לדורותם
בתפילת העמידה בשבת אנו מצטטים מן התורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדרתם ברית עולם…"[1]. קטע זה מדגיש את עניין הדורות – 'לדרתם' – שבשמירת השבת, ובפשר הדבר נמצאו הסברים שונים. במכילתא התפרש הדבר ביסוד הזמן:
"רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתקנה מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים, שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'"[2].
הביטוי "לדורותם" מדגיש את הרצף הבין-דורי הטמון בשמירת השבת, כיוון שהשבת קיימת בעולם מבריאתו ועד לתכליתו, וכך ביאר ב'תורה שלמה':
"ויש לומר שלרעיון זה כוון רבי שאדם השומר שבת אחת, כלומר במדרגה גדולה כתקנה, הוא כמו יוצר טבעת בשלשלת ארוכה של שמירת שבת כתקנה מבריאת העולם עד שיחיו המתים. ולכן שייך לומר עליו כאילו שומר כל השבתות וכו', מכיון שנעשה חלק מהכלל הזה של שומרי שבת כתקנה, שמפרסמים שם שמים בעולם בשמירת שבת והם מקבלים המסורה מדור העבר ומוסרים אותה לדור הבא"[3].
ראיה לדבר הוא מביא מדברי רבינו בחיי[4] המפרש את דברי ישעיהו:
"…'ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש' ואין לי דורות לאחרי, והשבת היא מצוה שניתנה לדורות והיא כוח הדורות. 'כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי', כלומר משעה שהם משמרים את השבת הם בוחרים 'באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי'"[5].
לדירתם
לעומת זאת, במדרש אחר, שהובא אף הוא ב'תורה שלמה', מוסברת הדגשה זו מבחינת יסוד המקום:
"'לעשות את השבת לדרתם'. פתח ר' נהוראי: בפרשת ציצית נאמר 'ועשו להם ציצית' וגו' הכא כתיב לדורותם וגבי שבת לדורותם דכתיב 'לעשות את השבת לדרתם' כתיב חסר וכו', בשבת כתיב לדרתם מאי טעמא, כיון שקדש היום דירתם של ישראל צריך להיות בנר דולק ושלחן ערוך ודירתו מתוקן כדירת חתן לקבל בו הכלה, ומאי ניהו שבת כלה לעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי לה, ועל דא כתיב 'לעשות את השבת'. ולמה לדרתם? להכניס בה כלה קדושה לדירתם להיות בתוכן בשעה שקדש היום. ואם כלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דולק זו אומרת אין דירה זו מישראל… ועל דא כתיב 'לדרתם' בשבת ובציצית"[6].
המדרש דורש את הכתיב החסר – "לדרתם" – שנכתב הן בשבת והן בציצית, מלשון 'דירה'. השבת היא ככלה הנכנסת לדירתנו, ולכן צריך להכין את הבית בערב שבת. כך גם אולי ניתן להבין את ההשוואה לציצית – הבגד הוא כבית, כדירה, לגוף האדם.
כיוצא בדבר פירשו בזוהר, אך שם הדירה אינו מוסברת כביתו הפיזי של האדם אלא כליבו:
"'לדרתם' – זכאה מאן דמתקן לה דירה נאה בליביה"[7].
ה'אור החיים' אף הוא ביאר את הביטוי 'לדרתם' מלשון דירה, אך לו הסתברה הדירה כדירת הנשמות – מקום העולם הבא:
"עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת… ברית עולם פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון… ואומרו 'לדרתם' כי שם יתקבצו כל דורות בני ישראל שהיא בחינת עולם הבא. עוד ירצה לשון דירה ולזה כתובה חסרה בלא ואו והם דברנו שירמוז אל מקום דירת הנשמות והוא עולם המקווה שכרת ד' ברית לתתו לנו, והוא אומר ברית עולם"[8].
השבת היא מעין עולם הבא, שהוא דירת הנשמות. עולם זה האדם קיים בו לדורות, ולא כעולם הזה שהאדם נתון בו באופן זמני בלבד. זו כוונת הפסוק – שישמור האדם את השבת, שהיא בחינת העולם הבא, והיא דירת הנשמות לדורות.
