שמעי בת וראי והטי אזנך

בין פרשת נח לפרשת לך לך

תולדות חייו של אברהם הם גופי תורה, והעיון בהם סובב על מה שכתוב בתורה ועל פרשנות הדברים. אולם יש קטע אחד מפרשת חייו, שהדיון בו סובב על מה שלא כתוב; בין שני המקומות הראשונים שאברהם מופיע בהם בתורה – סוף פרשת נח ותחילת פרשת לך-לך – פעורה תהום. בסוף פרשת נח מתוארת יציאתו של תרח ומשפחתו, ואברהם בתוכם, מאור כשדים^[1], ובתחילת פרשת לך לך בא הציווי האלוקי לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך^[2].

השאלה הגדולה היא מה אירע עד לגילוי הראשון של אברהם, ולמה שותקת ממנו התורה^[3]? בבעיה זו התחבט המדרש:

"'ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך' וגו'. רבי יצחק פתח: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך'. אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. 'ויתאו המלך יפיך כי הוא אדניך' – 'ויתאו המלך יפיך' ליפותיך בעולם, 'והשתחוי לו' הוי 'ויאמר ד' אל אברם'"^[4].

לנוכח שתיקת התורה ממה שאירע לאברהם קודם ההתגלות האלוקית אליו, מתאר המדרש את בקשת האלוקים של אברהם – ראה בירה דולקת ותמה היכן מנהיגה. בעקבות תמיהה זו של אברהם התגלה אליו הקב"ה בראש פרשתנו ואמר לו: 'אני הוא בעל העולם' – 'לך לך'.

לשון הפתיחה שנוקט בה המדרש – 'רבי יצחק פתח' – מוסברת על פי דברי ר' צדוק הכהן:

"ועל דרך שאיתא במגילה 'פתח לה פתחא להאי פרשתא', דהכונה שאותו מאמר הוא פתח פתוח לשורש כל ענין פרשת המגילה"^[5].

נמצא שמשל זה של הבירה הדולקת, הנסמך לפסוקים מתהילים: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" – מהווה את הפתיחה להבנת הפרשה כולה.

הפרק כולו, במקומו בתהילים, מוסבר על נישואי דוד או שלמה לבת נכר:

"שיר זה יסדוהו בני קרח לכבוד המלך והמלכה ביום חתונתו וביום שמחת לבו, עם בת מלך צור שנתגיירה, ויכול להיות שנתיסד בימי שלמה שלקח בת מלך צור וגיירה, וע"ז קראו בשם 'שיר ידידות'"^[6].

בת מלך זו, בהיבדל מאברהם, יש מי שמלמד אותה, אולם הצד השווה להם הוא שכחת העבר והביטוי 'בית אביך':

"'שמעי בת', עתה יסב המשורר פניו אל הכלה, שמעי מה שאומר לך 'ושכחי עמך', היינו שתתגייר ותהיה מעם ישראל, 'ושכחי בית אביך' כי תשאר אצל אישה"^[7].

שמעי בת

אלא שמלבד הביטוי המשותף: 'בית אביך', ישנם כאן ביטויים נוספים: 'שמעי', 'ראי', 'הטי אזנך'. אברהם שמע את נוכחותו של הבורא, וקוטב הדין הוא מהיכן הפתיחה הראשונה, השמיעה הראשונה; מהו המקור הראשון לאמונה. בכך עסק בעל ה'שם משמואל' ולמד מכאן על הדרכים השונות לעבודת ד':

"ונראה לפרש על פי מה שסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה, היות שכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק נשאל מרבו הקדוש הר"ר בונם זצללה"ה מפרשיסחא מאין לקח ההתעוררות שלו לעבודת השי"ת, והשיב לו כמו שנאמר (ישעיהו מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ואמר לו רבו הקדוש שישראל צריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים עכ"ל…

אשר על כן נראה לפרש באופן שכל דברי חכמים קיימים, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים… ולפי האמור מובן שכל דברי חכמים קיימים, שכ"ק זקיני זצלה"ה שאמר שההתעוררות לעבודה לקח מן שאו מרום עיניכם היא תחילת התעוררותו לעבודה ושגם זה נחשב לשמה כנ"ל, ורבו הקדוש שאמר שצריכין ליקח התעוררות מיציאת מצרים, היינו שתהיה העבודה צורך גבוה, ושוב אף ההתעוררות משאו מרום עיניכם נמי היא צורך גבוה.

