הפרט והכלל – בפרשה, בזמן ובמקום
הפרט והכלל בספירה
פרשתנו פותחת בספירה: "וידבר ד' אל משה במדבר סיני… שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם"[1]. ספירה ונשיאת ראש זו, טרום המסע במדבר, משמעותית עד כדי כך שהחומש כולו נקרא על שמה – 'חומש הפקודים'. ביסוד הספירה ניצב פרדוקס: מצד אחד היא מצביעה על ייחודיות הפרט, אך מצד שני היא מורה על התאחדותם של הפרטים לסכום כולל אחד. פרדוקס זה הוא הבונה את מחנה ישראל, כשם שכוחו של הצבא באחדותו, ויחד עם זאת כוחו ביחידאיות אנשיו. האינדיבידואליזם בא לידי ביטוי גם בדגלים: "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם"[2], שזהו עניינם – שיהיה כל אחד מדוגל מחברו, מתנשא בפרטיותו על הזולת, ומבליט את אישיותו[3].
על פי יסוד זה מתבאר ההבדל שבין ההפטרה לפרשה, שכן בעוד שבפרשה מתואר המניין – הרי שההפטרה שוללת את מציאותו: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר"[4]. על פי דרכנו מתבאר הדבר – המניין שבפרשה נוגע לפרט, למפקד הפרטני של כל אחד ואחד מישראל, והוא שנשלל בהפטרה העוסקת בכלל ש'לא ימד ולא יספר'. בלא המספר הפרטני עולה האחדות הכוללת, ואכן כך בהמשך ההפטרה: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל"[5].
הספירה כהכנה למתן תורה
יסוד זה של הספירה עולה אף ביחס למיקומה של קריאת פרשת במדבר – לפני שבועות. מיקום זה אינו מקרי, שכן הוא פועל יוצא מתקנת עזרא: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת"[6]. כתוצאה מתקנה זו אף פרשת במדבר נקראת קודם עצרת[7].
על פי דרכנו מתבאר הדבר, שכן יש בהדגשת הייחודיות האישית שבספירה משום הכנה למתן תורה שבשבועות. היחידנות הפרטית באה לידי ביטוי אף בלשונן של עשרת הדברות, שהיא לשון יחיד: "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך" וכו', ובאמירתה נתקעה מציאות ה'אנוכי' הפרטי בלבבות ישראל[8], וכל אחד קיבל כפי כוחו[9]. מכאן אף הדגשת ההגבלה והתחומים השונים ביחס למתן תורה, המתפרשים כהגבלת כל אחד בתחומו הפרטי. הוא עומק מדרש חז"ל: "דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"[10]. כתר פרטי, לכל אחד ואחד, המורה על ייחודיותו האישית.
אך יחד עם הדגשת הפן האישי במתן תורה – באה גם הדגשת הפן הכללי, כדברי רש"י: "'ויחן שם ישראל' – כאיש אחד בלב אחד"[11]. נמצאת שניות זו, של היחיד והרבים, במפקד ישראל במדבר ובמתן תורה, וזהו פשר הסמיכות שבין פרשת במדבר לחג השבועות.
חשיבות המספר האינדיבידואלי, המקדים למתן תורה, ניכרת אף בעניין נוסף – ספירת העומר, שכן מצוות ספירה זו מוטלת על היחיד, בשונה ממצוות ספירת היובל המוטלת על הציבור[12]. אף ספירה זו מובילה למתן תורה מפני שהיא מסייעת ליחיד להתעלות, ולהגיע ממדרגת קמח השעורים המובא בפסח, למדרגת לחם החיטים המובא בשבועות – מדרגת האדם[13], בהדגישה את המספר האינדיבידואלי של כל אחד ואחד. בזאת שווה ספירת העומר לספירת ישראל במדבר, ששתיהן קודמות למתן תורה. אך בעוד שספירת ישראל במדבר התבצעה על ידי משה, בשאלה הבאה מן החוץ – 'מי אתה?', הרי שספירת העומר היא עבודה אישית ובירור פנימי של האדם, בינו לבין עצמו[14].
היחיד והרבים בשבת ובירושלים
השבת אף היא נחרזת בשניות זו של הפרט והכלל, שכן שתי לשונות נאמרו בה – 'זכור' ו'שמור'. לשון 'זכור', החיובית, מבטאת את השבת כפורצת גבולות, ואילו לשון 'שמור', השלילית, מבטאת את השבת כמגבילה ומוגבלת. שני צדדים אלו של השבת מציגים פנים של פרט וכלל, שכן בעוד שהפרט שמור ומוגבל בתחומו – הרי שהכלל פורץ את אותם הגבולות. אותם הכתרים שעטרו לישראל טרום מתן תורה – ניטלו מהם לאחר חטא העגל, אך הם מושבים להם בשבת, ומכאן שמדי שבת בשבתו חוזרת הרגשת האינדיבידואליזם לכל אחד ואחד מישראל[15]. נמצא שאף השבת כוללת בחובה שני פנים אלו – היחיד והרבים, הפרט והכלל, המספר המוגבל והממד שלא ניתן להיספר[16].
