ראינו בעבר תוכנו המיוחד של 'אלול' הוא הפנימיות. מכאן התבודדותו של משה בשנית על הר סיני, שממנה התבודדותו של כל אדם בחודש זה, ומכאן עניינה של האות יו"ד שהיא האות של חודש אלול[1]. בשיחה זו נעמיק ונתבונן בעניינה של הפנימיות, הנתונה בעולמו הפנימי של היחיד.
האדם המודרני ואיבוד העצמיות
פנימיות, עצמיות, התכנסות וכדומה – הם מושגים הכרחיים בעולמנו המודרני. האדם המודרני איבד את חשיבותו האינדיבידואלית, עקב סיבות גדולות. ההמון של חיי הדמוקרטיה טשטש את דמותו של היחיד. אין זאת אומרת שבמשטר דיקטטורי היה טוב יותר, אולם בכל משטר אחר, כגון מונרכי וכדומה היה היחיד ניצב ראש הפסגה, ויחידותו שלו היוותה משל ודוגמה לכוחו של היחיד, ואילו בדמוקרטיה הושם כתר זה בראשה של החברה. ההקרבה של היחיד, במסירות הנפש שבמלחמות, לטובת הציבור, טשטשו את דמותו. בנוסף, ההישגים הטכנולוגיים המודרניים בנויים על שיתופי-פעולה בין אנשים רבים, המאפילים על כוחו של היחיד. כל הדברים הגדולים הללו, שבעולם המודרני, הללו הרסו את ייחודו של הפרט, ופרצו את גדריו[2].
על רקע זה ברור שגם בחיי רוחה של המודרנה אין ליחיד מקום. אין אדם מתבדר לבדו, ואין לו מה לעשות עם עצמו. כל השעשועים המודרניים מכוונים לטשטוש עצמי של המסתכל, ואכן כך בנויים בתי השעשועים – שישכח אדם שם את עצמו. כאלה הם גם כל כלי החדשות, כעיתונים וכדומה, הבנויים ביסודם על הנעשה אצל הזולת, ולא על הנעשה אצל האדם עצמו[3]. הרדיו צורח שפע מן החוץ, ידיעות, בידור, מוסיקה, העיקר שהאחר ידבר ולא האדם עצמו. כל אלו מחזקים את הזיקה של האדם אל החוץ, ומרחיקים את זיקתו לפנימיותו.
חשיבות היחיד במחשבת היהדות
בשונה מטשטושו של היחיד בעידן המודרני, עיון במקורות היהדות יעמיד אותנו על עוצמת חשיבותו של היחיד. עוד נברר בע"ה את מעלת הציבור, ואת היחס הנכון שבין הפרט לכלל[4], אולם הפעם נתבונן במקום הראשון שתופס היחיד.
אדם הראשון נברא יחידי[5]; דהיינו לא כאבי המין האנושי, אלא כתכלית בפני עצמו. ממנו ואילך גם אם יש מעמד מיוחד לעם, הרי שאף זה בכוחם של יחידים – האבות, כדברי תנא דבי אליהו: "'אלוקים מושיב יחידים ביתה' וגו׳ – לא גלגל הקב״ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה רבקה ורחל ולאה"[6]. מעשי היחיד הם שמכריעים את עתיד הרבים, הן בסיפורי התורה, והן בסיפורי הנביאים, הן בפרקי תהילים והן בדברי הנבואה. היחיד הוא הראשון, ודמותו אינה מיטשטשת על ידי הזיקה לרבים.
מעמד זה של היחיד במקרא נזכר גם במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא"[7]. לא נאמר במשנה 'משום' שהאדם נברא יחידי אזי כל המאבד וכו', אלא 'לפיכך' נברא האדם יחידי; דהיינו המטרה היא להדגשת העולם המלא שבאדם היחיד[8].
