ב"ה יום ג' כ"ז אייר התשכ"ז
לקול רעם התותחים ושאון המטוסים החופפים על ירושלים ופורצים את הדרך לעיר דוד – כותב אני את הדברים.
מאז שכתבתי לאחרונה חלפו מאורעות רבים בחיי הפרט ובכלל. אלא שבדרך הטבע מאורעות בחיים הפרטים, דרך כלל, אין אדם חש את אחריותם בנקודה מסוימת, רק לאחר הצטברות הפרטים.
ב"ה. אור לכא' סיון תשכ"ז
הפעם אני כותב בתנאים מיוחדים ומוזרים. בב"ח "דונולו" ליד מיטתו של אבא[1]. הרשימה הקודמת נפסקה בגלל התחזקותה של ההפגזה והירידה למקלט. ובינתיים באו שינויים גדולםי בחיי הכלל, ולדאבון הלב אף בחיי הפרט.
אבל אף בשביל עצמי צריך לסדר את המאורעות, דבר דברו על זמנו ומקומו.
מאז יום העצמאות באה מתיחות בגבול הדרום. ספרו על כוחות מצריים שהתרכזו בסיני, ותלו זאת במתיחות בגבול הצפון, מקום שהסורים – בהשראת רוסיה, הפריעו ליישובי הגליל. היו אמנם פעילות למניעת ההפגזות הסוריות על ידי חיל האויר, אבל לכלל הפוגה לא הגיעו הדברים. לכתחילה סברו שכל הענין אינו אלא לתצוגה, אבל לאט – חדרה ההכרה שהדברים יותר רציניים. כך נמשכו הדברים באמצע אייר. וקבלו חריפות שעה שאף עבר הירדן הצטרפה למצרים, גויסו גדודי מילואים, וממילא השתלטה אווירה של ערב מלחמה בארץ.
חריפות משנה קבל הענין עם סגירת המיצרים במפרץ אילת, ואז כבר היה גיוס גדול ורב. בהר-הרצל, דרך משל, היה בסיס צבאי, אהלים, מכונות צבאיות, אווירה של קרב. הייתה אמנם פעילות דיפלומטית, מתוך מחשבה שאפשר יהיה למנוע מלחמה, אבל ההרגשה ברחוב הייתה שעניבת חנק מתהדקת ולא נותר ברירה אלא להילחם, גם אם הסיכון גדול. מהמעצמות לא הייתה שום תקוה, אף צרפת פנתה עורף ורוח כבדה הלכה בציבור. אמירת תהלים, צום, תפילות ותחנונים נאמרו בבית-הכנסת ערב ובוקר, והכל חרדו לעתיד.
בנית מקלטים, הכנת שקי-חול, אגירת מזון, נפט, מים וכדומה אפיינו את ימי אייר טו'-כה' בחודש. בישוב השתלטה אווירת איחוד ולכוד, התבטא הדבר בהטית שכם בניקוי המקלט, במילוי שקי חול, בהסעת "טרמפים" בגלל גיוס הנהגים, בהתנדבות הן בין שכנים שנעשו קרובים זה לזה, הן בין אלה שלא הכירו זה בזה, הן בין בני כל הארץ שהרגישו עצמם פתאום אחים, והן בין בני הגולה בכל התפוצות.
אוירת הלכוד, שהייתה בחינת אתערותא דלתתא, לחצה בכוון של לכוד ממשלתי, ואם לאחר פרכוסים קמה ממשלה "מקיר לקיר", ועוררה שמחה והרגשות אחוה בעם.
הן מרחק הזמן – כבר עבר כחודש מאז – והן המסיבות והתנאים בהם אני נמצא וכותב אינם מאפשרים שחזור מדויק של אווירת אותם הימים.
יום ב' כ"ז אלול תשכ"ז ירושלים שבין החומות
כמו בכל מקום בעיר, מתח, גיוס אנשים, משתדלים להעביר את העבודה על פסים נורמליים. היה לי שידור "בקול ישראל" למוצאי-שבועות על מגילת רות. זכרתי שאבא נהנה מאוד מהרעיון המקורות וההשגחה שבמגילת אסתר וכתבתי דברים מעין אלה על רות.
