פנים רבות יש לקשר הפנימי שבין השבת והמקדש, ובהם עסקנו פעמים רבות, כגון: הכפילות – שבת ברכתה כפולה וירושלים חוברה מכפילות, הקביעות – שבת קביעא וקיימא וכך גם המקדש, ועוד. כל הפנים הללו מקורם בפסוק שבפרשתנו: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו"[1]. אמנם הפן הנזכר במפורש בפסוק נעוץ ביסוד היראה – מורא אצל המקדש, ושמירה מעשיית מלאכה אצל השבת. אם כן, גם אם עסקנו בעבר בהצמדת השבת, המשכן, המקדש וירושלים מכמה בחינות שונות, כעת עלינו לעסוק בהצמדתן מבחינת מכנה משותף זה של היראה[2].
כפילותה של השבת – יראה ואהבה
השייכות שבין היראה למקדש מפורשת יותר בלשון הפסוק: "ומקדשי תיראו", לעומת שייכותה לשבת שבה נקט הכתוב לשון שמירה: "את שבתותי תשמרו". אמנם, שייכות השבת גנוזה כבר במילה הפותחת את התורה: "בראשית", שעליה דרשו חז"ל: "בראשית – ירא שבת"[3]. יראה זו אף באה לידי ביטוי בכלל ההלכתי: "אימת שבת על עם הארץ"[4]. השמירה, שעליה מדבר הפסוק שבפרשתנו, אף היא מיסוד היראה, וכך כותב הרמב"ן:
"ואמת הוא גם כן כי מידת זכור רמזו במצוות עשה, והוא היוצא ממידת האהבה והוא למידת הרחמים, כי העושה מצוות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו. ומידת שמור במצוות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו"[5].
הרב הוטנר ביאר באריכות את דבריו של הרמב"ן, בהקשר של כוחות הנפש, ומיזוג היראה והאהבה:
"דבריו של הרמב"ן סובבים הם לא על הנימוק השכלי, אלא על כוחות הנפש של החיוב ושל השלילה בעבודת השם. דכשם שמצינו בטבע, כוחות הפועלים על החומר בכיוון של התפשטות, ולעומתם כוחות הפועלים על החומר בכיוון של התכווצות; כמו כן מצינו בנפש בעבודת השם כי האהבה פועלת היא על הנפש בכיוון של התפשטות כוחותיה לכבוד שמים, והיראה פועלת היא על הנפש בכיוון של התכווצות כוחותיה לכבוד שמים…
ומעתה הננו ממשיכים את הקו הלאה. שהרי אמרו חכמים בביאור שם שד-י, שאמר לעולמו די, שהיה העולם מתרחב והולך עד שאמר לו הקב"ה די. מידה זו שהיא אחת ממידותיו של הקב"ה בהנהגת עולמו, היא המידה המקבילה למידת יראת שמים של עובד השם… ומכיוון שזכינו לכך אין אנו עומדים בחצי הדרך, דממקום זה מתחילה להאיר לנו ההשגה בכפילותה של מצוות שבת. דהלא מידה זו של הקב"ה שבה אמר לעולמו די גנוזה היא בין בתיבת 'ויכולו' השמים והארץ, בין בתיבת 'ויכל' אלוקים את מלאכתו. דבלי מידה זו היה העולם מתחרב והולך ולא היה מגיע לכלל ויכולו. ולפי זה פירושו של ויכל אלוקים היינו שאמר לעולמו די, ומתוך אמירת 'די' זו נתקדש יום השביעי בקדושת שבת המלכה…
ונמצא דתנועת החיוב של ההתפשטות, ותנועת השלילה של הצמצום משולבות הן יחד בקדושתה של שבת. וכאן הוא שורש הענין שזכור ושמור של שבת בדיבור אחד נאמרו, מפני שזכור כולל הוא את כל המצוות עשה של שבת, ושמור כולל הוא את כל האיסורים של שבת, ושניהם בדיבור אחד נאמרו, מפני שזו היא הרבותא של שבת, שכל עסקו כפול… מפני שבקדושת שבת בטילה היא החלוקה אשר בין מידת האהבה למידת היראה, כי דווקא מהתמזגות ההתפשטות והצמצום נבנית היא קדושת השבת"[6].
היראה והאהבה הן שתי תנועות הופכיות בנפש, שבעוד שהיראה היא תנועה של צמצום – האהבה היא תנועה של התפשטות. מקור היראה שבשבת נעוץ בשבתו הראשונה של עולם, אז נבעה קדושתה מהצמצום שבסיום הבריאה – "ויכולו השמים והארץ"[7]. אמנם קדושתה של השבת כפולה, כדברי חז"ל[8], והיא כוללת בתוכה מיזוג של היראה והאהבה כאחד. זהו הצמד: זכור ושמור, האהבה והיראה, העשה והלא תעשה, שנאמרו בדיבור אחד.
כפילותו של המקדש
כפילות זו אנו מוצאים גם במקדש. מצד אחד ספר תהילים גדוש בשירי געגועים למקדש, והתפשטות נפש האדם למקום, אך מצד שני אנו מוצאים בתורה ציוויים אלוקיים רבים על מורא מקדש, ועל האיפוק הנדרש מן הבאים בשעריו. התפשטות מצד הרגשת האדם, מחד גיסא, וצמצום מצד הציווי האלוקי, מאידך גיסא. שתי התנועות המנוגדות הללו – כשם שחוברו בשבת כך חוברו בירושלים, שהיא עיר שחוברה לה יחדיו.