רש"י פירש את דברי המשנה: "שמאדם אחד נברא מלואו של עולם"[9], דהיינו שעולם מלא של צאצאים יכול לצאת מכל אדם, ומכאן החומרה שבהריגתו. וכבר הקשה המהר"ל על דברי רש"י אלו – והלא עתה שיש כבר אנשים רבים על פני תבל מה יחידותו של האדם? בעקבות קושיה זו הסביר המהר"ל את דברי המשנה הללו באופן שונה, וכך נראה בהסבר דבריו: לפני ה'ניסור' היה אדם הראשון יחידי, בלא אישה, ולא נתברך בפריה ורביה[10]. במציאות זו לא נגזרה עליו מיתה. גם כשנבראה האישה – ממנו – ל'עזר כנגדו' בלבד נבראה, הכל למענו. לאחר שמרה ואכל מעץ הדעת, ניתנה לו 'דעת', והוא 'ידע' את חווה אשתו[11]. האדם נברא בטוב, אך נולד, על ידי פריה ורביה, ברע. רק לאחר מכך, לאחר הדעת טוב ורע שניתנה לו, הפך האדם להיות אבי המין האנושי, ורק אז קמו צאצאיו.
נמצא, שלפי רש"י מאיימים על העדים בבחינת אדם הראשון שלאחר החטא, שהוא כאבי המין האנושי, ואילו לפי מהר"ל בבחינת האדם עם בריאתו, שהוא יחידי.
מכאן למשנה באבות: "חביב אדם שנברא בצלם"[12], ולמדרשים הנפלאים על יחידותו ומדרגתו הנעלה של אדם הראשון: "אמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע… אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה"[13]. דהיינו יחידותו של האדם מילאה את כל המציאות[14]. כל מה שנתחדש בבית המוסר סלבודקאי על מעלת וגדלות האדם היחיד – מכאן נתחדש, כי למעשה כוונת הבריאה באה על תיקונה עם השלמת מעשה הבריאה[15].
אני ואנוכי
והנה נראה דבר פלא. אותו אדם נתקשה עד מאוד להגדיר מיהו ה'אני' שלו, מיהו שמותר לו לחשוב על עצמו, לשאול ולהקשות – "לכן מתחיל אריסטו בפליאה, דקרטי בספק, קנט בבקרת התבונה האנושית"[16].
והנה בזוהר אמרו: "פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור', מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא. דכתיב 'אנכי ד' אלקיך' הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'"[17].
האנכי של האדם הוא השתקפות והד לקול האנכי של הבריאה ומתן תורה. על מאמר זה של אנכי אמרו בגמרא: "קול גדול ולא יסף" – שלא פסק[18]. קול זה הוא 'בת הקול' היוצאת מהר חורב בכל יום ויום[19]. בת קול זה הד העולה מלבו של האדם כנגד הקול השמיימי. בנידון דידן מתפרש הדבר שה'אנכי' של הקב"ה נותן לאדם הרגשת 'אנכי', ועונה על שאלת ה'אני' שלו. ה'אני' של האדם ניתן לו בשעת היצירה, והוא חוזר ומתוודע אליו עם גילוי התורה. 'אנכי' 'אנכי' – פעמיים, אנכי שלמעלה ואנכי שלמטה, שה'אני' של האדם מהווה השתקפות של ה'אני' שלמעלה, והזדהות עמו: "ועל דמות הכיסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה'.[20]
מכאן מה שכתב הרב ב'מוסר הקודש':
"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלקי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ד' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא"[21].
חטא אדם הראשון ואיבד את עצמיותו, בכך ששמע אל הנחש העומד מחוצה לו. מאז, בכל יום, שואל הקב"ה את האדם – 'איכה'? היכן האני שלך, היכן מציאותך?! [22].
השם הפרטי והכללי
רק לאחר שמתברר ומסתיים האנכי של הפרט באה אפשרות של הצטרפות אל הכלל. הוא שמצינו במכילתא: "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר מניין אתה אומר שאם היו יוצאי מצרים חסרין אפילו אחד לא היתה תורה ניתנת להן? תלמוד לומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם'"[23]. מספר יוצאי מצרים היו שישים ריבוא, ואף מספר אותיות התורה ההוא שישים ריבוא. דהיינו שרק כאשר כל פרט עומד בפני עצמו, ומברר את עצמיותו, ניתן להצטרף אל הכלל ולקבל את התורה[24].