השבת – שמירת זמן ומקום לדורות
אמנם שורש משותף יש למושג 'דוּר' ולמושג 'דוֹר', לבחינת המקום ולבחינת הזמן. יתר על כן, אפשר לבאר ש'דוֹר', מלשון תקופה, נקרא כך מפני שאנשי אותו הדור דרים יחד באותה התקופה[9].
כיוצא בדבר ביאר ר' יצחק הוטנר באגרותיו:
"תיבת דרור פירשו בו הראשונים שהוא מלשון 'דור הולך ודור בא'. והנראה בכונתם כי תיבת דור יש בה הטעמה של חליפות הזמנים, לכל אוזן שומעת ענינו של דור מצביע על תנועה שוטפת חולפת. ומכאן הקירוב עם מושג דירה, כלומר רק דייר ולא בעל הבית, ומכאן החרוז הפנימי במלים דור הולך ודור בא, תמונה שוטפת חולפת עוברת"[10].
הזמן מצוי בתנועה מתמדת, ושוטף בעולמנו. השבת מהווה שמירה של זמן מסויים בתוך רצף הזמן המתחלף, ודווקא משום כך הוא נשמר לדורות, עד סוף כל הדורות, כפי שדרש רבי במכילתא. השבת מהווה גם שמירה של מקום, כפי שבא לידי ביטוי בציווי: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי"[11]. שמירת תחומי השבת מהווה אף היא שמירה של ממד נצחי וקבוע לדורות, בתוך עולם מתחלף ומשתנה.
בחינות הזמן והמקום חוזרים ביחס שבין ההפטרה לפרשה. בעוד שבפרשה אנו מוצאים את בחינת המקום: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"[12], הרי שבהפטרה נמצאת בחינת הזמן: "הבאים ישרש יעקב"[13].
שמירת הבית היהודי-שבתי בגלות
יסודות אלו נמצאים גם בפרשתנו, שכן יסוד הדורות היא המשפחה, הקרויה גם 'בית', אשר עניינה נזכר בפרשיותינו פעמים רבות.
כך בתחילת פרשתנו: "ויעש להם בתים"[14]. ב'אבן עזרא' פירש פסוק זה:
"'ויעש להם בתים' – כטעם 'כי בית יעשה לך ד". והטעם שהרבה זרעם, תגמול שכר שהחיו הן זרע ישראל"[15].
כיוצא בדבר בפסוק הבא: "וילך איש מבית לוי"[16], 'בית' לוי דווקא.
במכות מצרים, בפרשות הבאות, חוזרת פעמים רבות לשון בית. כך במכת צפרדע: "ועלו ובאו בביתך"[17], במכת ערוב: "הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערב ומלאו בתי מצרים את הערב"[18], במכת ברד: "הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים[19], במכת ארבה: "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים"[20], במכת חושך: "ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים"[21] ובמכת בכורות: "כי אין בית אשר אין שם מת"[22].
מיסוד זה באים לאחר מכן הציווים המיוחדים לליל הפסח – לקיחת השה לבית: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית"[23], ואיסור החמץ בבית: "תשביתו שאר מבתיכם"[24]. כזו היא גם השמירה על הפתח בליל הפסח שבציווי מריחת הדם, ובאיסור: "ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"[25], אשר בעקבות כך: "לא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף"[26].
על צנעת הבית שמרו ישראל במצרים[27]. שמירה זו התאפשרה גם בזכות השבת שאותה תיקן משה לישראל, כדברי המדרש:
"ראה משה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדך אם אין אתה מניח להם יום אחד הם מתים. אמר לו: לך ועשה להם כמו שאמרת. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח"[28].
הבית היהודי-השבתי בזמן גלות מצרים, הוא המודל לבית היהודי בגלות. מי שגדל בבית שבתי – לדירתם, הוא שומר השבת – לדורותם. אופי זה נושאת אף שרשרת מניין בני ישראל בירידתם למצרים, המעידה על חיבור הדורות גם בגלות. על פי דרכנו למדנו, ששמירת השבת מהווה את חיזוק רצף הדורות.
הלל – שומר מסורת הדורות
דוגמה לחינוך לבית שבתי אנו מוצאים בהלל הזקן. כך מסופר בגמרא:
"תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בד""[29].