ממיזוג זה הייתה מורכבת העלייה למקדש, כפי שמופיע בפסוק: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב"[9]. הנדיבות יסודה בהתפשטות, ואילו המנעל יסודו בצמצום, והעליה לרגל הייתה מורכבת דווקא משני יסודות הופכיים אלו[10].
מזמור-שיר בשבת ובמקדש
עיון בפתיחת מזמורה של השבת מציג בפנינו כפילות דומה: "מזמור שיר ליום השבת"[11]. ביטוי זה, 'מזמור-שיר', הוא מיוחד במינו, ומוזכר פעמים בודדות בכל ספר תהילים. הוא גונז בחובו כפילות זו שאנו עסוקים בה – השיר מבטא את התרחבות הנפש, ואילו הזמר מבטא דבר קצוב וחתוך, מלשון 'לזמור'[12], וכך ממשיך הרב הוטנר:
"וממילא יוצא מזה כי ביטוי התענוג של תנועת ההתפשטות בעבודת השם הוא תוכנו של השיר; והביטוי של התענוג של תנועת ההתכווצות בעבודת השם הוא תוכנו של המזמור. ומכיוון שכבר נתבאר לנו כי הנקודה הפנימית של עונג שבת גנוזה היא דווקא בהתמזגות שני סוגי תענוג הללו, לכן משתלבים הם בשירתה של שבת המלכה גם השיר וגם המזמור, ונעשים לחטיבה אחת אשר שמה הוא: "מזמור שיר"[13].
ביטוי ייחודי זה, "מזמור-שיר", מוזכר פעם נוספת בתהילים בנוגע למקדש: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"[14]. מפני שכאמור כפילות זו, של התפשטות וצמצום, כשם שהיא מתמזגת בשבת כך היא מתמזגת במקדש. נמצא ששירת המקדש ושירת השבת כלולות ממיזוג מופלא זה של יראה ואהבה, שהוא למעשה יראת הרוממות, ותמצית התורה כולה, ובזאת מוסברים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בהר:
"רמזו שכל המצוות בכלל השבת והמקדש, והמשכיל יבין"[15].
נמצאנו למדים:[16]
לקשר שבין השבת והמקדש פנים רבות, אולם הפן המפורש בכתוב הוא המופיע בפרשתנו: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו". היראה שאצל המקדש מקבילה לשמירה שאצל השבת, מפני ששתיהן תנועות של כיווץ והגבלה – במקדש הדבר מתבטא בהגבלות על אופן העלייה, ובשבת בהגבלות על ל"ט המלאכות. אלא שמעבר ליראה ישנה גם אהבה, בשבת היא מופיעה בציווי: 'זכור', ובמקדש היא מופיעה בהתפשטות נפש האדם בכיסופיה למקומו. היראה והאהבה, בשבת ובמקדש, אינן סותרות, כי אם מתמזגות זו בזו, וכשם שבשבת 'זכור' ו'שמור' נאמרו בדיבור אחד, כך גם במקדש העלייה לרגל הייתה בלולה משתי התנועות הללו. כך אנו מוצאים את הביטוי הייחודי: 'מזמור-שיר' – הן בנוגע לשבת והן למקדש. הזמר והשיר מבטאים שני הפכים אלו, הבאים לכדי מיזוגם בשירת השבת והמקדש הכוללת בחובה את התורה כולה.[17]
[1] ויקרא יט, ל. לשון זו נשנתה בסוף פרשת בהר (ויקרא כו, ב), אמנם שם הוסיפו המפרשים לתלותה אף בענייני שמיטה ואין כאן מקומו. גם ההקשר של פסוק זה למערכת המצוות שהוא נתון בו – עבודה זרה בפרשתנו, ושמיטה בפרשת בהר – אין כאן מקומו (ראה בעל הטורים שם).
היקש זה, שבין שבת למקדש, נזכר בברייתא ביבמות (ו ע"א-ע"ב). בזוהר הקישו: "אל יצא איש ממקומו" – "ברוך כבוד ד' ממקומו" (שמות סג ע"ב), קדושת השבת וקדושת המקום.
[2] השווה שיחה לפרשת בשלח (שבת שירה) ה'תשכ"ח.
[3] ראה תורה שלמה בראשית א, א בשם 'תיקוני זוהר' (והנה פעם נוספת נמצא קשר בין מעשה בראשית – שבת, ובין בניין המקדש, עיי"ש).
[4] ירושלמי דמאי פ"ד ה"א, וכן בזוהר הובא ב'פרי צדיק' קדושים, עד.
[5] שמות כ, ז. קשר זה, שבין שמירת השבת ליראה, עולה גם מדברי הגמרא בתענית (ח ע"ב): "ואמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר: 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא'", וברש"י: "'יראי שמי' – שומרי שבת".
[6] 'פחד יצחק' שבת, מאמר ב.
[7] בראשית ב, א.
[8] ילקוט שמעוני תהילים צב, ס' תתמג.
[9] שיר השירים ז, ב.
[10] יסוד הדברים ב'שפת אמת' פסח תרל"ט בשם חידושי הרי"ם, ונתפרשו ב'פחד יצחק' פסח תשי"ג, ט. ועיין עוד פסח תשי"א, יב.
[11] תהילים צב.
[12] ראה 'מגילת סתרים' לרמח"ל, תהילים שם.
[13] במערכה זו עוסק הרב הוטנר גם בסוגיית הגמול, ומבאר על פיה את תוכן המזמור, עיי"ש.
[14] תהילים ל, א.
[15] ויקרא כו, א-ב. ולכך רומז בשמות לא, יג, ובפרשתנו.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ח.