריפה. בחירת הארץ גם היא מחייבת זאת, ומכאן התגובה החריפה על מעשה המרגלים. בפרשתנו מגיע מקומו של המעגל השלישי: בחירת השבט מתוך האומה.
נחלקו המפרשים בזמנה של פרשת קורח, אך על פי כל השיטות עיקר טענת קורח ועדתו הייתה על הכהונה. ה'אבן עזרא' טוען שזמנה אחר פרשיית חילוף הבכורות עם הלויים, ועל כך התעורר קורח שבכור היה ועדתו בכורים היו. לעומתו טוען הרמב"ן, שזמנה של פרשת קורח הוא לאחר מעשה המרגלים, כסדר הפרשות, וטרונייתו הייתה על נשיאות אלצפן ואהרון. אך גם לשיטתו כל הנקהלים אליו היו בכורות שחרה להם על הכהונה[1]. כאמור, בהבטחת ד' לאבות ולבני ישראל במצרים אין הבדלה נוספת בתוך ישראל, אין שבט נבחר, ועל כך טענת קורח ועדתו. ערב קיום ההבטחה של 'והבאתי', באה התקלה של המרגלים ובעקבותיה – קורח.
על פי פשוטו קורח טועה ומטעה, אך ביסוד טענתו, כך מובא בספרים– ישנה טענת אמת שתבוא על תיקונה בעתיד הרחוק[2]. טענתו היא שעם ישראל הוא כולו קודש, כי כל העדה כולם קדושים, ואם כן מדוע יש צורך בשבט מסוים שיתעלה מעל כולם? במדרש מובא[3] שקורח הביא דוגמא מטלית שכולה תכלת שאינה זקוקה לציצית[4]. טלית מסמלת את האור המקיף שמקיף כול, ואין צורך בדבר שיצא מחוץ לכלל בקדושה מוגדרת. ואכן לעתיד לבוא עתיד להתקיים מעין זה – "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[5].
אלא שאכן מטרת שבט הכהונה אינה עצמאית אלא לשם כל ישראל. שבט לוי הם כתרומה לכל ישראל, אשר פוטרת את כל התבואה כולה ומתייחסת אליה. זהו מקומם של פרשיות הכהונה הבאות לאחר מעשה קורח, שכפי שמביא רש"י בשם הספרי[6] הן מהוות מעין אישור למעמד הכהונה. הדגשה מיוחדת יש בהן לראשוניות, לתרומה. הראשוניות הנלקחת מתוך הכלל, היא המעידה על קדושתו[7]. אדם אינו יכול לעשות כל שדהו תרומה, אלא דווקא להפריש מתוכו חלק כתרומה שיפטור את הכול. עשרים וארבע מתנות כהונה הן כתרומה, השייכת לכוהנים פוטרת את הכול. כזו היא מהותה של הכהונה, לא כעצמאית אלא כמתייחסת לכל ישראל.
פדיון החומריות
בתוך מתנות הכהונה בולטת מתנה ייחודית – פדיון פטר חמור. אמנם אצלנו בפרשה היא כתובה בלשון כללית: "בכור הבהמה הטמאה"[8], אכן ביאר הנצי"ב שבחמור תלויה כל הבהמה הטמאה[9].
החמור מסמל את החומריות[10]. עבודת הדור היא לפדות את הנפש החמורית, את הקדושה הנסתרת בדור החמורי של המשיח[11]. זהו מקומה של פרשיית 'פטר חמור' לאחר מעשה קורח. לומר שכשם שאמת קורח מקומה בסוף הדורות – אף פדיון החמור מקומו בגאולה בסוף הדורות[12]. אולי מכאן דברי משה – "לא חמור אחד מהם נשאתי"[13], גם משה לא ראה את החמוריות שהייתה גנוזה בבני קורח, הצועקים לבסוף "משה אמת". מכאן מה שקשר המדרש בין עדת קורח לדוד[14]: אצל דוד נאמר 'תעיתי כשה אובד' ואף בקשר לפרשת פטר חמור הוזכר השה – 'תפדה בשה'[15]. קשר ושייכות יש בין קורח לגאולה העתידה המיוחסת לדוד, שתבוא על ידי פדיון הקדושה הגנוזה בתוך הבהמיות.
נמצאנו למדים:[16]
בפרשתנו ישנם שני נושאים הקשורים זה בזה: מחלוקת קורח ועדתו והלכות הכהונה ומתנותיה.