הגעתי "לקול- ישראל" בשעה סמוכה לתשע, והנה מתח על כל פנים. סלומון אומר לי, אהה זה מתחיל, מה? לא שמעת, בשעה שמונה ורבע הודיע דובר צה"ל שקרבות עזים בנגב, הדם החל לזרום בעורקים, מלחמה, האזנו בשעה תשע לחדשות, אכן, קרבות: למרות הכל הקלטתי. עוד החלפנו דברים עם צביאלי על דורנו שנטל עליו לאת כל כך הרבה בבת אחת, שואה ומאבק, ומלחמת שחרור, וסיני ועתה.
בבנק לאומי כבר שמות את הכרזת הגיוס הכללי, הקופאי סגר את אשנבו, ברחוב אצו-רצו אנשים לאחר ששודרה ברדיו ההכרזה עם הסיסמאות, בסמינר, היו הכל רכונים על הטרנסיזטור, יצחק בודק בפנקסו את שם היחידה, במוסך "מתקפלים" העובדים הנותרים לצאת ליחידותיהם, בבנק הפוהמ"ז, מדביקים את השמשות, המנהל יושב בקופה ונותן כספים, ופתאום מתחילה מוסיקה רעשנית לבקוע מרם-קול שבבנין העיריה. ממול, כאילו לעודד את משכה-הרוח, "לבנטיני" הפטרנו, מה השמחה, בצאתנו למלחמת מגן, המוסיקה שככה, אווירת "הטרמפים" שהשתלטה בגלל קשים בתחבורה – גיוס נהגים ומכוניות, התגברה, ואני מסיע אנשים במכונית לשנלר, לקראתי במורד שנלר, יוצאים מהמחנה ג'יפים באורות דולקים, חיילים חמושים, יד על ההדק, בכוון העיר העתיקה. נורא. דמעות ופרקי תהילים – נחקקה בלב דמותו של הקצין חבוש הקסדה מתוח פנים יושב ליד הנהג וידו על מכונת הירייה. השעה 10:30 אני עולה לנעמי ברוממה, שם כבר יודעים, מאזינים לרדיו, חוזרים לבית-וגן, ולעומתנו יורדים מהר-הרצל זחלמי"ם ומשוריינים, בבית, הילדים נשלחו מבית-הספר דאגה אחרונה לשקי חול נוספים, לשיפוץ המקלט, השלמת מלאי מצרכי המזון, ופתאום רעמי-תותחים, יריות, השעה 11. מורידים את החלונות המזוגגים מציריהם, מצטופפים במקלט, קול ישראל משדר שדורי חרום, אחת לשעה – חדשות. דיין מדבר, אשכול שרטט בקולו וניכרת ההתרגשות קורא לשלום, והקריין מודיע על אש תותחים המכוונת על ירושלים. קפצתי הביתה מהמקלט וחייגתי לתל אביב, הן ידעתי שאף הם מאזינים לרדיו ושמעים על הפגזה, השגתי מיד קשר. יתברר שהשכן השאיר את הטלפון לרשותם, לקבלת ידיעות וד"ש מהמגוייסים, ובבית-חולים אמר אבא בקורת-רוח, איזה מעשה גדול עשית בקשר הטלפוני בימי המלחמה, שאבנו המון עידוד ממך.
השיחה התנהלה במן אווירת ביטחון ומרגעה למרות ריח אבק השריפה שריחף באויר. קשה היה להשלים השיחה בלי שהדמעות חנקו בגרון "פני אביר יעקב" ההולכים עמנו בקרב. במשך היום עוד טלפונים מספר פעמים כדי לספר על שלומנו, ולא היתה הדעת- נתונה למצב הבריאות הפרטי. אבא כדרכו מאופק גם לא נתן לדבר על- כך. "הן דברנו" אמר. "ולמי יש עתה זמן לחשוב על עצמו", מ"מ הבנתי מבין השיטין שהמצב לא מזהיר, וכך אף מקולה של אמא. אחר הצהריים של יום ב' כ"ו אייר, עסקנו בהדבקת חלונות להתכונן להאפלה, והשכבנו את הילדות בבגדים. היו בין השכנים שלנו במקלט. השינה הייתה טרופה, פגזים, התפוצצויות נשמעו מידי פעם, אבל העברנו את הלילה.