במקביל לקדושת השבת, שבמישור הזמן – ניצבת ירושלים, שבמישור המקום, ואף היא כוללת בתוכה שניות זו. כך פותח מזמורה: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"[17] – מזמור קצוב ושיר משתרשר, חנוכת הבית הכללית לדוד הפרטי, וכך נאמר עליה: "כעיר שחוברה לה יחדיו"[18].
נמצאת סוגיית היחיד והרבים שזורה במגוון מרכיבי הזמן והמקום שבהם אנו עומדים: פרשת השבוע, ספירת העומר, שבת, מתן תורה וירושלים.
נמצאנו למדים:[19]
הדואליות שבין הפרט והכלל באה לידי ביטוי בכל המישורים שבהם אנו עומדים: א. עצם מהותה של הספירה מתבססת על דואליות זו, שכן היא סופרת כל פרט ופרט, אך יחד עם זאת מסכמת אותם לכלל אחד. כזו היא ספירת ישראל במדבר שעל ידי משה שבפרשתנו, וכזו היא ספירת העומר שעל ידי כל אדם. ב. ספירות אלו מקדימות למתן תורה ומהוות הכנה לו, משום שאף בו טמונה שניות זו – התורה ניתנה לכל ישראל שחנו יחד בתחתית ההר, אך הדיבור האלוקי היה מכוון לכל אחד ואחד מהם. ג. אף השבת יש בה שניות זו, שכן מחד גיסא היא תחומה ומוגבלת, כפרט, אך מצד שני היא פורצת גבולות, ככלל. ד. כזו היא אף ירושלים, המחברת את הפרט ואת הכלל, כ'עיר שחוברה לה יחדיו'. [20]
[1] במדבר א, א-ב.
[2] שם שם, נב.
[3] ראה ב'שפת אמת' במדבר תרל"ו (וכיוצא בזה אף בשנים הבאות): "במדרש נרננה כו' ובשם אלקינו נדגול כו'. דכתיב במספר שמות. פי' שיש לכל א' מישראל שם מיוחד. שמעתי מפי אא"ז ז"ל בשם הזוה"ק בפ' שמות כי יש לכל איש ישראל אות מיוחד בתורה, כמ"ש: ס' רבוא אותיות בתורה וס"ר נפשות בישראל כו'. וכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. וע"ז כ' כל הנקרא בשמי ולכבודי כו', שבנ"י נקראו בשמו ית' ולכן מוטל עלינו להרבות כבודו ית'. וזהו הפקידה במספר שמות שהוכן כל אחד מישראל על משמרתו להתדבק בשורש השייך לו. ולכן אח"ז הדגלים כמ"ש במדרש שנתאוו לדגלים כמלאכי השרת. פי' המלאך אין בו שום דבר נפרד וכולו מורה על שליחותו וכבוד קונו. כמו כן בנ"י כיון שהכירו כ"א מעמדו נתאוו לדגלים שיהיו מצוינים לשמו ית'".
וראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' פרשת במדבר.
[4] הושע ב, א.
[5] שם שם, ב. בעניין ה'זריעה' ראה 'אורות 'עמ' עב, קכז.
[6] מגילה לא ע"ב.
[7] ראה בתוספות שם (ד"ה 'משה'): "ומטעם זה אנו קורין במדבר סיני קודם עצרת כדי שלא להסמיך הקללות שבבחוקותי לעצרת".
[8] שמות כ, ב. וראה ברמב"ן שם: "ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד, 'ד' אלקיך אשר הוצאתיך', ולא כאשר התחיל להם, 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם', 'שמע תשמעו', להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצוות, כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצווה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ניצל עמהם". וראה עוד ב'אש-דת'.
[9] ראה 'אוצר המדרשים' (פסיקתא עמ' 448): "כתיב: 'וכל העם רואים את הקולות', את הקול לא נאמר אלא את הקולות, אמר רבי יוחנן: היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות ומשבעה קולות לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל העולם, וכשהיה יוצא הקול לא היה יוצא אצל ישראל אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד לפי מה שהיה יכול לסבול".
[10] שבת פח ע"א.
[11] רש"י שמות יט, ב.
[12] ראה שו"ע או"ח תפט, א, משנה ברורה וביאור הלכה שם.
[13] ראה שיחה לפסח שני.
[14] השווה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת אמור.
[15] ראה שבת שם, ו'פרי צדיק' שקלים א, בשם 'פרי עץ חיים'.
[16] ראה שיחה לפרשת שקלים, ו'שבת ומועד בשביעית' פרשת במדבר. אגב, שבת נזכרת על פסח רק בקשר לספירת העומר, ראה רמב"ן ויקרא כג לו, טו, משך חכמה דברים ה, טו.
[17] תהילים ל, א. ראה שיחה לפרשת קדושים.
[18] תהילים קכב, ג.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ח.