שבתות אלו, שבימי 'בין המצרים', מיוחדות הן, וכבר הבאנו בעבר את אשר נזכר ב'ליקוטי הלכות' על כך שעיקר התיקון של ימי בין המצרים הוא על ידי ג' השבתות שבשבועות הללו[1]. על ייחודיותן של שבתות אלו עמד גם ב'תפארת שלמה':
"רב לך שבת בעמק הבכא, ימי בין המצרים בין י"ז תמוז לת"ב המה עמק הבכא ואז רב לך שבת, יום השבת קודש בימי המצרים הוא יותר גדול מכל ימות השנה"[2].
עונג – הרכבת החומר והרוח
עניין זה, של ייחודיות שבתות בין המצרים, יכול להתפרש על פי צדדים שונים בענייני השבת; נעמוד על יסוד העונג, שעל ידו יוסבר הדבר.
בהסברת המושג 'עונג' יש כמה וכמה מהלכים, אך מכל מקום עניינו הכולל הוא הרכב הגשמי והרוחני יחד. יסוד זה, של שיתוף החומר והרוח יחדיו, נמצא אף בעניינה שבת. כך ב'מכתב מאליהו':
"גדר השבת הוא הכניסה הגמורה לרוחניות, ולא עוד אלא שעל קדושת השבת לחדור גם לתוך ימי המעשה… הלא נצטווינו לענג את השבת במאכלים ערבים, בבגדים נאים, במטה מוצעת ובנרות דולקים…. שהעונג יבוא מן הרוחניות לבד ולא מן התענוגים הגשמיים. כה גדולה היא קדושת השבת עד שגם אלה מוכנסים על ידה לתחום הרוחניות"[3].
"מצינו חובה לאכול ולשתות בשבת, מצות עונג שבת… מצות עונג שבת היא אשר השבת תכנס בכל עניני הנאות העוה"ז של האדם, ותקדש אותם, דהיינו שתרכך את חומריותם. ועל ידי זה תשפיע השבת לכל ימי השבוע, לגרש את התאות ולשברם. נפלא הדבר מאד מאד!"[4].
מהותה של השבת הוא שילוב ושיתוף החומר והרוח, וזו משמעה של מצוות עונג שבת. שילוב זה אנו מוצאים אף במקדש, כאשר המישור הפנימי שבו מוכרח להימצא בתוך המישור המעשי, וכפי שמבאר ב'מכתב מאליהו':
"ואיתא בנפש החיים דמקדש הפנימי בלבו של אדם, בחינת ושכני בתוכם כידוע, המקדש הנבנה בירושלים הוא בחבחינת כלי למקדש הפנימי, ועל כן 'כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו, ר"ל'. אם כן, אם חורבן בית המקדש הוא תוצאת חורבן בית המקדש הפנימי, דהיינו קדושת הלב, הלא ק"ו הוא כי בנין בית המקדש החיצוני תלוי בבנין המקדש הפנימי, בנין קדושת הלב"[5].
שבת בזמן כמקדש במקום, וכשם שבקדושת הזמן מאירה הנקודה הפנימית בשבת, כך בקדושת המקום מאירה הנקודה הפנימית במקדש. מכאן ייחודיותן של שבתות 'בין המצרים', שבהן מתאחדים החומר והרוח, כבזמן המקדש בבניינו, ומכאן אופיו הייחודי של עונג-שבת בירושלים שבין החומות.
מנגע לענג
בנוסף להסברה זו בייחודיותן של שבתות בין המצרים, ישנה העמקה נוספת. בהקדמה לתיקוני זוהר[6] אמרו: "מאן דיכיל לענג השבת ולא עביד איתהפיך ליה ענג לנגע", ומכל שכן להיפך: "וממילא מידה טובה המרובה, על ידי ענג שבת מתהפך הנגע לענג"[7]. מקור דברי הזוהר בספר יצירה: "אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע"[8].
עניין זה של היפוך הנגע והעונג התבאר כבר בראשונים, יעויין בפירוש הרס"ג והראב"ד לספר יצירה, אשר עמדו על משמעות הדבר שהאותיות המרכיבות את המילים הללו זהות, ואילו רק הסדר הוא שמתחלף[9].
ביסוד חילוף הנגע והעונג עסקו אף בספרי החסידות[10]. כך ב'תורת אבות', לבית סלונים, התפרשו הנגע כתענוגי העולם הזה והעונג כעונג-שבת, אשר על ידו נחלצים מתענוגי העולם הזה:
"'מאן דמתענג בשבתא התהפיך ליה מנגע לענג' (הקדמה לתק"ז). כל תענוגי עולם הזה נקראים נגעים הבאים ממשכא דחויא, ועל ידי זה שיהודי מענג את השבת נהפך לו הנגע לעונג, שנחלץ מקליפותיהן ומטומאותיהן ומתענג על ה'"[11].
