סעודות המלך
סעודות שבת קיבלו בזוהר מעמד מיוחד, ושם הן מכונות 'סעודות האמונה' ו'סעודות המלך':
"…מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא… בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין… בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא… ובעי לאתענגא בכלהו סעודתי, ולמחדי בכל חד וחד מנייהו, משום דאיהו מהימנותא שלימתא…
רבי שמעון כד הוה אתי לסעודתא הוה אמר הכי: אתקינו סעודתא דמהימנותא עלאה, אתקינו סעודתא דמלכא, והוה יתיב וחדי. כד אשלים סעודתא תליתאה הוו מכרזי עליה 'אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך'.
תא חזי, בסעודתי אלין אשתמודעון ישראל דאינון בני מלכא, דאינון מהיכלא דמלכא, דאינון בני מהימנותא…"[1].
על משמעות הביטוי 'סעודות האמונה' נדון במקום אחר, אולם בבחינת 'סעודות המלך' נבקש להתעמק עתה.
מקורן של סעודות רמוז בפרשיית המן:
"ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לד'"[2].
וכפי שלמדנו במכילתא:
"'ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה'. רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית אמרו לו משה רבינו נצא בשחרית אמר להם אכלוהו היום, אמרו לו הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים אמר להם כי שבת היום לה'"[3].
לחם אבירים
במסכת יומא מביאה הגמרא מחלוקת תנאים ביחס למן – האם הוא לחמם של מלאכי השרת או לאו:
"תנו רבנן 'לחם אבירים אכל איש' – לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא: עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר 'לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי'? אלא מה אני מקיים אבירים לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים"[4].
על תמיהתו של רבי ישמעאל – תמה ר' צדוק מדברי הזוהר הנ"ל; שהרי אם סעודות השבת מכונות סעודות המלך מדוע לא יכולה סעודת המן, שהיא המקור של סעודות שבת, לקבל את הכינוי 'סעודת המלאכים'?:
"הנה סעודות שבת נקראים סעודתי דמלכא. וידוע מאמר חז"ל (יומא ע"ה:) במן ע"פ לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים ותמה ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם? ולכאו' מהו התמי' אם סעודת שבת נקראת סעודתא דמלכא ולמה לא יהי נק' סעודת המן סעודת המלאכים?
אמנם כי באמת שקדושת סעודת שבת הוא במדריגה גבוה יותר מאכילת המן… הי' סגולת בחי' אכילת המן לברר האכילה מהרגשת הנאת הגוף. וזה היה טענת האספסוף שהתאוו תאוה באמרם 'ועתה נפשנו יבשה אין כל' הגם שהיו טועמין במן כל מיני טעמים רק מפני שהיה נעדר מהם בחי' תאות האכילה להנאת עצמו, שזה היה נפעל על ידי אכילת המן. ולכן נקרא לחם שמלאכי השרת אוכלין היינו להיות על ידי אכילה זו בבחי' מלאך הרחוק מתאות העולם הזה.
אמנם סעודות שבת הוא עוד ממקום גבוה מאוד נעלה שעל ידי האכילה עוד נתוסף קדושה בהנפש, כאמרם ז"ל 'במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה', שעל ידי המאכל מכניס קדושה לשבת שיופיע אחר כך קדושה בהנפש. ולכן נקראת סעודתי דמלכא מפני שבשבת יש תוס' נפש רוח ונשמה מאצילות כדאי' בזוה"ק ונשמתין אתוספין כגוונא דעלמא דאתי דמאן דנפח מתוכו נפח כמו שנאמר כי חלק ה' עמו. ועל ידי שמענג את השבת היינו הבחי' נשמה יתירה שנק' שבת בא תוס' קדושה לנפש מבחי' אצילות, והיינו סעודתי דמלכא ועל זה אומרים יום מנוחה וקדושה לעמך נתת כי על ידי הסעודת שבת מופיע הקדושה בנפש"[5].
הבדל יש בין מעלת המן למעלת סעודת השבת; בעוד שסגולת המן יש בה בכדי להרחיק הנאת הרגשת האכילה, הרי שמסגולת סעודת השבת אף להוסיף קדושה בנפש.
במן לא הייתה ברירה וסלקציה, ועל כן הוא לחם אבירים, לחם המלאכים, שכן אין בחירה למלאכי השרת; אין בו פסולת. אבל סעודות שבת – מעולות יותר, מוסיפות קדושה, לא זו בלבד שאינן מגשמות, אלא אף מקדשות את האדם.
'והיתה ירושלים קודש'
תהליך בירור אנו מוצאים אף בירושלים לעתיד, כנבואת ישעיהו:
"ועוד בה עשריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה"[6].
וברש"י על אתר:
"'ועוד בה עשיריה' – גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף, והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם"[7].
וכיוצא בזה ביואל:
"והיתה ירושלם קדש וזרים לא יעברו בה עוד"[8].
