שביעה, רצון ושבת
הברכה האמצעית שבתפילות השבת נחתמת במספר בקשות: "אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה במנוחתנו" וכו'. אחת מהן היא הבקשה על השביעה הרוחנית: "שבענו מטובך". הקושי בבקשה זו גלוי – שביעה משמעותה מיצוי, רצון הבאה על סיפוקו, והרי אנו חפצים בשפע שמיימי שאיננו בר הגבלה?
על קושי זה עמד ר' צדוק:
"שבענו מטובך אין טוב אלא תורה ואיך אנו מבקשים על שביעה בדברי תורה, וכתיב 'אוהב כסף לא ישבע כסף', ודרשו אוהב תורה לא ישבע תורה? אך באמת אצל השי"ת הנייחא הוא בהתבטל היצר הרע, כמו שנאמר: 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', ודרשו ששמח בעולמו, והיינו שבשבת היה הכל טוב היצר הרע והמות והיסורין, ואמר הלואי שיהיה מעלה חן לפני תמיד כן. ולעתיד כשיתבטל כל היצר הרע ששוחטו אז יהיה להשי"ת נייחא וזהו ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים. אבל הצדיקים ילכו מחיל אל חיל… וכן בעולם הזה כל שמשיג דברי תורה יותר יחסר יותר כי ארכה מארץ וגו', ואין שביעה בדברי תורה רק על ידי מצות שבת שהוא מעין העתיד כמו שנאמר ליום שכולו שבת ומנוחה… לכן אנחנו מבקשים שביעה בדברי תורה שבענו מטובך שמנוחה הוא נייחא ושביעה ומנוחה לחי העולמים"[1].
אכן, בעולם הזה לא תיתכן שביעה מדברי תורה, ועל כן הצדיקים הולכים מחיל אל חיל, אך בעולם השבתי העתיד לבוא תבוא המנוחה. השבת היא מעין עולם עתידי זה, כפי שדרשו על 'מזמור שיר ליום השבת' – "מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[2], ולכן בה אנו מבקשים על השביעה והמנוחה.
אף ב'סוד ישרים' עמד על שאלה זו:
"'שבענו מטובך' – כי אצל אדם שביעה ורצון הם שני הפכים, כי בעת שהאדם שבע מהטובה אין לו שום חשק ורצון להטובה, אבל אצל השי"ת יתכן שניהם יחדיו ולא יסתרו זה את זה. לזה אנו מתפללין שיתן לנו השי"ת שביעה וגם רצון וחשק, וזהו שבענו מטובך".
סתירה אנושית יש בין השביעה לשקיקה – השבע מעלים את השקיקה, שכן האדם השבע בא על סיפוקו ואינו חפץ בשפע נוסף. אך באין-סוף האלוקי אין מקום לסתירה זו, שכן הוא ניצב מעל למגבלות ולמיצרים. כך באין-סופיותה של השבת, שהיא כנחלה בלי מיצרים[3], אפשר לבקש שובע כזה שאינו סותר את הרצון; שובע נצחי שאינו שובע במובנו המוגבל.
התאוו תאווה
את המידה ההופכית לשובע רוחני זה אנו מוצאים בפרשתנו: "והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה"[4]. במקרה זה התאווה החומרית עצמו עתידה להביא לקיצה: "עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא"[5].
תיאור התורה את תאווה זו דורש עיון – מדוע לא נתפרש הדבר שאליו הם התאוו, ומדוע נכפלה הלשון 'התאוו תאווה'? על דבר זה עמדו הפרשנים, מהתנאים ועד לאחרונים.
בספרי דרשו:
"'התאוו תאוה'. יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם? תלמוד לומר התאוו תאוה, היו מתרעמין על המן שהיה יורד בכל יום, ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם, שנאמר 'וישובו ויבכו גם בני ישראל' – מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל"[6].
כיצד התאוו ישראל לבשר שאותו לא טעמו מימיהם? מכאן דרשו בספרי את הלשון 'התאוו תאווה', שפירושו של דבר שהיו מתרעמים על המן.
הרמב"ן ביאר שתאוותם רבה היתה, כמתאווים לאכול דברים שאינם ראויים למאכל:
"וטעם 'והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה', שלא היה להם חסרון במדבר כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאוד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחים והעפר הנבאשים"[7].
תאוות מרי
לבעל 'הכתב והקבלה' התפרשה תאוותם ככפירה ומרידה כלפי מעלה, ולא כתאווה לבשר:
"'התאוו תאוה'. מדברי המשורר מבואר כי לא תאוה בלבד היתה, כי היו כופרים גמורים ביכלתו ית', שאמר (תהילים ע״ח:י״ז-י״ח) 'ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם וידברו באלקים אמרו היוכל א-ל לערוך שלחן במדבר הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו'. לפי זה נראה לפרש מלת תאוה מענין עד תאות גבעות עולם (ויחי מ"ט) שפירושו גבול, וכן והתאויתם לכם לגבול (מסעי ל"ד יו"ד).
וטעם התאוו תאוה הגבילו גדר וגבול בו ית' לאמר זה יש ביכלתו לעשות וזה לא, וכלשון המשורר שם וקדוש ישראל התוו, שייחסו לו גבול וגדר עד כמה כחו מתפשט, לכן סתם הכתוב ולא אמר התאוו תאות בשר כמבואר אחר זה, כי רצה לכלול בלשון התאוו תאוה גם המרי הגדול שהיה בלבם עליו ית', לכן אמרו רבותינו בספרי על היד ה' תקצר אינם מבקשים אלא עלילה יאמרו קצרה יד ה' ואין בו כח לתת לנו שאלתינו"[8].
המילה 'תאווה' יכולה להתפרש גם כגבול, ולאו דווקא כחשק חומרי. ישראל, בבקשתם בשר, הציבו גבול ליכולת האלוקית, באמרם שאת זאת אין ביכולתו לספק להם. לכן סתם הכתוב ואמר 'התאוו תאווה', ולא פירש תאווה למה, כיוון שרצה לכלול בזה את המרי שהיה בליבם.
תאווה לתאווה
כיוון נוסף לפירושו של ביטוי זה: 'התאוו תאווה' נמצא בספר 'חן אהרון', לצאצא של תלמיד הבעל שם טוב:
"'והאספסוף אשר בקרבו התאו תאוה', פירשו המפרשים שהיו נעדרי התאוה והתאוו לזה שיהי להם תאוה. הענין הוא בהיות שקראו להמן לחם הקלקל… ידוע זאת אשר בכל מאכל שוכן בקרבו חיות וניצוצין קדוש המחיהו ומקיימו והא מזון הנפש… וזהו דוקא כשאוכל כמה שצריך לבריאת גופו לעבודת ד' ומשים רסן לנפשו לבל יהנה ממותרות למלוי תאוה, כי בזה כשאוכל למלאות תאותו הבהמיית אדרבה המאכל בבואו אל קרבו מזיק אותו להתעורר בקרבו תאוה גשמית. וזה שייך דוקא בהמאכלים הגשמיים הנמצאים עתה אתנו, הגם ששוכן בקרבם חיות וניצוצות קדושות אבל נמצא בתוכם גם מחומר הגס, אבל המן היה כולו זך ורוחני אין שום חומריות בו… ומזה נמשך שלא היה יכול להתעורר בקרבם שום תאוה אחרי שבקשת התאוה נמשך רק ממותרות המאכל הגשמי והחומרי כאמור.
לכן האספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה כפירוש המפרשים הנ"ל שחשקו שיהיה בהם חשק התאוה. והתורה מודיע אותנו את זאת לקחת מוסר השכל מזה איך שיחויב לעומת זה מכל שכן להיות חושק וכוסף להאור התורה והמצוה, וזהו אומרו נכסוף נכספתי היינו שהנני כוסף על זה שיהי לבי נכסף לתפארת עוז ד' ודי למבין!".
'התאוו תאווה' פירושו התאוו לתאווה. באכילת המן לא התעוררה התאווה הגשמית, בגלל רוחניותו, ודווקא לתאווה זו התאוו האספסוף. מכאן יש לקחת מוסר כיצד יש לחשוק לאור הרוחני – לכסוף שיהיה הלב נכסף לתפארת עוז ד'.[9]
קברות התאווה
פרשייה זו של קברות התאווה נידונה אף בתורת המוסר, כך לדוגמה בדברי ר' ירוחם ממיר:
"וכפי הנראה מפשטות הענין היה העונש מדה כנגד מדה, הם התאוו תאווה, וכפי אשר ביאר הרמב"ן ז"ל ענין חטאם כי 'המשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאווים לאכול הפחים והעפר והפחמים הנבאשים' עכ"ל. ולולא המשילו בנפשותם תאוה רעה לא היו מבקשים דברים כאלה, אחרי כי הכתוב מעיד ומספר בשבחי המן… אין זאת כי אם ששלטה עליהם מחלה כזאת, והיא היא התאוה, אשר התאוו לאכול פחמים ודברים נבאשים ככל החולים. ובמה שחטאו נענשו, כי הקב"ה מלא משאלותם ונתן להם תאותם עד אשר יצא מאפם היה להם לזרא, ומאסו בתאותם עד כי מתו מהתמלאות תאותם. את אשר אהבו מקודם ובקשו להחיות את נפשם, כמבואר שם נפשינו יבשה, ואחרי כן קצו בזה ומהתאוה עצמה מתו…
דור המדבר היתה נשמתם כל כך זכה וטהורה, וכל כך היו נבדלים מהגוף, עד כי אחרי אשר חטאו לפי ערכם בענין התאוה והשליטו בנפשותם לפי ערכם מחלת וזוהמת התאוה, ולפי גדולתם ופרישותם תיכף לקחו את דינם בעולם הזה כי ה' נתן להם תאוותם, ומרוב קדושתם נדונו ומתו ותאותם היא המיתה. אותם וקראו שם המקום קברות התאוה, כי התאוה קברה והמיתה אותם. נורא הדבר מי יכילנו…
ולהיפוך מדה טובה מרובה, וזהו שמצינו בחז"ל שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים… וזה ענין ובו תדבק, ואתם הדבקים וגו' חיים כולכם היום. והחכמה תחיה את בעליה…"[10].
ר' ירוחם עומד על עונשם של המתאווים שהיה מידה כנגד מידה, כאשר הם נענשו באותה התאווה. מדברי הרמב"ן הוא למד כי תאווה זו מחלה הייתה, שהתאוו לאכול דברים שאינם ראויים למאכל, ובדבר זה עצמו נענשו – שהקב"ה מילא תאוותם עד שהיתה להם לזרא; בדבר שביקשו להחיות את נפשם בו מתו. אמנם חטא זה היה לפי ערכם הגבוה של דור המדבר, ועונשם החמור ניתן להם לפי ערך גדולתם ופרישותם. ממידת פורענות נלמד למידה טובה המרובה הימנה, 'ואתם הדבקים בד' חיים כולם היום' – ללמדך שהעונג הרוחני אינו ממית את האדם כי אם מחייהו.
בשפע הגשמי השבע עלול להיות לזרא, כיוון שיש לו גבול ומידה, אך בשבת, שהיא כנחלה ללא מיצרים, בקשתנו היא על שבע רוחני היא שאין בו מיצרים – 'שבענו מטובך'; שבע משפע הטוב האלוקי המביא עמו חיים; שבע שאינו לזרא אלא לרצון ומנוחה נצחיים, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.
נמצאנו למדים:[11]
בתפילות השבת אנו מבקשים 'שבענו מטובך'. אף שהשבע החומרי מביא למיצוי וחידלון הרצון, בשבע האלוקי האין-סופי אין זה כך, ולכן בשבת שהיא כנחלה ללא מיצרים, מעין עולם המנוחה העתידי, אנו מבקשים על השבע הרוחני. היפוכו של שבע זה הוא תאוות האספסוף שבפרשתנו, שסופה היתה לזרא. בפירוש תאוותם סתמה התורה: 'התאוו תאווה', ונאמרו על כך פירושים רבים – שהתרעמו על המן, שהתאוו לדברים שאינם ברי מאכל, שכפרו בעיקר ושהתאוו לעצם התאווה. המתאווים נקברו תחת אותה התאווה, והיא שהביאה לקיצם. ממידת פורענות נלמד למידה טובה המרובה הימנה, שדווקא השבע הגשמי עלול להיות לזרא, כיוון שהוא בר גבול ומידה, מה שאין כן זה הרוחני, שעליו אנו מבקשים בשבת: 'שבענו מטובך'. זה הוא שבע נצחי, מהטוב האלוקי האין-סופי, המביא רצון ומנוחה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. [12]
[1] 'פרי צדיק' דברים עמ' 232.
[2] תמיד ז, ד.
[3] שבת קיח ע"א: "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים".
[4] במדבר יא, ד.
[5] שם שם, כ.
[6] שם שם, ד.
[7] שם שם.
[8] שם.
[9] כיוצא בדבר ראה ב'באר משה' עמ' קצו.
[10] 'דעת חכמה ומוסר' ח"ג עמ' טו. וראה עוד ב'לקט שיחות ר' אייזיק' עמ' רצה.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ח.