לפנות בוקר, כשיצאתי, כבר בשרו השכנים שב-2 בלילה הודיע הרמטכ"ל וחיל האוויר על הפלת 400 מטוסים, האוירה שהיתה מעורפלת השתנתה לטובה. מעל הגג – נוף נהדר של אביב, ראינו מרחוק טורי טנקים, אוירת הניצחון החלה להשתלט. והנה עברה הבשורה, עומדים להיכנס לעיר העתיקה.
לשנסקי בא באמצע התפילה, באידיש: תוכל להיות שמח, נכנסים לבין החומות. שמע מתחתנת הראדר שמעל מגדל בית-הכנסת, בתחתנת הג"א שב"מרום ציון", מתבצרים על עניי הכותל המבקשים צדקה, אני מטלפן לת"א ואני שומע את מצהלותל הקול מהעבר השני: "הר-הבית בידינו" (בדיעבד, התברר שזה היה מוקדם במקצת) ד"ר רובינשטיין מצלצל מהסמינר, "נלך לערוך תקון חצות ליד הכותלל". היתהה רוחה.
נטלתי אז את המחברת, ונשארה רק רשימה מקוטעת, ההפגזה התחזקה, קול שאון המטוסים, ירדנו למקלט.
הלילה השני אור ליום ד' עבר כבר במנוחה יחסית. מן הדרום הגיעו בשורות משמחות, פורצים ללב סיני, האפלה בתקפה, מ"מ הלב מתרונן, אלא שאי-שם בירכתיים היה איזה מורא ממצבו של אבא, השמחה לא היתה שלמה, פגומה, עמומה.
זכרוני שלפנות בוקר ביום ד' עליתי על הגג. הכל מסביב היה חשוך, רק מעל הר-הזיתים, התרומם עמוד אש נורא הוד. לאחר מכאן התברר שהיתה זו "אגוסטה ויקטוריה" שהופגזה.
בשעות הבוקר המוקדמות עלינו על גג הבנין הגבוה וראינו את להקות המטוסים המפציצים בדרך-יריחו, טור וטור במשך זמן ממושך. וחמימות בלב, ואחוה ורעות בין השכנים, ודאגה לשכנים הלוחמים, והטלפונים לתל אביב, העבירו במקצת את השתיקה של הרדיו, "לבלבל האויב".
בשעה 11 לערך באה הידיעה שצריך לתרום דם, נסעתי במכונית עם שכנים לתחנת מגד"א, המהומה שם גדולה, הכל מתנדבים לתרום, שם גם השיגתני הידיעה שזה עתה נסע ר' צ"י קוק "והנזיר" ושאר-ישוב לכותל. קשה עתה במרחק של זמן תאר את עוצמת הרגשות, ושוב טלפונים לתל אביב, וצהלה מהולה בדאגה.
אחר-הצהריים נסענו עם גרוסברג לראות שבוים באצטדיון, ובשורת הרדיו ב4:30 "הר- הבית בידינו", ושירי ירושלים, ושיר המעלות, ואוירה שגואה ומפעימה. והוצאה מיוחדת של העיתון, והיתה כבר הקלה באפלה, ושקט של ניצחון.
ביום ה' בבוקר ניסיתי להגיע לכותל, הכל חסום, שרידי קרב, ושוטרים חמושים, כל אחר-הצהרים נסיתי לתפוס "טרמפ", להתפלל על אבא, לנחמו שאני ליד הכותל ולא עלה בידי.
בנפש מפוזרת למדתי ב"מכון גולד" אחה"צ על ירושלים והכותל וליבי חצוי בין שמחה ודאגה. וכאב הלב במיוחד על כן שאין השמחה יכולה להיות שלמה, בו בזמן שהרצון להתפרץ ולשמוח היה כה גדול. "ודאי שתבוא מתי שתוכל". מסכים לבדיקות של סוקניק וכו'.