והנה אברהם אבינו ע"ה אב לא למדו ורב לא היה לו אלא שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, בלתי אפשר היה לו לידע שהעובדה היא צורך גבוה, שזה איננו מושג כחכמה אלא מפי השמועה או בנבואה, ולפי זה כל ההתעוררות שלו שהיתה מענין שאו מרום עיניכם… ולפי זה יש לפרש הא דנאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, היינו שילך לו מהדרך שדרך בה עד הנה… ואז יתברר לו שהעבודה היא צורך גבוה כנ"ל, ואז תהיה עבודתו לשמה".

התעוררותו של אברהם אבינו לעבודת הבורא נולדה מההתבוננות בבריאה, 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', אלא שהתעוררות זו אינה צורך גבוה. לכך נאמר לאברהם: 'לך לך', שילך מהדרך שדרך בה עד עתה, ואז תהיה עבודתו לשמה.

לר' צדוק הכהן התפרשה בקשת אברהם את בעל הבריאה כגילוי מדרגת ה'אני':

"כידוע מג' מדריגות אנ"י את"ה הו"א. דהו"א מדריגה יותר גדולה שמשיג מקום יותר גדול ‏דלא שייך לומר עליו נוכח כי הוא טמיר ונעלם…

ואנו משחרב בהמ"ק אין לנו אלא מדרגה תחתונה ‏דהארת פנים, פירוש זיו של הפנים והוא השכינה שגלתה עמהם דרגא דאנ"י… והיינו ההכרה הבולטת מצד אדנותו ומדת מלכותו שבכל משלה. כמו המלך מי ‏שלא ראוהו מכירו ממדת מלכותו כך הכרת האדם מצד כל הבריאה, כמו אברהם אע"ה ראה בירה ‏דולקת כו' (ב"ר ר"פ לך), אז"ל (ברכות ז:) לא היה אדם שקראו אדון עד שבא אברהם אבינו כו'. ושם האדנות ‏מורה על הכבוד והזיו כנודע. וכן שמעתי על הציץ עליו בעל הבירה כו' לשון עליו ר"ל שאמר לו שאתה ‏בעצמך גם כן מכלל בעל הבירה, כי הלא כל העולם רואים זה ואין לבבם רועש כלל להשיג שיש בעל ‏הבירה ולבקשו, וזה שאתה מבקש גם זה הוא מצידי ובלבך מקום שכינתי, וזה טעם אנ"י.

אבל ראיית ‏המלך עצמו הוא השגת את"ה דזהו תפלה כעומד לפני המלך שהוא במקום קרבנות דבהמ"ק…"^[8].

שלוש מדרגות יש בגילוי האלוקי: 'אני, אתה והוא'. דרגת ה'אני' היא ההכרה במידת האדנות והמלכות האלוקית, ולכך זכה אברהם אבינו בבקשתו את בעל הבירה. בעצם בקשתו זו של אברהם אבינו יש משום השראת שכינה, וזהו פירוש הביטוי 'הציץ עליו בעל הבירה' – אמר לו הקב"ה שבבקשתו הוא נכלל ב'בעל הבירה'.

שמיעה מתפתחת

בשמיעה זו של אברהם – 'שמעי בת' – ראה בעל ה'שפת אמת' שתי שמיעות: שמיעה בדרך חקירת השכל אל האמת, אשר בבחינה זו הייתה השגתו של אברהם בתחילה, ושמיעה של ביטול אל הקב"ה, אשר היא התגלתה לו בציווי 'לך לך':

"במדרש שמעי בת וראי והטי אזנך כו' בירה דולקת כו'. דקשה מאי הטי אזנך אחר שנאמר שמעי. ומוכח שיש ב' בחינות שמיעה, כמו שנאמר שמוע תשמעו, כי בתחילה הקב"ה משמיע לאדם מעט הארה כשמייגע עצמו לבוא אל האמת. אח"כ צריכין להשגיח בעין השכל על זה ההרגש ולהבין כי הוא עיקר הכל ולהניח כל הרגשות אחרים, וזהו שמעי וראי והטי אזנך. פירוש כל כח השמיעה שלא יהיה נשמע לו שום דבר אחר כלל ועל ידי זה יזכה לשמוע האמת… וזה עצמו ענין ב' השמיעות הנ"ל, כי מקודם היה אברהם אבינו ע"ה חוקר בדרך השכל לבוא אל האמת. והוא בחינת הנבראים מצד הטבע וזכה להכיר את האמת. ואחר כך אמר לו השי"ת לך לך כו' לבחינת שמיעה שניה והוא שייך רק לבני ישראל להיות מבטל כל השמיעה אליו יתברך"^[9].