ובקונטרס השבת התפרש הדבר ביסוד חיבור הגוף והנפש, כאשר נגע הצרעת הוא מציאות של מיתה בתוך החי[12].
ב'תורת אמת', לר' לייבל'ה איגר, התבאר שיסוד העונג הוא ההיפוך והשינוי הקיצוני מהנגע, וזה עניינה של קדושת השבת:
"'שובה ישראל עד ד' אלקיך וגו'. אמרו אליו כל תשא עון. שיכול להתנשא מבחינת העוון עצמו ולבא על ידו לקח טוב. שיתפעל מזה עצמו להקדושה ולבא לבחינת טוב. שהוא קדושת שבת. כידוע שאין בטוב למעלה מענג. וענין ענג הוא ממה שנתהפך ממדריגה הנמוכה מאוד מצירוף אותיות האלו בעצמן בהיפוך שאין למטה מהן. ומשם דייקא יוכל להגיע לענג שבקדושה.
כי הנה באמת של זה היה תכלית בריאת האדם בעולם הזה. שבוודאי מאתו יתברך אין מניעה והיה ביכולתו לברוא את האדם באין מחסור דבר. וגם השפע קודש לא ימנע מאתו לעולם עד בלי די. אולם כי תכלית המכוון הוא רק שיהיה כולו במקום ההיפך ומשם דייקא ינשא את עצמו להוציא יקר מזולל".[13]
היכולת להתנשא מבחינת העוון, שיבוא על ידו לקח טוב, ולהתפעל אל הקדושה הוא ההיפוך מן הנגע לעונג. היפוך זה הוא יסוד קדושת השבת, והוא תכלית בריאת האדם בעולם הזה.
מכאן אנו באים ליסוד שבתות 'בין המצרים'. כל ימות השבוע פושה הנגע, הצרעת; ישנו מוות בתוך החיים, מעין שיתוק חלקי בתוך הגוף החי. אך ביום השביעי בא עונג השבת ומהפך את הנגע, מכניס חיות בתוך המוות, ורוחניות בפנים הגשמיות.[14]
כך בעוד שבימות השבוע ש'בין המצרים' קוראים תיקון חצות ומתפללים על החורבן – בשבתות התפילה היא לחוש בתענוג גם עתה, כדי לתקן את החורבן, וכפי שהובא ב'תורת אבות':
"אמר: אם אין אדם מרגיש תענוג שבת קודש יבקש מהשי"ת ויאמר: רבש"ע, אני מאמין שיש תענוג גדול בשבת קודש אלא שלא זכיתי להרגישו, ובכל זאת הריני שמח בשבת, יהי רצון כאילו היה לי תענוג משבת קודש"[15].
'בין המצרים', הוא זמן של מצר לחוץ, צר ומצומצם, ואילו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים"[16]. היסוד של העונג, לעומת זאת, הוא רחבות, זו שאיננה נתונה במיצר. החומה סוגרת ומצמצת, ועל כן כאשר היא נבקעת הדבר מהווה חורבן, בימות החול, ואילו בשבת – מתגלה הנחלה ללא המצרים, ומתהפך הנגע לעונג.
שמחת העונג
על היחס שבין השמחה לעונג, בנוגע לצער החורבן, עמד הרב קוק. יסוד השמחה מונח למטה מיסוד העונג, ועל כן בעוד שהשמחה עלולה להיפגם מפני החורבן ומשום כך נאסרה, העונג, לעומתה, אינו נפגם ומשום כך הוא לא נאסר. אדרבה, ממקור העונג אפשר להמשיך גם שמחה:
"בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה בעצמה, אבל בחוץ לארץ אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטיגוריא והחרון של כחות הדין שבחוץ לארץ, כי אם על ידי שאיבה של שמחה ממקור העונג, ששם אין שום מניעה ופגע מגיע. ומשום הכי אפילו משום צער החורבן שמחה הוא דאסור, הא תענוג שרי.
וכשמתענגים באהבה בתענוגים ממקור הקודש, יורדת היא למטה שמחה טהורה מדושנת עונג, שהיא ממשכת את אוירא דארץ ישראל קצת גם בחוץ לארץ, להשיב נפש המיחלים לחסדי השם ית', המצפים לראותה ולשמוח בשמחתה זכרני ד' ברצון עמך פקדני בישועתך, לשמח בשמחת קויך להתהלל עם נחלתך"[17].
הרב קוק עוסק ביחס שבין חוץ לארץ לבין ארץ ישראל. בכל ימות השנה שוררת בחוצה לארץ הרגשת חורבן, מפני שעצם היותם של ישראל בגלות מונעת את השמחה, ותקנת הדבר בהמשכת שמחה ממקור העונג. מעמד כזה, של הרגשת החורבן, קיים אף בארץ ישראל בימי בין המצרים, ולכן השמחה האסורה לבני חו"ל בכל ימות השנה – אסורה באותם הימים אף ליושבים בארץ; וכשם שהתקנה בחו"ל, בכל ימות השנה, היא ההתעלות למקור העינוג, כן הוא בא"י, בימים אלו. על כן בימי העונג – בשבתות – אין חורבן, ושמחה טהורה מדושנת עונג יורדת בו ל'עם מדושני עונג', ומתקנת את מיצרי הימים הללו.
זה יסוד ברכת שהחיינו, האסורה בימות החול ש'בין המצרים' ואילו בשבת מותרת[18]. מפני שיסוד השבת הוא אהבה בתענוגים, ואז לא חסר כלום – אין חורבן והלכה לה האבלות, ו'עם מדושני עונג' זוכים לעונג-שבת ירושלמי בין החומות.
נמצאנו למדים:[19]
שבתות ימי בין המצרים מיוחדות במעלתן, עד שאמרו שבהן תלוי עיקר תיקונם של ימים אלו. הסבר הדבר נעוץ ביסוד העונג, הקושר חומר ורוח. יסוד זה ניצב בתשתית השבת והמקדש, ונמצא שבקיום עונג השבת מתאחדים הגשמי והרוחני, כבזמן שהמקדש ניצב על תילו. העמקה נוספת טמונה בהיפוך הנגע אל העונג המנוגדים זה לזה, כאשר בימי החול של בין המצרים נתונים אנו בנגע המיצר, ואילו בשבת נפתחים המרחבים ללא מצרים, והנגע מתהפך לעונג; בהרגשת התענוג בשבת עצמה, גם בזמן הזה, גנוז תיקון החורבן. בימי בין המצרים נאסרה השמחה בגלל פגם החורבן, אף בארץ ישראל, אך העונג, הניצב ממעל לשמחה, אינו בר פגימה, וממקורו ניתן לשאוב בשבת שמחה טהורה מדושנת עונג, שאין בה קורטוב של אבלות, לימים אלו.[20]
[1] 'ליקוטי הלכות' ח"ג ז, יד.
[2] 'תפארת שלמה' ח"א עמ' 226.
[3] 'מכתב מאליהו' ח"ב עמ' 14.
[4] שם ח"א עמ' 230. וראה עוד שם עמ' 226.
[5] שם ח"א עמ' 229.
[6] דפו"י יב ע"א.
[7] 'פחד יצחק שבת עמ' נז.
[8] 'ספר יצירה' ב, ב.
[9] פירוש הראב"ד לספר יצירה ב, ד: "וסימן לדבר, של תמורה ושינוי והפך יולד מכח שינוי סדרי הגיון האותיות, כי הנה אותיות ענג הן אותיות נגע ונגע הוא צער ואין בטובה (חסד) למעלה מענג ואין ברעה (דין) למטה מנגע. וכולם אותיות אחדים הם אלא בשינוי סדרם ישתנה ענינם מרעה לטובה, מכאן יש להבין כי אותיות הפנים ואותיות אשר לאחור אחדים הם, אלא שסדרי האותיות אשר לאחור הפוכים בסדרם מסדרי האותיות אשר לרחמים". וראה עוד בפירוש הרס"ג שם.
[10] ראה בסידור עם פירוש 'יוצר אור'.
[11] 'תורת אבות' עמ' רכב.
[12] ראה 'קונטרס השבת' עמ' לב. לד.
[13] 'תורת אמת' ג, עמ' 38.
[14] ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת תזריע-מצורע.
[15] 'תורת אבות' עמ' רכד.
[16] שבת קיח ע"א.
[17] אורות הקודש עמ' קפז. ב כוונתו לדברי הגמרא במסכת שבת (סב ע"ב), שמסקנתם הוא שפלייטון (בושם) הוא תענוג בלי שמחה, ולכן לא גזרו בו משום החורבן: "'וראשית שמנים ימשחו'. אמר רב יהודה אמר שמואל זה פלייטון, מתיב רב יוסף אף על פלייטון גזר רבי יהודה בן בבא ולא הודו לו ואי אמרת משום תענוג אמאי לא הודו לו… אלא כל מידי דאית ביה תענוג ואית ביה שמחה גזרו רבנן, אבל מידי דאית ביה תענוג ולית ביה שמחה לא גזרו רבנן".
[18] שו"ע תקנא יז, ובמשנ"ב שם.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו הורכבה ממספר שיחות שנאמרו בשנת התשל"ה.