ההתחדשות בשבת ובתשובה
תיאור השבת בנבואה פותח במילים: "אם תשיב משבת רגלך"[1], ונמצאת למד שהשיבה מההרגל וההימנעות ממנו היא היסוד השבתי[2]. ששת ימי המעשה מסמלים את הרגילות, את היצירה השגרתית, ואילו הכרת החידוש שבעולם – זו היא השבת[3]. הדברים מתחברים ליסודו של האור החיים על יחידות בריאה של שבע, המתחדשות בשבת:
"'כי ששת ימים עשה ה' את השמים' וגו' הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא ידוע לה' ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך, וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה' להכינו פעם ב' ובאמצעות שבת העולם עומד"[4].
יש להרחיב רבות בשורשיה של התשובה, אך ניתן לומר שיסודה הגדול הוא ההתחדשות. מכאן לקשר הנפשי שבין שבת, שמהותה כאמור החידוש, לתשובה, שאף היא מושתת על יסוד זה.
אמרו במדרש: "אין ועתה אלא לשון תשובה"[5], ופירש בעל 'קדושת לוי':
"משום דכל אחד ואחד מישראל מחויב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ב"ה, כמו שדרשו כל הנשמה תהלל כל נשימה ונשימה תהלל י"ה שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם והקב"ה שולח לו בכל רגע חיות חדש. נמצא לפי זה מהני תשובה לכל אדם כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בראיה חדשה, ובזה השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עוונות הראשונים, אבל אם ח"ו אינו מאמין בזה ח"ו לא מהני תשובה. וזה פירוש המדרש אין ועתה אלא תשובה – כיון שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה מהני לו תשובה"[6].
חיותו של אדם מתחדשת בכל רגע; נמצא שתשובה מועילה לכל אדם, כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בריה חדשה. 'אין ועתה אלא לשון תשובה'; ההתחלה בנקודת ההווה, האמונה בכוח ההתחלה וההתחדשות – היא היא התשובה.[7]
ראשית פרי האדמה
את החידוש אנו מוצאים אף בפרשתנו – בפרשת מקרא ביכורים המושתתים אף הם על יסוד זה. דבר זה בא לידי ביטוי גם לאחר מכן, בפתיחה לנאומי משה האחרונים:
"היום הזה ד' אלקיך מצוך"[8].
ופירש רש"י שם:
"בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם".
בעל 'שפת אמת' עמד על קשר זה, שבין הביכורים המתחדשים לשבת, שהיא נציגות ההתחדשות בבריאה:
"במדרש תנחומא היום הזה ה' כו'… צפה מרע"ה שביכורים עתידין ליפסק תיקן תפלה כו'… השייכות להיום הזה צריך ביאור. ובמד' וברש"י הביאו היום הזה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים… בכח האדם לחדש כל דבר. כי וודאי יש בחי' התחדשות בכל דבר שהרי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מ"ב ופי' תמיד בכל רגע. וגם כי הלא אין דבר בלתי חיות הש"י והנקודה שממנו ת' לעולם לא יתישן כי דבריו חיים ונובעין תמיד. אך כי החושך יכסה ארץ הקליפה חיצוניות היא המסתרת נקודה הנובעת. דכ' אין כל חדש תחת השמש והיא הטבע ועוה"ז שמסתיר ההתחדשות. אך בכח האדם להאיר הנקודה מהחשיכה…
והוא גם בחי' שבת דכ' לעשות השבת… שבשבת נתגלה המקור והשורש שמשם נמשך תמיד חיות חדש לכל הנבראים. וי"ל כן הפי' מתעטרין בנשמתין חדתין שנתחדש החיות שבנשמת בנ"י"[9].
לא רק מבחינת הזמן מתקיים הקשר בין השבת לחידוש, אלא אף מבחינת המקום – שהרי הביכורים מובאים אל המקום אשר יבחר ד', מקום סגולת ההתחדשות.
גדולים בעלי תשובה
היצירה מתחדשת בכל יום, אלא שאליה מתלווה היצר המתחדש אף הוא בכל יום:
"אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר 'רק רע כל היום'"[10].
וביאר המהר"ל שם:
"כבר התבאר שאין ליצר מציאות מקום ותמיד הוא משתוקק השתוקקות חדש בעבור שהוא היצר לדבר מה בלבד, ואין עמידה ביצר שיהי לו קיום כי כל דבר שאין בו שום טוב אינו קיים כלל…ולפיכך היצר הרע שהוא נקרא רע אין קיום לו וה א מתחדש כל יום על האדם"[11].
