מבנהו של ספר ויקרא
מבנהו ולוח זמניו של ספר ויקרא אלו הם נושאים שראוי לתת עליהם את הדעת. אמנם בלוח הזמנים לא נעסוק בשיחה זו, אולם ננסה לעמוד על על מבנהו.
בסופו של ספר שמות, בראש חודש ניסן של השנה החדשה, עת ישראל עודם חונים למרגלות הר סיני – באות פרשותיו של המשכן. ברור, אם כן, שעם השלמת המשכן יש מקום לחוקי הקרבנות שבהם פותח ספר ויקרא. לאחר הקרבנות מתואר ביצוע ימי המילואים, ולאחריו דיני טומאה וטהרה לכל ישראל – מאכלות אסורות, קירבה למשכן וכפרת טומאת המשכן. לאחר מכן בא מקומה של הקדושה לכל ישראל, כאיסורי עריות וכו', שלאחריהן, בראש פרשתנו מתפרשת קדושה מיוחדת לכהנים. המשך פרשתנו עוסקת בקדושת הזמן, שממשיכה עם דיני השמיטה שבפרשת בהר, ולבסוף נחתם הספר בברכות והקללות שבפרשת בחוקותי. מכאן עולה הקושי בשאלת מקומם של הפרשיות הקצרות הבאות בסוף פרשתנו: הפעלת המשכן – הדלקת המנורה ולחם הפנים, ופרשת המקלל שלאחריהן.
בניסיון להשיב על שאלה זו נאמרו הסברים רבים (אשר חלקם אף עוסקים בהקשרים שבין הפרשיות)[1], אך להלן נעסוק בפרשת לחם הפנים בלבד.
שפע לחם הפנים
בהקדמה לניסיון להשיב על שאלה זו, הנוגעת למשמעותו של לחם הפנים, היה מן הראוי לעסוק במשמעותם של כלל הכלים במשכן, שהיא שאלה רחבה העוסקת בסמליות, ונוגעת בעניינים פנימיים, אך לא נעסוק בה כעת.
על משמעותו של לחם הפנים כבר אמר הרמב"ם: "אבל השלחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו"[2]. מבחינה זו אף האר"י שותף לו, כפי שהוא מפייט: "יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי"[3].
מדברי רבי יהודה הלוי, המתבססים על דברי הגמרא, עולה שהשולחן עומד כנגד השפע: "והשולחן בעבור שיקשרו בו השפע והטובות הגשמיות, כמו שאמרו החכמים: 'הרוצה שיחכים ידרים, הרוצה שיעשיר יצפין'"[4].
יסוד זה אף עולה מדברי הרמב"ן: "… וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבוא השובע לכל ישראל"[5].
במקדש היו המנורה, המסמלת את האור הרוחני, מצד אחד, והשולחן, המסמל את השפע הגשמי, מצד שני. זה בדרום וזה בצפון, ללמדך שהמקדש הוא עומד בשורש הכול, הרוחניות והגשמיות כאחד.
השפעת המקדש הצפונה
מיקומו של השולחן היה בצפונו של האולם, ודבר זה יש לו קשר פנימי למשמעותו, כפי שעולה מדברי הגמרא:
"אמר רב חסדא: מאי דכתיב: 'מצפון זהב יאתה'? זו רוח צפונית שמזלת את הזהב… אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום… ומנא לן דבבל לצפונה דארץ ישראל קיימא? דכתיב: 'מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ'"[6].
הצד הצפוני הוא המסמל את הפתח, זה הוא הפתח שדרכו מנשבת רוח חדשה, רוחה השפע הדינמי, המביאה עמה את ההשלמה.
שפע זה היה מנשב בעולם מעבודת לחם הפנים שבמקדש, וכך כותב בעל ה'שפת אמת':
"…וכן המשכת פרנסה ושפע שזה עניין לחם הפנים. ואמרו חכמים שהגביה השולחן ברגלים, ואמר להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו חום ביום הלקחו כו'. ויש להבין מה חיבה יש בנס זה? …אבל הרמז היה להודיע שבעבודת בני ישראל במקדש המשיכו חיים וברכה לעולם… ולהודיע שמבית המקדש יוצא כל השפע"[7].
בשנה אחרת ביאר בעל ה'שפת אמת' אף את משמעות המושג: 'פנים', הנצמד ללחם, ואת משמעות מיקומה של פרשת לחם הפנים בתורה בסמיכות לפרשת המועדות:
"…והעניין הוא דכתיב: 'לחם פנים לפני', דבאמת הקב"ה זן ומפרנס לכל הברואים, אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות, ויש מקבלים את פרנסותיהם בבחינת אחרו כלאחר יד. ובני ישראל רצה הקב"ה שיקבלו השפע פנים בפנים, דאיתא: 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתגולי ביה'. והקב"ה נתן לבני ישראל תורה ומצוות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם, כמו שאמרנו במקום אחר בשם מו"ז ז"ל בפירוש הפסוק: 'לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו', שבני ישראל יראו שהשפע פרנסה יורד מלמעלה בדרך ריח ניחוח כו'. לכן המצווה לסדר הלחם, וכפי הסדר שבני ישראל מעריכין כך הוא בא מלמעלה. ובני ישראל זכו לזה בכוח התורה דכתיב: 'פנים בפנים דיבר ד' עמכם', פירוש ההנהגה לבני ישראל היא בבחינת פנים בפנים…
וסידר הכתוב לחם הפנים ומנורה אחר הרגלים, דכמו דיש בשנה מועדות כמו כן בדרך אחד הוא עולם שנה נפש, והכל בדרך כ"ב אותיות התורה כדאיתא בספר יצירה. ויש בשנה ג' רגלים, ז' ימי שבתא ויב ראשי חודשים. ובנפשות ג' אבות, ז' רועים ויב שבטים. ובעולם היה בבית המקדש בהיכל מזבח, שולחן ומנורה, וז' נרות, ויב לחם"[8].
המושג: 'פנים' מצביע על ההקבלה שיש בין השפע היורד משמים לבין הנהגת ישראל בארץ, דהיינו השפע היורד מן השמים תלוי בהנהגת ישראל בארץ, וזוהי הנהגת 'פנים בפנים' השייכת בישראל. הקשר של השולחן לפרשת המועדות נעוץ בהיות שניהם מהווים מקור של שפע, במקום ובזמן. הרגלים והמקדש הם יסודי ההתחדשות, ולכן אז היו מוציאים את השולחן להודיע שבחם של ישראל, כדברי הגמרא:
"…אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום סילוקו כסידורו. דאמר רבי יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו כך סילוקו שנאמר: 'לשום לחם חום ביום הלקחו'"[9].
בעקבות דבריו של ה'שפת אמת' נאמר כך: כל ספר הקדושה – ויקרא – יסודו בהימנעות, ב'שב ואל תעשה', שזהו פירוש הביטוי: 'קדושים תהיו' – פרושים תהיו. כאלו הם המועדים המתפרשים בו, הנקראים: 'מקראי קודש', שבהם אנו פורשים מעשיית מלאכה. אולם פרישות קדושה זו, המתגדרת ב'אי עשיית מלאכה' – בפנימיותה היא מהווה יצירה גדולה, ומכאן ההארות המתחדשות במועדים הקודש. זו קדושתו של לחם הפנים, שפע הקדושה היוצרת, המתפשטת מהממד הפנימי אל זה החומרי. על כן דווקא העולה לצפון הפנימי הוא שיעשיר, שמשם פורצת היצירה אל עולם החומר[10].
שפע השבת
כבר מפורסם אצלנו הכלל ש'שבת בזמן כמקדש במקום' . כלל זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בעבודת השולחן, שהרי יסוד כל דבר הוא בחניכתו הראשונה, ואצל השולחן מצינו ש'חניכתו היא עריכתו', ועריכה זו הייתה נעשית בשבת. על פי דרכנו למדנו ששולחן לחם הפנים אחוז הוא בקשר פנימי עם השבת. דבר זה מתבאר גם הוא בדברי בעל ה'שפת אמת': "…ומטעם זה המצווה בשבת ש'מיניה מתברכין שיתא יומין'[11].