וכה התנבא ישעיהו:
"וברא ד' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה"[9]
ופירש ר' יוחנן בגמרא:
"מאי 'ועל מקראיה'? אמר רבה א"ר יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה כל הרוצה לעלות עולה, של עולם הבא אין עולין אלא המזומנין לה"[10].
ברכת השבת
התברכה השבת בברכת המן:
ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"[11].
וברש"י:
"ויברך – ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד להם עומד לגולגולת ובשישי לחם משנה"[12].
דהיינו ברכת השבת היא ההתפשטות, שאין דבר שלא נכנס תחת ברכת המן; אין פסולת.
על ברכת המן באה תלונת בני ישראל בפרשתנו:
"ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו"[13].
אמנם בסעודות השבת באה תוספת הקדושה, לה זוכים המענגים את השבת במאכל ובמשתה.[14]
נמצאנו למדים:[15]
סעודות השבת קיבלו בזוהר מעמד מיוחדות, עד כדי שכונו 'סעודות המלך'. מקור מצוות הסעודות רמוז בפרשיית המן, שעליו נחלקו התנאים האם לחמם של המלאכים הוא או לאו. ר' צדוק מבאר את מעלת המן המלאכית בכך שלא היה בו מקום לתאווה גשמית, וגדולה ממנו מעלת סעודות השבת שעל ידי העונג במאכל ובמשתה מוסיפות קדושה לאדם. בכך נעשה המן לחם אבירים, מלאכים, כיוון שאין בו פסולת וברירה, אלא שיתירה עליו סעודת השבת שלא זו בלבד שאינה מגשמת, אלא אף מקדשת. תהליך הבירור נמצא אף בירושלים לעתיד: 'והיתה ירושלים קודש'. התברכה השבת בברכת המן, בברכת ההתפשטות שאין דבר היוצא חוצה לה. על ברכת המן באה תלונת ישראל בפרשתנו: "ועתה נפשנו יבשה"; אמנם בסעודות שבת באה תוספת קדושה, לזה זוכים דווקא המענגים אותה במאכל ובמשתה.[16]
[1] זוהר יתרו פח ע"א.
[2] שמות טז, כה.
[3] מכילתא שם.
[4] יומא עה ע"ב.
[5] 'פרי צדיק' בהעלותך, אות ו (עמ' 24. וכן הוא בעמ' 86). והסבר המחלוקת ראה ב'שם משמואל' (יתרו תרע"ד, עמ' רסג. וע"ע רמב"ן, מהרש"א):
"יש לפרש נמי ההפרש שבין אוכלי המן לשאר המאכלים, ששאר המאכלים חלק הרוחני הוא מוטבע בחלק הגשם, אך המן הרוחנית שבו לא הי' מוטבע בהגשם שבו, ע"כ לא הי' מגשם ולא הי' מביא שום תכונה רעה בנפש, אדרבה הי' מפקח השכל כמ"ש האבן עזרא, ובודאי לאו השכל בלבד מיירי אלא כל בחינות הרוחניות נקראים בשם שכל…
והנה בש"ס יומא 'לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' עקיבא, אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי'… ולפי דרכנו יובנו דברי ר' עקיבא שהרי אף שנתגשם המן, מ"מ אין חלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם כלל, ועל חלקי הזן שבו שפיר יוצדק לומר שהוא מאכל מלאכי השרת, אלא שאדם האוכל את המן לוקח את חלקי הזן ע"י אמצעי והוא גשם המן, ומלאכי השרת אין צריכין לאמצעי זה, הא למה זה דומה לשני בני אדם אחד אוכל בכף ואחד אוכל בידיו, ושניהם אוכלין מאכל אחד שלא נוכל לומר שיש שינוי במאכלם כי הכף איננו מחלק המאכל אלא אמצעי להוביל את המאכל לפיו, כן הוא בענין אוכלי המן שגשם המן אינו נתאחד עם חלקי הזן שבו אלא אמצעי שחלקי הזן יבואו לקרבו, ואינו דומה לשאר מאכלים שחלקי הזן שבו מוטבעים בהגשם ונעשים הוא והם דבר אחד…
וקצת דמיון לזה היא סעודת שבת שהוא זכר למן נמי אין הרוחניות שבמאכלי שבת נטבע בגשם המאכל כשאר מאכלי חול, וע"כ איתא בכתבי האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם".
[6] ישעיהו ו, יג.
[7] שם.
[8] יואל ד, יז.
[9] ישעיהו ד, ה.
[10] בבא בתרא עה ע"א.
[11] בראשית ב, ג.
[12] שם.
[13] במדבר יא, ו.
[14] עוד על ברכת המן בשבת ראה: 'שבת ומועד בשביעית' ח"א 'שבתה של השביעית' אות ח; שם פרשת עקב; שיחות לפרשת בשלח שנערכו בשנים תשע"ט ותשפ"א.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ז.