תשובת היחיד הפנימית
כל הדברים הנ"ל הם מצע להבנת שני קטעים באורות התשובה:
"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים, אל נשמת כל הנשמות, וילד ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה… על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההוויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים,. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה"[25].
"שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה עד עצמו, וההתתאה בעד העולם… אבל מה שצריך לדעת הוא שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד"[26].
ה'אני' יכול להיות מפחיד ומסוכן, יסוד לכל תורת הגזע – כשמוצאו הוא האני הנמוך, אולם ה'אני' יכול להציל ולרומם את האדם, כאשר הוא השתקפות של ה'אנכי'.
האדם פוזל החוצה, ואינו מתבונן בעצמו. בני תורה קרובים יותר להתבוננות הפנימית, אבל גם ביניהם יש ששוכחים את העיקר. התבוננות זו היא ההכנה האמתית לראש השנה, כשישאלו את האדם: 'איכה'?! התשובה לשאלה זו נתונה בלימוד המוסר, בהתבוננות הפנימית, בניתוק כל מגע עם החוץ, ובריכוז מקסימלי בבחינת "מושיב יחידים ביתה"[27].
נמצאנו למדים:[28]
מהותו של חודש אלול היא הפנימיות, המתקיימת ביחיד המתכנס לעצמיותו פנימה. בשונה מהעולם המודרני, שטשטש את דמותו של היחיד ואת הקשב הפנימי, הרי שבמחשבת היהדות יש ליחיד מקום נכבד. כך בסיפורי התורה, הנביאים והכתובים – היחיד הוא שמכריע את גורל הרבים. זאת משום שה'אני' של האדם שלמטה הוא השתקפות של ה'אנכי' שלמעלה, וקולו הדהוד, בת קול, של אותו קול הנשמע בחורב ומאז לא פסק מעולם. האדם נולד יחידי, אולם לאחר חטאו הוא איבד את עצמיותו, ולא ידע להשיב על שאלת 'איכה' המהדהדת. זו היא התשובה – לשוב אל ה'אני' הפנימי, ואל מקורו האלוקי. זו היא תשובתו של חודש אלול, המכינה אותנו לראש השנה, שאז יישאל כל אדם 'איכה'. ולאחר שמתבררת הפרטיות האינדיבידואלית של כל אחד, יכולים כל היחידים להצטרף לכלל גדול אחד.
[1] ראה בחוברת 'תוקף תשרי', עמ' יא.
[2] ראה אנציקלופדיה חיונכית – חינוך אינדיבידואלי חברתי.
[3] וכך אמר הרב בימיו האחרונים: עכשיו, כשכבר אין בי כוח לפעול לטובת הציבור, כבר איני זקוק לעיתון.
[4] ראה 'חכמת הקודש' עמ' מח.
[5] ע' קויפמן: 'היחיד והחברה', ובאתו כרך עמ' 408.
[6] תנא דבי אליהו, כז.
[7] סנהדרין ד, ה. ראה ברמב"ם 'יד החזקה' שנוסחתו היא 'נפש אחת' ולא 'מישראל'.
[8] ראה הרב זוין בהקדמה ל'מלכות היהדות' של הרב תן, ועיי"ש בספר.
[9] סנהדרין לז ע"א, ד"ה 'לפיכך'.
[10] קויפמן שם.
[11] הדעת שנמנעה מהאדם היא דעת הטוב והרע, ולא של אמת ושקר (רמב"ם מורה נבוכים ח"א פ"ב).
[12] אבות ג, יד.
[13] חגיגה יב ע"א, ועוד שם.
[14] ע' שיעורי דעת ח"א עמ' 94.
[15] ע' 'חכמת המוסר'. מכאן גם מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פע"ב. ופרק 'שיעור קומה': "הנמצא בכללו איש אחד", ובהקדמת המשנה על היחיד שבגללו נברא העולם. "נמצא כוונת המציאות איש חכם וטוב" (שם ברמב"ם). וכן ב'אמונות ודעות' מאמר ד': "איך תהיה הכוונה מכל אשר בעולם על האדם… אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה".
[16] קויפמן: מו"נ עמ' לד.
[17] זוהר ח"ב, פז ע"ב. באמירת אנכי זה נתנה בלבם של ישראל הנקודה הפנימית – 'אש דת' ח"ט עמ' סז.
[18] סנהדרין יז ע"א.
[19] ראה אבות ו, ב.
[20] עניין זה של ה'אני' הוא שהוליד בחב"ד את המושגים: מקיף, פנימי, עצמי. מקיף – חיצוני, פנימי – עמוק ממנו. עצמי – שיש לו עצמיות (שטיינמאן ח"ב עמ' 329, 21).
[21] אורות הקדוש ג, עמ' קמ. כל המאמר על "עצמיות והמלחמה הפנימית" עוסק בנושא זה.
[22] העצמיות הפנימית של כל אדם גנוזה בשמו הפרטי, ששכחתו היא היא עונש חיבוט הקבר, כפי שכתוב שם עמ' קלט: "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר". וראה עוד שם עמ' קלח: "כל החולשות הגופניות והרוחניות… באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית… על ידי מעשים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה ומעיה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים האחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת… אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסק שלו, את האותיות של שמו שבתורה ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל הוא קבור באדמת עפר קברו החמרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את מכל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע…. והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים".
מכאן אנו 'מבינים פשט' בעניין שמו של האדם ועומק הדין וחיבוט הקבר הנזכר בשו"ע האריז"ל. ראה 'טעמי המנהגים' עמ' עז, וע' רש"י מיכה ו, ט. וכן הוא בליקוט הלכות סוף הלכות נשיאת כפיים על שמחת תורה (על ה'אני' של האדם בכיוון אחר ע' שיחות ומאמרים לרב דסלר ע' נו). וכשם שהגיהנום, הוא חיבוט הקבר, העונש הוא איבוד שמו של האדם – כך הגן עדן, העולם הבא הוא המעמד המיוחד ליחיד, לפרט. וכן הוא בשמות רב נב, 'בית עולמו', המיוחד לו, ובויקרא רבה כז, 'עדן בפני עצמו'. וע' 'אש דת' ח"ט עמ' רפד.
וזה מה שאמרנו פעם בשם הרב דסלר, שאמר בשם גדול: שלא הצדיק בעולם הבא אלא העולם הבא בצדיק. העולם הבא עניינו הפנימיות, והצדיק עניינו הפנימיות. הגיהנום, כנזכר במהר"ל, עניינו ההעדר, הכלום, שאין בו פנימיות. על דרך זה נאמר – שלא הרשע בגיהנום, אלא הגיהנום ברשע, דהיינו ההעדר. וכשם שהתינוק רוכב על מטה, ובהתבגרותו רואה את חוסר הערך שבכך, כך לעתיד לבוא ייראה חוסר הערך שברכיבה על סוס, על מטוס, יראה הרשע שאין לו כלום, אין לו עצמיות, וזה הוא הגיהנום, בחוסר ערכיו.
[23] מכילתא יתרו, ד"ה 'והיו נכונים ליום השלישי'.
[24] ראה ב'שם הגדולים' להחיד"א, ערך רב סעדיה סופר, שרב סעדיה לא ידע את מספר האותיות. אלא שבתקופות יותר מאוחרות אנו מוצאים שיש ס' רבוא אותיות בתורה, ואין מספר זה מדוייק. וכן הוא במדרש תלפיות (לר' אליהו מאיזמיר מלפני כמאתים שנה) אות אל"ף, ענף אותיות. וע' בטעמי המנהגים עמ' קו. ומכאן שיהודי שנפטר כאילו ס"ת נשרף. וכן הוא במגלה עמוקות פרשת ואתחנן לרבו של הש"ך אופן ט.
[25] אורות התשובה טו, י.
[26] אורות התשובה טז, יא. וע' רוטנשטרייך ח"ב עמ' 74 בשם ה. כהן. אפשרות ההפיכה העצמית עושה את האינידאום ל'אני'.
[27] תהילים סח, ז.
[28] תוספת זו הינה מדברי העורך.