מיציאת מצרים אנחנו עסוקים בבחירות: בחירת עם ישראל מתוך האומות, ובחירת ארץ ישראל מתוך הארצות. בפרשתנו באה לבירורה בחירה נוספת: שבט הכהונה מתוך ישראל. קורח מערער על הצורך בכך, כי כל העדה כולם קדושים. אלא ששבט הכהונה אינו יצא לקידוש עצמו אלא ללמד על הכלל כולו. כאלו הן מתנות כהונה הבאות לאחר פרשיית מחלוקת קורח ועדתו, הן פוטרות את הכלל כולו ממנו יצאו.
מתנה אחת בולטת בייחודה בין שאר מתנות הכהונה – פדיון פטר חמור. החמור הוא בהמה טמאה, כך נדמה ממבט חיצוני, אך גנוזה בה קדושה נסתרת, הקדושה שבחומר אותה יש לפדות. זמנו של פדיון זה הוא בסוף הדורות, כאמתתו של קורח שזמן תיקונה הוא בסוף הדורות, אז יתקיימו דברי הנביא האומר ש"כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם".
[1]וראה באברבנאל.
[2] ראה ר' צדוק ב'רסיסי לילה' (עמ' נא): "שטען דכל העדה קדושים.. וזה אמת גמור מצד השגת העתיד להיות, כמו שנאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו…".
ובכיוון זה כתב ה'בית יעקב' (ד' עמ' 86): "ולכן אף שלעתיד יברר השי"ת כי המעשים שנעשו בלי דעת היו מעומק הקדושה, אך זה הוא לזמן רחוק. כמו שכתוב בספר (לקוטי תורה תהלים צב) כי צדיק כתמר יפרח סופי תיבות קרח. כי תמר מורה גם כן על דבר רחוק מאוד כי הוא האחרון שבשבעת המינים. וגם נרמז בסופי תיבות מורה גם כן על עת רחוק מאוד. והוא כי דוד המלך עליו השלום תיקן מעשיו, כי הזכיר בניו על שמו, ובאם היה חס ושלום לרע להם לא היה מייחסם, ומלך המשיח יתקנו לגמרי".
וכן ב'חכמה ומוסר' עמ' רכו.
[3] הובא ברש"י טז א, ד"ה "ודתן ואבירם".
[4] אגב, דבר זה מסביר את מיקומה של פרשיית קורח לאחר פרשיית ציצית שבסוף הפרשה שעברה.
[5] ירמיהו לא, לג.
[6]יח, ח ד"ה "ואני הנני נתתי לך".
[7] הקדושה שייכת לראשוניות, וזוהי קדושת הבכורה והכהונה, ראה 'גבורות ה" פל"ח: "לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות… ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר חמור, וכן בתרומה וכן בחלה…".
[8] במדבר יח, טו.
[9] ראה 'העמק דבר' שם: "היינו פטר חמור לבד, וכתיב בהמה טמאה בכלל, מכאן בתוספתא בכורות (אב,ב): 'היה ר"מ אומר כל המקיים מצוות פטר חמור מעלין עליו כאילו קיים מצוות בהמה טמאה כולה, וכל המבטל מצוות פטר חמור מעלין עליו כאילו ביטל מצוות בהמה טמאה כולה'".
[10] ראה 'גבורות ה", פרק כט.
[11] ראה אגרות הראי"ה (ח"א עמ' שע): "וזהו סוד עני ורוכב על החמור שאמרו בתק"ז שהוא דרא דעקבא דמשיחא, דהוא 'טב מלגאו וביש מלבר', סוד כולו הפך לבן טהור'. וחמור אע"פ שיש בו סימני טומאה יותר משאר בהמות טמאות שמהן נמצאות שיש להן סימן טהרה אחד, מכל מקום יש בתוכיותו קדושה שהרי הוא קדוש בבבכורה, אלא שהיא גנוזה ומוסתרת מאוד וסופה להיגלות על ידי העילוי של פדיון".
וראה עוד שם ח"ב עמ' קפח, ועולת ראיה ח"א עמ' מא-מב.
ואולי לכן מופיע כאן פטר חמור בלשון כללית 'בהמה טמאה' – שהוא גנוז, סתום ונעלם.
[12] ראה לעיל הערה 3.
[13] במדבר טז, טו.
[14] פרשת קורח (מהדורת בובר עמ' מט): "ר' יהודה בן בתירא שונה שיש להם חלק לעולם הבא, מה כתיב בהו 'ויאבדו מתוך הקהל', ונאמר בדוד 'תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותך לא שכחתי'. מה אבידה שכתב בדוד עתידה להתבקש אף אבידה זו עתידה להתבקש".
[15] וראה ב'בית יעקב' פרשת בא: 'שה פזורה ישראל'.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.