הלל היה מובטח שאין הצווחה בתוך ביתו, מפני שביתו הוא בית שבתי, וכך חינכו[30].
הוא הלל ששכב מחוץ לביתו, על גג בית המדרש, בליל שבת מושל בתקופת טבת. הלל מסר את נפשו בשביל מסורת הדורות – לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, ובכך לשמור על חיבור הדורות[31]:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת"[32].
ביתו של הלל הוא בית שבתי[33], ועל כן הוא שזכה להקים את בית הלל. בזכות מסירות נפשו למסורת וחיבור הדורות אמרו: "כדאי לחלל עליו השבת שנאמרה בה 'לדורותם'", כיוון שכל מבוקשו הוא לקיים את מסורת הדורות.
נמצאנו למדים:[34]
בתפילת עמידה בשבת אנו מצטטים: "לעשות את השבת לדרתם". משמעות 'לדרתם' התבארה בחז"ל הן במישור הזמן – מלשון דורות רבים, שכל השומר שבת אחת כאילו שמר שבתות כל הדורות, והן במישור המקום – מלשון דירה, שיכין האדם דירתו ולבו לשבת ועוד. בחינות הזמן והמקום משותפות בשורשן, כאשר שביתת השבת שומרת על זמן ומקום מסויימים לדורות, מנציחה עולם נצחי בתוך עולם מתחלף. יסוד הדירה והבית נמצא בפרשיותנו פעמים רבות, החל מהבתים שעשה ה' למיילדות בראש הפרשה, וכלה בשמירה על הבית בליל הפסח, דרך רבות ממכות מצרים. ישראל שמרו על צנעת ביתם, ובזכות שמירת השבת זכו להיגאל. הבית היהודי השבתי שבגלות מצרים הוא המודל לדירת ישראל שבכל הגלויות, אשר היא שמרה על הרצף היהודי בכל הדורות. ביתו של הלל הוא הדוגמה לכך, והלל עצמו, ששכב במסירות נפש על גג בית המדרש בתקופת טבת – הוא שעליו כדאי לחלל את השבת, מפני שכל בקשתו הייתה לחבר את הדורות בשמיעת מסורת שמעיה ואבטליון, אשר זו מהותה של השבת. [35]
[1] שמות לא, טז.
[2] מכילתא שם.
[3] שם.
[4] בערך 'שבת'.
[5] שם. וראה ב'שפת אמת' כי תשא תרמ"ט: "וכתיב 'לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כו' ונתתי להם בביתי ובחומותי כו". פירוש בגלות נקראו סריסים כמ"ש במד' איכה כי במקדש היו מתחברין בני ישראל אל הקב"ה ועשו תולדות כמ"ש על המשכן שהוא פריין ורביין של בני ישראל ע"ש בחדר המטות. ובגלות אנחנו נקראים סריסים. אעפ"כ על ידי השבת והתשוקה כמ"ש ובחרו באשר חפצתי יש לדורות אלו גם כן אחיזה בשורש בית המקדש בביתי ובחומותי כו' מבנים ובנות".
[6] תו"ש שמות לא, צא, בשם ספר הבהיר ומדרש רות.
[7] תיקוני זוהר, תיקון ו. וראה עוד ב'תורה שלמה' שם.
[8] שמות שם.
[9] ראה 'קונקורדנציה', מנדלקורן.
[10] 'פחד יצחק', אגרות ומכתבים, עמ' כז.
[11] שמות טז, כט.
[12] שם א, א.
[13] ישעיהו כז, ו.
[14] שמות א, כא.
[15] וכיוצא בדבר ביאר בחזקוני.
[16] שמות ב, א.
[17] שם ז, כח.
[18] שם ח, יז.
[19] שם ט, כ.
[20] שם י, ו.
[21] שם שם, כג.
[22] שם יב, ל.
[23] שם שם, ג.
[24] שם שם, טו.
[25] שם שם, כב.
[26] שם כג.
[27] שיר השירים רבה ד, יב.
[28] שמות רבה א, יט.
[29] ברכות ס ע"א.
[30] ראה ב'עץ יוסף' וב'ביאורי החסידות' שם.
[31] ראה 'בינו שנות דור ודור' עמ' קיז.
[32] יומא לה ע"ב.
[33] ראה 'בן יהוידע' שם.
[34] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[35] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ו.