כך עולה גם מדברי מדרש הגדול:

"היה משוטט בדעתו ואומר: עד מתי אנו משתחווין למעשה ידינו? אין ראוי לעבוד ולהשתחוות אלא לארץ, שהיא מוציאה פירות והיא מחיה אותנו. כיוון שראה, שהיא צריכה לגשמים, ואלמלא שמים נפתחים ומורידים גשמים, לא היתה מצמחת כלום, חזר ואמר: אין ראוי להשתחוות אלא לשמים. חזר וראה את השמש שהיא מאירה לעולם והיא המגדלת צמחים, אמר: ‏אין ראוי להשתחוות אלא לה. כיוון שראה אותה שהיא שוקעת, אמר: אין זה אלוה. חזר וראה את הירח ואת הכוכבים, שהם מאירין בלילה, אמר: לאלו ראוי להשתחוות. כיוון שעלה עמוד השחר בטלו כולם, אמר: אין אלו אלוה. והיה מצטער ואומר: ‏אלמלא יש להם מנהיג, מפני מה זה שוקע וזה עולה?

משל למה הדבר דומה: לאחד שהיה מהלך בדרך וראה בירה גדולה וגבוהה, ביקש להיכנס לתוכה, חזר על כל צדדיה ולא מצא פתח, קרא כמה קולות ואין עונה אותו. נשא עיניו וראה כלי צמר אדומים, שהם שטוחין על הגג; אחר כך ראה כלי פשתן לבנים. אמר אותו האיש: וודאי אדם יש בבירה זו, ואילו לא היה בה אדם, למה אלו ניטלין ואלו ניתנין? כיוון שראה אותו בעל הבירה, שהוא מצטער על כך, אמר לו: "למה אתה מצטער? אני הוא בעל הבירה"^[10].

בירה דולקת

על טיב הדליקה שהעסיקה את אברהם – 'ראה בירה אחת דולקת' –נאמרו הסברים רבים. בין מפרשי המדרש יש שביארו אותה כשרפה של בעיית הגמול, ומנוסח מדרש 'לקח טוב' היא מתבארת כקלקול הדורות:

"אמר רבי יצחק למה אברהם אבינו דומה. לאחד שהיה מהלך ממקום למקום. וראה בירה דולקת. אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה. כך עברו עשרים דור מאדם הראשון ועד אברם. וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם. דור אנוש. דור המבול. דור הפלגה. ומתוך דור הפלגה יצא אברהם. התחיל מהרהר בלבו ולאמר תאמר שהעולם בלא מנהיג. הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני ראשון ואני אחרון אני אדון העולם. לכך נאמר ויאמר ה' אל אברם"^[11].

השגחה

לבעל ה'שם משמואל' התפרשה דליקה זו כסילוק ההשגחה האלוקית, כביכול, מחמת עוונות הדור:

"עוד שם במדרש אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת… ויש לומר שחקירת אברהם אבינו עליו השלום היתה אולי מחמת רשעות הדור מסלק השם יתברך השגחתו מהם והניחם למקרים, וזהו המשל בירה אחת דולקת, ואין איש מכבה הדליקה, שיש מקום לחשוב שבעל הבירה עזבה ולא איכפת ליה בקיומה"^[12].

בדומה לזה נמצא ב'צדקת הצדיק' על הנהגת הטבע הכללית, שאותה הכיר אברהם קודם להתגלות האלוקית, ועל ההנהגה הפרטית, שהתגלתה לו בציווי 'לך לך':

‏"רק הכונה דהכיר כבר באור כשדים ‏באמיתות השם יתברך שהוא מלא כל הארץ כבודו וכל הנהגת הטבע ממנו ואין עוד מלבדו. רק ידיעת ‏ההנהגה הפרטית מהשם יתברך בשידוד ובלא שלוחי הטבע והתלבשותו בלבושי העולם שמזה נמשך כל ‏ענין התורה והמצות לא נודע לו. כי עדיין לא השיג ענין הנבואה שידבר ה' עם האדם ויצוהו על איזה ‏דבר דהיינו שהשי"ת המנהיג בפרט ללב. ועד ששייך ויש מציאות לעבודה ושכר ועונש. שע"ז נאמר ‏לך לך וגו' שנתגלה לו זה אחר שראה בירה דולקת פי' שדולק בלבו אור זה דהשם יתברך אמר אפשר שזה ‏מעצמו ולמה מאיר זה בלבו וכל העולם בתוהו ואפלה ודאי יש מנהיג בפרטות לכל פרט נפש שלא ‏עפ"י הטבע הכללי…."^[13].