ביום ו' ראש חודש סיון אני יורד לתל אביב.
יום ו' י"ח טבת. תשכ"ח. ירושלים שבין החומות. בתי-מחסה.
היה טעם מיוחד לנסיעה של שחרית באשמורת הבוקר של יום ו' ראש חודש סיון תשכ"ז. הדרך לתל אביב עוברת בליבה של ארץ ישראל שלמה וגדולה. על נבי סמואל דגל ישראל, מעלה החמישה, ירדן וירחו ושכם וחברון, ועדין אפיזודות של הקרב ממלאות את הנפש: חנן פורת מכובשי גוש עציון, יוחנן פריד מקבל המפתח לקבר רחל, ישראל שטיגליץ מטלפן מהר-הזיתים, והצטופפות של בין- הערביים "בפלוש" של בית הכנסת, והאזנה לטרנסיזטור, ותלית העיתון בית הכנסת: "דגל ציון על הר-הבית". ותקיעת שופר בהר-הבית, ודברי הרב גורן, ואשכול ליד הכותל, גדול, היסטורי, חד פעמי. ומאידך נסיעה למיטת אבא החולה.
לפני שש בוקר הייתי בבית. אבא בא לקראתי, מתנשק ומברך "מחיה המתים" ו"שהחיינו", שמח ודומע על הפגישה ועל הניצחון, לאחר תפילת שחרית והלל מהול וארוחת בוקר המתקנו שיח, שנינו… ומדברים על גדולת הימים, אני מספר לו על הכותל (כביכול, ביקרתי בו) ומנחמו, שעוד נסע יחס לתפלל אצל הכותל, והוא מפטיר: אמן.
באשמורת הבוקר של ערב שבועות אנו נוסעים עם קבוצה "מבית-התלמוד" לכותל לראשונה. ושוב, הכל מהול ומעורבב. לכותל ותפילה על אבא.
מעבר מנדלבוים, הצגת הרישיון, וכניסה לשייך ג'רח, כאילו רק אתמול הייתי שם, נסיעה על פי חוש הריח והאורינטציה, שער האריות, הטיול בתש"ו עם פרוינדליך, ועמק קדרון ושער האשפות, ושאון בולדוזרים וערמות עפר, וצחנת גויות, וחיילים חמושים – והנה – הכותל.
לא עוד בהחבא, מבין סמטאות, ולא עוד אפלולית וצינה של חומות אלא כותל של שגיא, נתון בקול מקבות בנין. שבנו הביתה.
ותפילת ותיקין. וחיילי ישראל בראש הגגות, ונסיעה לחברון, מערת המכפלה, אברהם, יצחק, יעקב והאמהות, ופרקי-תהילים לשלומו של אבא, וקבר רחל, ואני נזכר בסיפורו של אבא על נסיעתו באוטו הערבי מרחבת שער יפו לבית-לחם, ועתה אחרי שלושים ושש שנה אני שם מתפלל לרפואתו.
החמה זרחה לערך בארבע, סמוך לשמונה חזרתי הביתה, ומשם לת"א. ליד קרית ענבים תקלה במכונית. אני ממשיך לבד לתל אביב. מוצא את אבא, לאחר שהוציאו את ההפרשה מחלל הבטן, נינוח, מרגיש טוב, צוהל לקראתי – ואני מביא לו ד"ש מהכותל, מחברון, מקבר-רחל והוא מאושר.
מתיישב על המיטה, מניח תפילין, מדגיש "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" וכך כל אימת שקרא ק"ש בבי"ח, ואני שומע בזה צלילי ברכה… מסירים את הנירות השחורים על החלון, והוא אומר, "אתה רואה כך יכול הקדוש ברוך הוא לעשות מהשחור – לבן". וכדרכו מזרז להגיע הביתה, ואנו מדברים על עליה לרגל, לכותל, לאחר תיקון ליל שבועות, וברכת חג, וצהלה ועצב משמשים בערבוביה. ומהצלת עוד תנועה אופיינית של שלום.