חידושו של היצר מזוייף הוא, ונובע מהעדר הקיום העומד ביסודו, זאת לעומת החידוש שביצירה, ממנו נובעת התשובה.
גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים – שיש להם את יסוד חידוש. קדושת המלאכים לא מתיישנת, ואין בה הופעות מתחדשות: "קדוש, קדוש, קדוש". רק בתרגום, בהסתר, אצל בני אנוש בעלי הסתר, אנו מחפשים הוראות שונות לכל אחת מהקדושות הקדושה. הקבועה זו היא בחינתם של צדיקים גמורים, הנעדרים יסודות ההתחדשות, ואילו בעלי התשובה בחינתם וגדולתם היא היא יסוד החידוש.
בשמחה ובטוב לבב
להתחדשות מתלווה השמחה, שאותה אנו מוצאים בפרשתנו בהבאת הביכורים:
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך"[12].
אותה שמחה היא שבכוחה לתקן את העצבות, המלווה את האדם כקללה מאז ימי בראשית:
"ולאדם אמר… ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"[13].
נמצאת למד שבהבאת הביכורים יש עדות לתיקון האדמה, ואף לתיקון ביכורי קין (שהוא עצמו ביכורי האדם) הנופל לייאוש; לתיקון ראשית הבריאה.
השמחה חוזרת פעם נוספת בפרשתנו, בקללות, על דרך השלילה:
"תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"[14].
העצבות והשמחה אינן מצווה או עבירה מפורשות, אולם אין שיעור למדרגות שכל אחת מהן יכולה להביא את האדם. ב'שפת אמת' קישר בין שמחה לזו לעבודת הביכורים, שיש בה משום הכנה לראש השנה:
"ונראה שמצות ביכורים הי' הכנה לראש השנה כי רובן הביאו מסתמא קודם ר"ה. וכ' מראשית כמ"ש שם מראשית השנה. וי"ל דע"ז כ' תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כו' כי אז זכו לעבודת ה' ע"י מצות ביכורים שנאמר בו ושמחת. ועתה צריכין לעבוד ע"י יסורים כדמסיים ועבדת את אויבך כו' בעירום ובחוסר כו'. וחלילה שיהי' רק עונש רק הפי' שעתה בא עבודת ה' באמצעיות היסורים והרדיפות האויבים וחוסר כל. והם ב' דרכים דכ' מרשית ודרשו כל שנה שרשה בתחילתה כו'. שבזמן המקדש הי' ע"י הראשית כנ"ל בשמחה. ועתה בעוה"ר היא בחי' מרשית ע"י יסורין והכנעה. השי"ת יחזירנו למדרגה הראשונה בשמחת עולם על ראשם"[15].
תחל שנה וברכותיה
נמצא שהכול מוביל לראשית: אלול (הנברא באות י'), תשובה שקדמה לעולם, שבת שהיא זכר למעשה בראשית, הביכורים המובאים אל המקום הראשוני, דווקא בסוף השנה הסמוכה לראשית המחודשת; 'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית'.
עם סיום השנה עולה השמחה, מכוח ההבטחה שיש עימה לפריחה מחדש. כך באדר, בסוף שנת החודשים, וכך באלול עם סיום שנת שנים, והבאת הביכורים.
תיקן עזרא לישראל שיהו קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקלותיה[16]. בנשיקה שבין אחרית שנה לראשיתה, בכוחה החידוש של השבת והתשובה – ייהפך עצבון הקללה לשמחת ברכה, ותחל שנה וברכותיה.[17]
[1] ישעיהו נח, יג.
[2] ראה 'בית יעקב' תרומה אות ב (שמות עמ' 312).
[3] ולכן שירת הלווים מתחלפת בשבת.
[4] אור החיים בראשית ב, ג.
[5] בראשית רבה כא, ו.
[6] 'קדושת לוי' מגילת איכה, ד"ה 'השיבנו'.
[7] ראה עוד בספר 'קול בהדר', פרשת האזינו – שבת תשובה.
[8] דברים כו, טז.
[9] 'שפת אמת' כי תבוא תרל"א, וכך תרץ גם את התוס' בערכין יא ע"א על שירת הבכורים שהיא מיוחדת במינה.
[10] קידושין ל ע"ב.
[11] חידושי אגדות למהר"ל, קידושין שם.
[12] דברים כו, יא.
[13] בראשית ג, טז-יז. וראה קסוטו.
[14] דברים כח, מז.
[15] 'שפת אמת' שם תרמ"ב.
[16] מגילה לא ע"ב.
[17] ראה עוד 'שבת ומועד בשביעית', פרשת כי תבוא.
[18] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב והתשל"ז.