בירה דולקת ורודפת

לבעל ה'שפת אמת', בשנת התרל"ד, התבארה הדליקה כהתקדמות הבריאה הדולקת ורודפת תמיד אחר השלמות:

"וזה שאמרו בירה דולקת והיה חידוש בעיני אברהם, כי כל דבר צריך להיות במקום מנוחתו ושרשו. והשיבו השי"ת כי כן רצונו יתברך שבעולם הזה יהי רק יגיעה ולא מנוחה, וזה 'אשר אראך' כי ידע שלא ישיג בשלימות בעולם הזה רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו. וזה שמעי כו' והטי אזנך כו'. שמעתי מאא"ז ז"ל בירה דולקת מלשון דלקת אחרי, שכל דבר משתוקק ורודפת תמיד אחר השלמות"^[14].

החידוש שהפליא את אברהם הוא הרדיפה התמידית אחר השלמות, תחת שיהא כל דבר במקום מנוחתו ושרשו. על כך השיבו הקב"ה בגילויו: 'לך לך… אל הארץ אשר אראך', שתהא משתוקק לשלימות כל ימי חייך.

התבוננותו זו של אברהם בבירה הדולקת, והגילוי שלו זכה – לא נותרו מגודרים בנחלתו הפרטית לבדה, אלא נעשו לנחלת האומה כולה:

"וכמו שיש גילוי פרטיות לכל עובד ה' כפי היגיעה. כן יש גילוי כלליות לאותן הגדולים כאברהם שהיה משתוקק שיתגלה כבודו יתברך לו ולכל זרעו וזכה לזה כדכתיב אשר אתה רואה כו' אתננה ולזרעך. והקב"ה וברוך שמו כשבחר בהאבות היה הבחירה לכל בני ישראל שעתידין לצאת מהם"^[15].

זוהי בחינת ארץ ישראל – 'אשר אראך':

"דבאמת מי שהוא משכיל יכול להבין מעצמו השגחת הבורא יתברך בשים לב לכל הדברים המתהוים בעולם ואיך הקב"ה עושה חסד עם כל בריה וזאת היתה כל עבודת האדם קודם קבלת התורה, והוא בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה, ובזה היה אברהם אבינו ע"ה מהלך בעצמו כדאיתא בזוה"ק שהיה חכם גדול והבין חכמת מעשה בראשית. אבל יש השערה פנימיות והוא דרך התורה מן השמים והוא למעלה מן השגת האדם בדרך הטבעי. לכן כתיב מקודם 'שמעי בת' והוא במדיה כל אחד כפי שכלו. אבל 'והטי אזנך' הוא לבטל כל הדעת וההשגה להיות נמשך אחר דעת התורה וזהו, 'אשר אראך'"."^[16].

התחדשות תמידית

מכאן חובת ההתחדשות התמידית, בבחינת 'בירה דולקת', כנגד ההרגל הטבעי:

"האדם נקרא מהלך שצריך תמיד לילך ממדריגה למדריגה וכי ההרגל נעשה טבע. והטבע משכח ומסתיר פנימיות החיות ואפילו בתורה ומצות אם נעשין הרגל נעשה טבע, ושוכח הפנימיות. לכן צריך בכל עת לחפש דרך ועצה חדשה. ולכן הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית שלא להיות גובר הטבע, וזה הבירה שדולקת… וזה שנאמר 'לך לך', לעולם צריך להיות מהלך אל אשר אראך, תמיד השגה חדשה לכן נקרא האדם מהלך שכל שעומד לי התחדשות מיד הטבע שולטת בו"^[17].

זהו כוח ההתחדשות של אברהם שמתעלם – עד כדי אי סיפור – מכל העבר. לשכוח כל מה שהיה, לשרוף הכל, לדלוק ולהתחדש ולהיות מהלך תמיד אל 'אשר אראך'. בשבוע שעבר ראינו את נח הפונה כלפי שמיא כתוצאה מדבר ד' אליו, ואילו אברהם פונה מעצמו – "התהלך לפני"^[18]. עלינו להטות אוזן, לשמוע, להכניס ללב את דבר אלוקים, "וכפי מה שהולך מארצו ומולדתו כך מתגלה לו"^[19].