הכל עולים לירושלים, ליד קרית ענבים אני עולה "לטרמפ" של אנשי יבנה. מתברר שהם באים "להיכל שלמה", ובליל החג אני מצטרף, ואומר בפניהם שיחה על סיני והר-הבית שבידינו, על עב הענן ועל עב הגאולה.
ותפילת שחרית בהתרוננות הלב בקול ובהמון, ומבעד לחלון, עולים יהודים במעלה לירושלים העתיקה. לאחר קריאת-התורה יצאנו לרחובה של עיר, לא בשעתו ולא לאחר זמן אפשר לתאר מה היה בירושלים בשבועות תשכ"ח.
אף בשנים בתיקונן היה יום חג השבועות יום עליה לרגל באופן מיוחד יום אחד, לאחר לילה שלם של "תיקון", על אחת כמה וכמה, עתה, לאחר נתוק של 20 שנה, לאחר ימי הניסים הגדולים, מאתיים אלף איש צעדו לכותל. ספק הוא, אם עד שתעמדנה רגלינו על הר-הבית ישנה מחזה כזה. הולכים היינו ברחובה של עיר, עטופים טליתות, במקהלים, שרים ומזמרים, שירי חג ושירי עליה לרגל, במורד המלך ג'ורג' בשחריתו של יום.
מכיון שהרב גולדויכט לא היה, הייתי אני האחראי לציבור. בדרך התלקטו אלינו יהודים נוספים וכך הגענו למורדות הר-ציון. מתברר שבאשמורה אחרונה של הלילה, הייתה הדרך עדיין חסומה ע"י המשטרה, ורק עתה נפתחה. רשמית, מותר היה רק מעתה לעלות לכותל. הדרכים הצדדיות עדין ממוקשות, הדרך עדיין בעוצר. מחסומים של המשטרה ויסתו את הדרך, וליד כל מחסום נעצרנו ושרנו "שיר למעלות שמחתי באומרים לי", וכך במעלה הר-ציון בהמונות של ישראל לראות ולהראות, עלינו עלה וזמר, כשמש עולה וזורחת מעל הר-הזיתים. פגשנו ברב ניסים, בבני עליה, וברבבות של יהודים חוגגים. בקול רינה ותודה מדדים בהמון חוגג.
האפשר לתאר את עצמת הרגשות בכניסתנו לשער האשפות ובבואנו לרחבת הכותל, מרקדים ומזמרים. עמדנו להתפלל מוסף, ויצאנו במעגל כששומרי הסדר מפנים אותנו, כדי לאפשר לבאים אחרינו להיכנס. שם ליד הכל נשכרו. במקהלות בית ישראל, לאחר פדות וישע, בתוככי בני הישיבה עולים לראות ולהראות ברגל. רק לאחרונה התבטאו כמה מהחברים על עומק החוויה שהייתה להם הליכת בוקר זה, כשחיילים עומדים משני צדי הדרך, והערבים הכבושים כלואים בבתיהם, שעליהם מתנוססים דגל לבן.
"שאלו שלום ירושלים". הרבה זכרונות ילדות, חוויות הביקורים הקודמים, והרבה אהבה וחינוך לירושלים השתתפו יחדיו בהליכת-ריקוד זו.
ואיחולים וברכות לבנין המקדש – ו"בנה ביתך כבתחילה", ו"עוד אבינו חי", "עם ישראל חי". שנית בעיר דוד.
אף את הדרך חזרה עשינו בשורה, כשהכל טובל בשירה.
בוקר של חג השבועות, אנו בדרך מהכותל, ורבים-רבים לכותל מבינות לערמות המחסות, ומצבורי אבנים. דומה שעצמת התורה של אותה אשמורת בוקר לא תשכח מכל אלה שהיו שותפים לה.
[1] א.ג: באותם ימים היה אביו של הרב הדרי – ר' דוד הדרי ז"ל על ערש דווי; נפטר בכ"ד בסיוון התשכ"ז.