קשר זה, בין השבת ללחם הפנים, מתבאר על פי יסודו המופרסם של בעל ה'אור החיים':
"ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם… אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר (שמות כ) בעשרת הדברות: 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים' וגו' הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כוח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא ידוע לה' ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים"[12].
ה'אור החיים' מחדש שהשבת אינה מהווה רק ציון זיכרון לשבתו הראשונה של העולם, אלא היא מקור שפע המתחדש, וכביכול בורא את העולם בכל שבוע מחדש. שפע זה, המתחדש מידי שבת הוא הוא השפע של לחם הפנים שהיה נערך מידי שבת במקדש. החלפת הלחם בצפון היא המביאה עמה, ומגלה לעולם את השפע הצפון. העולם שוטף כל ימות השבוע, אך בשבת – הוא מתחדש בשפע ברכה המעניקה לו חיים לכל השבוע הבא. זוהי: 'ברית עולם' שנאמרה הן בשבת והן בלחם הפנים: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם"[13], ו: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ד' תמיד מאת בני ישראל עולם"[14].
נמצאנו למדים:[15]
פשר מיקומה של פרשת לחם הפנים דורש עיון, והפתרון לכך נעוץ בהבנת משמעותו. לחם הפנים עומד כנגד השפע, ועל כן הוא היה ממוקם בצפונו של המקדש, ומכאן ש'הרוצה להעשיר יצפין'. עבודת ישראל במקדש היא שהייתה מורידה שפע זה לעולם, וזהו פירוש הביטוי: 'לחם הפנים', כנגד הנהגת 'פנים בפנים'. מכאן התשובה לפשר מיקומה של פרשה זו בתורה, בסמיכות לפרשת המועדות, שכן אף הרגלים מהווים מקור של שפע. ספר ויקרא הוא ספר הקדושה שפירושה פרישות, אך דווקא מפרישות זו מנשבת רוח השפע הצפונה המחדשת את העולם. כאלו הם הרגלים, 'מקראי קודש', שהפרישות מעשיית מלאכה שבהם מהווה מקור של הארה ושפע, וזו מהותו של לחם הפנים – עלייה לקדושת המקדש הצפונה המורידה שפע עד לממד החומרי והגשמי. את לחם הפנים במקדש היו עורכים מידי שבת, שכן אף השבת מהווה מקור של שפע לימות השבוע, הפורצת את סגירותם ומעניקה להם ברכה חדשה. המקדש והשבת הם שני צדדים של אותו המטבע, במקום ובזמן, של ברית אלוקית המקיימת את העולם. [16]
[1] ראה אברבנאל, ספורנו, רש"ר הירש, הנצי"ב, הופמן ועוד. בקשר שבין לחם הפנים למקלל ראה רא"ם, חזקוני וגור אריה.
[2] 'מורה נבוכים' ג, מח. וראה מילואים והשלמות ל'תורה שלמה' כרך כב, עמ' 59.
[3] אם כי יש מי שפירש זאת אחרת.
[4] מאמר שני, כו.
[5] שמות כה, כד. וכן הביאו בשם הזוהר.
[6] בבא בתרא כה ע"ב.
[7] אמור תרמ"ג.
[8] שם תרנ"ב.
[9] חגיגה כו ע"ב. אגב, על פי דברים אלו ביארו במדרש את פשר מיקומה של פרשת המקלל, יעויין ברש"י ויקרא כד, י.
[10] דיסוננס זה אף בא לידי ביטוי בדואליות שבביטויים: 'לצפון' ו'לצפות', כאשר הראשון מורה על דבר הסגור וצפון, והשני על דבר גלוי הצופים עליו.
[11] שם תרמ"ג.
[12] 'אור החיים' בראשית ב, ג ד"ה 'כי בו שבת'.
[13] שמות לא, טז.
[14] ויקרא כד, ח.
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו הורכבה משתי שיחות שנאמרו בשנים: ה'תשכ"ח, ו- ה'תש"ל.