---

נמצאנו למדים:^[20]

בין סיום פרשת נח לתחילת פרשת לך לך – פעורה תהום; התורה שותקת ממה שקדם לגילוי האלוקי לאברהם, ולנוכח כך מספר המדרש את הבירה הדולקת, ודורש על אברהם את הפסוק מתהילים: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך'. מכאן למד ה'שם משמואל' על דרכים שונות בעבודת ד' – האם השמיעה הראשונה צריכה לנבוע מהתבוננות בבריאה או מהתבוננות ביציאת מצרים, ור' צדוק למד מכך על דרגת ה'אני' שהתגלתה לאברהם שקראו לקב"ה אדון. בשמיעה זו ראה ה'שפת אמת' שתי שמיעות – שמיעת השכל החוקר ושמיעה המבטלת הכל לקב"ה, וכך גם ניתן ללמוד מדברי מדרש הגדול המתאר את התפתחות חקירתו של אברהם. ל'בירה הדולקת' ניתנו נמשלים רבים, יש שראו בה את בעיית הגמול ויש את קלקול הדורות, יש את סוגיית ההשגחה ויש את הדליקה התמידית אחר השלמות. כוחו של אברהם אבינו הוא ההתחדשות וההתהלכות התמידית – 'לך לך אל הארץ אשר אראך', ולכך לא מסופר עברו. עלינו להטות אוזן ולשמוע את דברי אלוקים חיים, שכפי מה שילך האדם מארצו ומולדתו כך ייגלו אלו לו. ^[21]

---

[1] המושגים 'עבר הנהר', 'אור כשדים' ו'חרן' שנויים במחלוקת על דבר היות אברהם בהם, ראה רמב"ן סוף פרשת נח.

[2] בראשית יב, א.

[3] ראה 'עיונים בספר בראשית', נחמה ליבוביץ.

[4] בראשית רבה לט, א.

[5] 'תקנת השבין' ס' י, אות מד.

[6] מלבי"ם תהילים מה, א, וראה רשב"ם שם.

[7] מלבי"ם שם פסוק יא. וראה בפירוש מהרז"ו בב"ר וילנא, שזוהי מדה יז של לימוד ממקום למקום.

[8] 'צדקת הצדיק' ס' רמז.

[9] שם תרל"ה, וכן בשנת תרל"ו: "כי אברהם אבינו ע"ה ראה שכל העולמות מוסדרין על פי הסדר שנתן הקב"ה, וכשבא לעיין בעוה"ז ראה אשר הוא בלי תיקון וחשב למוד על בירור הדבר כי תאמר ח"ו שהוא בלי מנהיג, ובודאי השגחת הקב"ה בעולם הזה גם כן. והשיבו השי"ת 'לך לך', כלומר שלא יעכב כאן וילך לדרכו כי אין יכולין לתקן אלו המקומות עד שמשליכין מקודם כל עניני עולם הזה. ומסירות נפש לעבודת השי"ת יותר מהשגתת חכמת האדם. ואז זוכין לבסוף גם כן לתקן הכל. כי בודאי בריאת האדם היה על זה לתקן אלה הדברים רק שמקודם צריכין לבטל הכל שלא בהדרגה. וז"ש שמעי בת ראי הטי אזנך כי שמיעה ראשונה הוא מה שהשי"ת פותח שער לכל בריה. ואח"כ צריך האדם לדבר עצמו בנקודה זאת ולעזוב הכל אז זוכה להרחיב זאת הנקודה".

[10] מדרש הגדול לך לך.

[11] מדרש 'לקח טוב' בראשית יב, א.

[12] 'שם משמואל' תרע"ו ד"ה עוד שם (עמ' קיט).

[13] 'צדקת הצדיק' ס' רסא. וראה שם לפני כן: "הקב"ה מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני' רק שהוא בהעלם גדול וישת חושך סתרו. ‏וכאשר מאיר ללב האדם הכרה זו איך השי"ת מלא כל הארץ כבודו זה נקרא הוציאנו מאפלה לאור ‏גדול… כמשאז"ל (ב"ר סוף פר' ל) משל למלך שהי' מהלך במבואות אפלות ובא ‏אוהבו והדליק את הנר. שאברהם אבינו ע"ה האיר לפני השם יתברך, כי זה נקרא שכינה בגלות כאשר ‏שכינתו יתברך בתחתונים הוא בהעלם עצום ואינו בהתגלות ובפרסום הרי זה כמהלך במבואות ‏אפלות. ומשל רז"ל (שם ר"פ לט) לבירה דולקת היינו דהוא אפלה, ועל כל זה דולקת היינו הארת אברהם ‏אבינו ע"ה שיש בורא ואם כן איך חשב שהעולם בלא מנהיג".

[14] 'שפת אמת' לך לך תרל"ד.

[15] שם תרנ"ב.

[16] שם תרנ"ד.

[17] שם תרס"ד.

[18] בראשית יז, א.

[19] 'שפת אמת' שם תרנ"ד.

[20] תוספת זו הינה מדברי העורך.

[21] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב.