ויכולו – כלים, כלה, והכלה
החלק הראשון של הקידוש בליל שבת מכונה בשם: 'ויכולו', על שם הפסוק הפותח אותו. כינוי זה קדום, והוא נזכר כבר בגמרא:
"אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכלו' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכלו'[1]".
אף במקורות מאוחרים יותר אנו מוצאים כינוי זה. משמע שאין זה סימון חיצוני גרידא, אלא יש כאן ציון מהות המקופל בשם.
והנה כלל נקוט בידינו מר' צדוק:
"כל שורש בלשון הקודש מורה על דבר והפכו כנודע"[2].
וכך גם בלשון שאנו עוסקים בה: השורש 'כלה' או 'כלל', הקרובים זה לזה, הם בעלי הוראה מנוגדת, לכלות או לכלול; 'ויכלו' – נגמרו, 'ויכולו' – נעשו כלים. כלי הוא דבר המכיל והכולל בתוכו, ולא מותיר דבר מחוצה לו, נמצא שעל ידי הכלי הכל כלול בפנים וכלה מבחוץ.[3]
לשון ייחודית זו – 'ויכלו' – נדרשה על ידי חז"ל. כך בבראשית רבה על התכלה וקץ שיש למלאכת שמים וארץ:
"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". כתיב 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד', לכל יש סיקוסים, שמים וארץ יש להן סיקוסים, חוץ מדבר אחד שאין לו סיקוסים, ואי זו? זו התורה שנאמר 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים'. דבר אחר לכל תכלה ראיתי קץ זו מלאכת שמים וארץ, שנאמר ויכלו השמים והארץ"[4].
את ההסבר העמוק לכך אנו מוצאים 'בשפת אמת':
"במדרש ויכלו לכל תכלה ראיתי קץ כו' לכל יש סיקסים כו'. עוד במדרש משל למלך שעשה טבעת ומה חסר חותם כיון שבא שבת נגמר כו'. דאיתא במדרש בפסוק ד' אלהי גדלת מאוד אין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם. בשר ודם חוקק צורתו על הטבלא הטבלא גדולה מצורתו, והקב"ה כביכול צורתו גדולה מן הטבלא[5].
פירוש חלק אלקותו ית"ש שנתן בכל דבר היא גדולה מאותו דבר, שהרי כתיב ד' אלקי גדלת ולכן ברכי נפשי את ה', כי אותו ניצוץ אלקות שבאדם מעלה אותו ומגביה יותר מהשגת מלבוש הגשמי, כאשר אנו רואין בחוש כי הנשמה מנהגת את הגוף. וזו הנשמה היא החותם וזה החותם הוא בברית מילה, בבחינת נפש כמו שכתוב 'מי יעלה לנו' כו'. וברית שבת בשנה וזמן. וכמו כן בעולם בבית המקדש היה נחתם שמו יתברך באבן שתיה. וזה החותם הוא בלי גבול ומדה וצמצום. וזה תכלית שמים וארץ"[6].
כל כלי מכיל את הגבולי ומותיר מחוצה לו את הבלתי-גבולי. שבת היא הכלי, 'ויכלו'; בכניסת השבת נוצרו כלים להכיל בתוכם את הבלתי 'מוכל'. בתוך השבת עובר הגבול בין ה'כלה' לבין ה'כלל'.
נחלה בלי מצרים ומשאלות הלב
ראינו, אם כן, את יסוד ה'כלים' שב'ויכולו', שהם בלתי כלים, וכך Hישב ב'עולת ראיה' שני מאמרי חז"ל על מצרים ומשאלות הלב:
"'אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך'. כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים וכו' נותנים לו משאלות לבו (שבת קיט.), והוא מחד קרא מדכתיב והתענג על ד', דהיינו עונג שבת, ויתן לך משאלות לבך, דהיינו משאלות לבו, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דהיינו בלא מצרים. ונלע"ד דמישך שייכי אהדדי, ויש לומר דעיקר השכר הוא נחלה בלא מצרים, אמנם כל מה שהוא בלא גבול אי-אפשר כלל שהאדם הגבולי ישתוקק ויתאוה לזה מצד טבעו, אך בתור מתנה נותנים לו משאלות לבו, שלבו ישאל דברים יקרים ונכבדים, שהם נחלה בלא מצרים, ונעשה ראוי לקבל המתנה של נחלה בלא מצרים"[7].
המענג את השבת זוכה לשני דברים, שעל פניו נדמים כסותרים: נחלה בלי מצרים ומשאלות לבו. הסבר הדבר הוא שמתנת משאלות לבו היא ההשתוקקות לדברים עליונים, אשר על ידה נעשה האדם ראוי למתנת נחלה בלא מצרים.
נמצא, איפוא, שכלי ויכולו להם זוכה המענג את השבת, הלא הם משאלות הלב, אינם מוגבלים ומתכלים, אלא נעשים כלים למתנה הבלתי גבולית – נחלה ללא מצרים.[8]
כעין זה נמצא גם ב'מכתב מאליהו':
"'ויברך אלקים את יום השביעי'. – עד כאן נתברכו הברואים ולא הימים, ועתה נתברך היום עצמו. וצריך עיון, כי הרי יום – בחינת זמן – הוא גדר מדה וספר, והיא בחינת הגבלה; וברכה פירושה התפשטות, שהיא היפך ההגבלה; ומסיבה זו לא נתברכו שאר הימים; ואם כן קשה לכאורה איך תיתכן בחינת ברכה ליום? אלא שבת היא בחינת הדבקות והרוחניות, ושלימותה היא בתוך עצמה ולא חסר בה כלום מבחוץ. ועל כן לא שייכת בה בחינת זמן, שהוא הגבלה וחסרון, כבחול, כי ככל אשר תתאמת השבת באדם בה במדה יוצא הוא אל בחינת למעלה מן הזמן. וזהו אמרם ז"ל 'כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים'. פירוש: מי שזוכה לגדרה של השבת, ואין לו צורך בעניני חול, וגם לא יתענג בעולם הזה אלא בענגו את השבת, וכבוד השבת – הרוחניות והשגתה – הוא הוא תענוג האמיתי, הרי הוא יוצא ממצב ההגבלה אל מצב אי-ההגבלה. ברכת השבת היא ההתפשטות מקטנות הדעת המוגבלת במושגי העולם הזה אל עולם הרוחניות שהוא ה'נחלה בלי מצרים', וזוהי הדרך אל העולם הבא"[9].
ויחן את פני העיר
ומכאן לפרשתנו. שמירת שבת שנאמרה ביעקב היא בענייני התחומין: "ויחן את פני העיר"[10], בקביעת הגבולות והכלים, וכדברי חז"ל במדרש:
"נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרתה ששימרה יעקב את השבת קודם שנתנה"[11].
עניין זה של יציאה והוצאה בשבת מיוחד הוא ליום השביעי, ומשום כך פותחת בו מסכת שבת. כך עולה מדברי המהר"ל על מסכת שבת, ובניסוחו של בעל 'פחד יצחק': "השם שבת מתייחס הוא יותר אל המיוחד שבו, הוא מלאכת הוצאה"[12]. מכאן מסתבר יחודו של יעקב – הקובע תחומין – אצל השבת. בחינת שמירת שבת של יעקב מתייחסת לפן המיוחד, פן המקום שבמקדש הזמן[13].
הדבר טעון הסבר: שבת שכולה רוחניות, מעולם שכולו שבת, מה ענינה אצל המקום? הסברו של דבר בדרשת חכמים על בחינת יעקב: לעתיד לבא עתידים אומות העולם לעלות להר-מרום הרים, לבחינת יעקב שבו. לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר, לכו ונעלה אל בית אלוקי יעקב[14].
יעקב, הבחיר שבאבות, הוא הבונה לעצמו בית בסיום מאבקו עם עשו: "ויבן לו בית"[15], מה שלא נזכר אצל אבותיו, אברהם ויצחק, הנודדים ומתהלכים באוהל וביריעה.
בבואו שלם לארץ כנען הרי הוא חונה את פני העיר. ויחן זה מתפרש לגבי שבת, זו בניית ביתו בשנית; קנה שביתה ותחם תחומין. מה שכתבה התורה ברמז – קשריו של יעקב לשמירת שבת, שנה בן אמוץ במפורש: "אם תשיב משבת רגלך… והאכלתיך נחלת יעקב אביך"[16], ופרש ר' יוחנן בשם ר' יוסי בהרחבה:
"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, לא כאברהם ויצחק שנחלו את הארץ במידה אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת"[17].
והרי הדבר תמוה, יעקב הוא המיוחד שבאבות, הוא שעזב את גבהי ההרים ומרחבי השדות שהורישוהו אבותיו ופנה לו אל תחומי ביתו ומצרי גבולותיו, כ'יעקב שקראו בית', ודוקא הוא-הוא שנחלתו בלי מצרים? אתמהה?!
יתר על כן: כל עיקרה של שמרית שבת שנאמרה ביעקב היא קביעת תחומין והעמדת מצרים מצמצמים, והנה שכרה – נחלה בלי מצרים, פריצת כל התחומים, בלי גבול. נמצא שהענין הייחודי לשבת העל-זמנית הוא קביעת מקומה הגאוגרפי, הא כיצד?
אלא שהם-הם הדברים. מי שיש לו ד' אמות של תחום, מי שבונה את בינתו במקום, במגודר, במסוים, הרי הוא נעשה תל-תלפיות לגוים רבים הנוהרים ומבקשים את דרך-האמת. מי שיש לו ד' אמות אישיות, יש לו עולם ומלואו. מענגי השבת נוחלים עולם בלי מצרים[18].
נמצא שיסוד השבת – רשויות, גדרים, כלים, ודווקא על ידי כך זוכים לנחלת יעקב, זו שללא מצרים. כן הוא ב'משך חכמה' בפרשתנו:
'ויחן את פני העיר'… וזהו מליצתם שאברהם קיים עירובי תבשלין להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה, אבל לא קבע תחומין שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו. לא כן יעקב קבע תחומין. להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים… וזה שאמר הנביא אם תשיב משבת רגליך זה על תחומין. כמו שכתבו ז"ל סוף פרק מי שהוציאוהו. והאכלתיך נחלת יעקב אביך זה יעקב שקבע תחומין. וזכה למדה בלא גבול, ופרצת ימה וקדמה בשכר שהוא קבע גבול ותחומין זכה לנחלה בלא גבול ודו"ק היטב"[19].
כלי קבלת שבת
יצירת הכלים למתנת השבת הבלתי-כלה מתקיימת על ידי קבלת השבת בכניסתה, וכך התפרשה לבעל ה'שפת אמת' חניית יעקב בערב שבת:
"במדרש ויחן את פני העיר שבא ערב שבת עם חשיכה וקבע תחומין וכו'. ויחן משמע שהוא הביא המנוחה כי הארת שבת תליא בשומרי שבת. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כאשר חכמים הגידו שקונין שביתה בערב שבת בין השמשות. אם כן השבת נקנה על ידי הקבלת שבת בכניסתו.
ונראה לבאר הענין על פי מאמרם ז"ל אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני מבקשה ליתנה לישראל לך והודיעם. ואין מובן הלשון מבקש ליתנה והלא נתן לנו את השבת. רק הפירוש שזה עצמו כח השבת שבני ישראל הם כלים לקבל המתנה טובה זו שאינה יכולה להתגלות רק בשבת קודש. ובכל שבת ושבת הוא מתנה חדשה. וצריך האדם להכין עצמו ולידע להיות מוכן לקבל מתנה זו מאור הגנוז. לכן מבקשין בכל שבת והנחילנו כו' שבת קדשך. כי הגם שבכלל נתן לנו השבת. אבל יש שבת פרטי בכל שבת ושבת וצריכין לקנות שביתה זו בכניסת היום והוא ענין קבלת שבת"[20].
מתנת השבת מאור הגנוז היא, ועל מנת לקבלה נדרשים כלים. קבלת השבת היא המכינה את הכלים למתנת השבת, כיעקב שקנה שביתה בערב שבת בין השמשות.
ויבא יעקב שלם
המידה שמאפשרת את הכלי לברכה הפנימית היא השלום, והיא המתעוררת בשבת. כך ב'ליקוטי שפת אמת':
"ויבא יעקב שלם כו' שכם ויחן כו' במד' ערב שבת וקבע תחומין כו'… ובעזה"י יש לומר דמקודם צריך להבין ענין שבת קודש. כתיב בזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה, ופירוש הדברים דהקב"ה נקרא שלום כדכתיב בש"ס כדכתיב ויקרא ד' שלום. ופירוש זה שנקרא הקב"ה שלום שהוא שלימות הכל, ואיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והפי' בקיצור שלום הוא מקום המחבר הכלי עם הפנימיות, והקב"ה ברא כל העולמות… ולכך כשיש שלום בין אנשים וזה בא מזה שנודע להם שהם אחד על ידי הבורא שכולם בריותיו שמצד זה נמצא האחדות והדיבוק, אם כן הם כלי ששורה הברכה עליהם…
וזה ענין שבת קודש שנתעורר בחינת שלום וניתוסף הארה חדשה שמתקשרים ומתעלים כל הנבראים ומעשה בראשית בנקודה הנ"ל. וזה שנאמר 'ויכלו השמים' כו', שנעשו כלי אחד לקבל הפנימיות. ותכלית הכל להיות רק כלי מוכן להפנימיות שהוא רצון הבורא כגרזן ביד החוצב ולא להיות בפני עצמו כלל ח"ו, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל הפנימיות. ויכלו יש ב' פירושים, לשון כלי ולשון כלתה נפשי, והיינו על ידי שהנבראים בטלין בעצמותן להיות רק כלי להפנימיות כו' כמובן"[21].
שלום ירושלים
זהו שלומה של ירושלים, שאף בה מתלכדת דיאלקטיקה זו, כדברי המדרש:
"מנין שבראו מציון? שנאמר 'מציון מכלל יופי', יופיו של עולם. מהו הופיע? אין הופיע אלא אורה, וכן הוא אומר 'והופיע אור עננו'. ומנין שבעולם הזה הוא מדבר? נאמר כאן 'מכלל יופי' ונאמר להלן 'ויכלו השמים והארץ'"[22].
העולם נברא מציון, דהיינו כאן, בירושלים, נגמר ה'תוהו ובוהו', כאן נוצרו הכלים והגבולות, אבל כאן הם גם הגיעו לשלמותם – מכלל יופי. הגבול בין הגבולי לבלתי-גבולי עובר באבן השתיה[23].
לומר קידוש היום – ויכולו – בירושלים, משמעו לעמוד על נקודת הגבול שבין 'כלה' ל'כלל', על סוד תכלית הכלים.[24]
נמצאנו למדים:[25]
את כניסת השבת אנו פותחים ב'ויכולו', מלשון כלה ומלשון כלל והכלה, שזהו עניינו של הכלי. בשבת נוצרים הכלים בעלי הגבול, המכילים בתוכם את הבלתי מוגבל ומוכל, ומשום כך המענג את השבת זוכה למשאלות הלב ולנחלה ללא מצרים – להשתוקק בלבו למה שמעבר לכל מצר וגבול. זו משמעותה של חניית יעקב בפרשתנו, הקובע תחומים לשבת ובונה בית, אשר דווקא היא מביאתו לפרוץ לנחלה ללא מיצרים. לנחלה זו זוכה אף כל המענג את השבת, אשר יסודה רשויות, גדרים וכלים, ומנחילים אותו נחלת יעקב אביו. זמן יצירת כלים אלו הוא בכניסת השבת, וקבלת השבת היא בונה את הכלים למתנת אורה הגנוז. מידת השלום היא הכלי לברכה הפנימית, והיא המתעוררת בשבת. זהו שלומה של ירושלים, שאף בה מתלכדת דיאלקטיקה זו – במרכזה עובר הגבול בין הגבולי לבלתי-גבולי. לומר 'ויכולו' בשבת בירושלים משמעו לעמוד על נקודת הגבול שבין 'כלה' ל'כלל', על סוד תכלית הכלים.[26]
[1] שבת קיט ע"ב.
[2] 'תקנת השבין' ו, טו. וכן ב'מחשבות חרוץ' ט, ח, ודוגמה לדבר (שם): "ושמעתי דמלת גג הוראתו על הגובה והגיאות שעל זה עיקר הוראת הג' לבדה גם כן שמזה נבנה מלת גאה ומלת גיא, כי כל דבר מורה על דבר והפכו בכל שרשי לשון הקודש".
[3] כיוצא בדבר בפרשת וירא: "הכצעקתה עשו כלה", ראה ברשב"ם – מלשון כליון, ובאבן עזרא – מלשון כולם, כלל, וכן בספורנו וב'כתב והקבלה'.
[4] בראשית רבה י, א.
[5] על פי שמות רבה טו, כב: "דוד אמר 'ברכי נפשי את ד' ד' אלקי גדלת מאד'. אדם רואה עמוד נאה אומר ברוך המחצב שנחצב ממנו, נאה העולם ברוך המקום שחצבו ובראו בדבר, אשריך העולם שהקדוש ברוך הוא מלך (המליך) בך. בשר ודם צר איקונין שלו על הטבלא של עץ הטבלא גדולה מצורתו, האלקים יהי שמו מבורך הוא גדול ואיקונין שלו גדולה, העולם קטן והוא גדול מן העולם, שנאמר 'כי ביה ד' צור עולמים' מה תלמוד לומר 'צור עולמים'? שני עולמים עליו אינן חשובין כלום, לכך נאמר 'ד' אלהי גדלת מאד'".
[6] 'שפת-אמת' בראשית תרנ"ה.
[7] 'עולת ראיה' ח"ב עמ' קלח.
[8] ראה עוד 'פרי צדיק' בראשית עמ' 130.
[9] 'מכתב מאליהו' ח"ב עמ' 15.
[10] בראשית לג, יח.
[11] בראשית רבה עט, ו, שם יא, ז. ועיין עוד 'תורה שלמה' בראשית לג, סג. 'שמועות ראיה' פרשת וישלח תר", 'מכתב מאליהו ח"ב עמ' 224.
[12] חנוכה ג, ה.
[13] עיין 'פרי צדיק' וישלח אות ט: "קבע המקום בקדושה, מעין קודשת שבת".
[14] ראה פסחים פח ע"א.
[15] בראשית לג, יז.
[16] ישעיהו נח, יג.
[17] שבת קיח ע"א.
[18] ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וישלח, ובספר 'נבואה שעריך' במאמר 'שבתה של ירושלים'.
[19] 'משך חכמה' פרשת וישלח. ועיין עוד 'בני יששכר' מאמרי השבתות, מאמר ט' – 'שכ"ם' ראשי תיבות: שבת, כלה, מלכתא. וראה עוד 'בית יעקב'.
[20] 'שפת-אמת' וישלח תרמ"ח. וראה עוד בשנת תרנ"ט על הברכה והמידה: "איתא במדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת ויחן את פני העיר שקבע תחומין ירש את הארץ שלא במדה ע"ש. הענין הוא כי בשבת צריכין לקבוע מקום שביתה דכתיב 'ביני ובין בני ישראל אות הוא'. וכתיב 'שבת לד' בכל מושבותיכם'. וכן כתיב 'לדורותם'. כי המקום והדירה של איש ישראל מאיר שם הארת הקדושה בשבת לכן על ידי קביעת תחומין חל החן והארת השבת בעיר. והנה אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי. כי כל המדה והשיעור הוא מצד הטבע. והברכה היא מן השורש שאין בו קצבה ושיעור. לכן השבת שבו שורה הברכה ניתן רק לבני ישראל. והשבת צריך שמירה כמו שכתוב 'ושמרתם את השבת'. והתחומין שהם להבדיל שלא יתפשט הארת השבת לחוץ מן המקום שמיוחד לאיש ישראל. שורה בו הברכה. שמטעם זה הברכה מתפשט אחר כך במדה ושיעור. כדי שלא להתפשט לחוץ. כמ"ש ראה שאין רשעים כדאי להשתמש באור והבדיל בזה שגנזו בתוך הטבע. ולכן יעקב שכתוב בו שמירת שבת ניתן לו הארץ שלא במדה. וכן איתא ביצחק שאומד זה למעשרות היה. שהמדה שהוא לצורך המצוה., אדרבה הוא הכנה לשרות בו הברכה כנ"ל".
[21] 'ליקוטי שפת-אמת' וישלח עמ' 44.
[22] 'שוחר טוב' נ.
[23] וכדברי ה'שפת-אמת' לעיל.
[24] דיאלקטיקה זו עולה אף ממזמור קמז בתהילים. בפסוק יג נאמר: "כי חזק בריחי שערייך, ברך בנייך בקרבך" – הרי לנו גבול, ואילו בפסוק הבא: "השם גבולך שלום" ו"חלב חיטים ישביעך" –מחוץ לעיר, ולגבול, בהתפשטות.
על השלום ראה עוד ב'עולת ראיה ח"א עמ' רץ. בחתימה בא שלום, כי הרי חתימה היא סיום, כילוי, כלי, ואילו הברכה – התפשטות, ואם בא השלום אין סיום, אלא הברכה נמשכת. לכן ברכת השבת-שלום, ששבת=שלום; 'ויבא יעקב שלם'=שלום.
יעקב בונה את ביתו בונה ביתו ביחידות, 'ויותר יעקב לבדו' – 'ונשגב ד' לבדו', גוים מפריעים, ואף על פי כן יאמרו לבסוף 'לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב'. וראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' שם.
[25] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[26] שיחה זו נאמרה בשנים התשל"ט.