השבת, המן והשירה
הצמד של שבת ושירה יש לו צלע שלישית – פרשת המן. היסוד הפולקלוריסטי של פיזור אוכל לציפורים בשבת שירה מתייחס לשתי האפשרויות – לשירה או לפיזור המן על ידי דתן ואבירם, גם אם יש בדבר פקפוקים הלכתיים[1].
מכל מקום, שלושה מרכיבים הם בפרשתנו: השבת, המן ושירת הים. לשלושת אלו מכנה משותף – השבת נתגלתה על ידי המן: "ויאמר אליהם הוא אשר דבר ד' שבתון שבת קדש לד' מחר"[2], ובמדרש למדנו שקריעת ים סוף אף היא בבחינת שבת:
"'ולא יראה לך שאור שבעת ימים' כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית, וכשם שהשבת מתקיימת אחד לשבעת ימים – כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה שנאמר 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה'"[3].
התיצבו וראו
והנה במקביל לג' צירים אלו – שירת הים, השבת והמן – מופיעה הראייה.
בקריעת ים סוף נאמר: " התיצבו וראו… אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם"[4]; "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"[5]; "וירא ישראל את היד הגדולה"[6], ובעקבות זאת בחז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא"[7].
למען יראו את הלחם
ראיית המן נזכרת בשתי לשונות, האחת ביחס לתלונת ישראל: "בוקר וראיתם את כבוד ד"[8]; "והנה כבוד ד' נראה בענן"[9], והשניה ביחס לראייה עתידית: "למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים"[10].
ב'שפת אמת' עמד על המשמעות הרוחנית של ראיית המן:
"בענין המן למען יראו את הלחם כו'. דאיתא בגמרא סומין אוכלין ואין שבעין. באמת עיקר הלחם המזון הוא חיות הפנימיות שיש בו, כאמרם אין לחם אלא תורה… אבל השביעה תלוי בהסתכלות האדם. וצדיק אוכל לשובע נפשו, על ידי שרואה ומאמין כי החיות מהתורה ומהקב"ה מקבל נפשו חיות הפנימיות… כי הלא כל אדם אוכל ומקבל זה הניצוץ הקדוש שבמאכל, ומכל מקום אינו מרגיש מזון הקדושה. מטעם כי הוא סומא באחת מעיניו ורואה רק מאכל הגשמי. אבל הרואה בעין השכל, כפי הסתכלות שלו כך זוכה לשבוע מלחמה של תורה…
וכך היה באוכלי המן שהיה להם פקיחת עין השכל וסתימת עין הגשמיי. לכן לא היה שביעה לגוף רק לנפש… והנה כתיב 'אכלוהו היום' כו' שמשה רבינו אמר להם כי עיקר אכילת המן הוא בשבת… שבת הוא עצם האור, ורצה משה רבינו ע"ה שיהיה לבני ישראל דבקות בעצם המן ובשבת בקביעות"[11].
ראו כי ד' נתן לכם את השבת
אף בשבת נקטה התורה לשון ראייה, כך בפרשיית המן שבפרשתנו: "ראו כי ד' נתן לכם השבת"[12]. לראייה זו אף השלכה הלכתית – בשבת ניתן להתפלל בעיניים פקוחות[13].
ראייה שבתית זו נתפרשה ב'שפת אמת', בעקבות המדרש, כהסרת המחיצות המעכבות בעד השפע לרדת לעולם:
"בפסוק 'ראו כי ד' נתן לכם השבת כו". ובמדרש הווה ליה למימר דעו כו' עיין שם המשל. פירוש כי השם יתברך משפיע תמיד שפע ברכה להנהגת כל העולמות. אך מצד חסרון המקבלים צריך להיות שינוי מצד הקבלה מבחינת שהיה בעת השפעה… ואמר 'ראו' כי בימי המעשה יש הסתר על ידי הפסקות המקבלים. ובשבת אין הסתר. לכן ראו מאחר שד' נתן לכם השבת והסיר המחיצה המפסקת, אם כן ראו מה לעשות"[14].
שירת ראיית השבת
מכאן להבנה עמוקה יותר. משה לא הודיע לישראל על השבת הראשונה שנצטוו[15], כי רצה שישראל יגלו אותה בעצמם – כברייתו של עולם הבאה לאחר עבודת ששת הימים, ולא כברייתו של אדם שקיבל אותה מראש[16]. מכאן 'ראו כי נתן'; הראייה היא המתנה.
מכאן מתבארת שיטת ראשונים הנוקטת שאמירת הקידוש היא שירה, ולכן הוא נאמר על היין – ש'אין אומרים שירה אלא על היין'[17]; היא-היא שירת השבת.
על פי דברינו נמצא שיסוד השירה היא הראייה, סילוק המסתירים; 'וירא ישראל' – 'אז ישיר'[18].
מכאן נימוק חדש בהתבוננות בנרות עובר לקידוש – "יתן עיניו בנרות"[19]; כדי לשיר צריך לראות 'ראו כי נתן השבת', מקיימים בנר, ומיד אומרים שירה על היין, שירת השבת.
בהר ד' יראה
מעתה מקבלים דברי המכילתא: "בזכות ירושלים אני קורע לכם את הים"[20] – משמעות עמוקה, שהרי צידה השני של השבת היא ירושלים, וקריעת ים סוף הרי היא כשבת, כאשר יסוד הראייה משותף לשניהם: "בהר ד' יראה"[21], ירו-שלם; ראיית השלמות השבתית.
קידוש ירושלמי בליל שבת שירה, יסודו בראייה המופלאה המולידה שירת המן השבתית.
נמצאנו למדים:[22]
שלושה מרכיבים בפרשתנו – שירת הים, השבת והמן. בין שלושה אלו נמתחים קווים – השבת התגלתה על ידי המן, וקריעת ים סוף היא בבחינת שבת כדברי המדרש. יתר על כן – לשירה, לשבת ולמן מתלווה הראייה, שלשון זו נקטה התורה בכל אחד מהם: הראייה הנבואית התגלתה בקריעת הים, הראייה הרוחנית-פנימית של המן משביעה את הנפש, וראיית השבת היא-היא מתנתה. אף יסוד השירה היא הראייה – סילוק המסתירים, ולכן בכניסת השבת אנו מתבוננים בנרות ומיד לאחר מכן אומרים את שירת הקידוש-השבת על היין. הצד השני של מטבע השבת הוא ירושלים, שבזכותה נקרע הים, ויסוד הראייה משותף אף לה – 'בהר ד' יראה'; ראיית השלמות השבתית. מכאן שקידוש ירושלמי בליל שבת שירה – יסודו בראייה המופלאה, המולידה שירת המן השבתית.[23]
[1] ראה שו”ע או”ח סי’ שכד, יא. במגן אברהם שם ס”ק ז ועוד.
[2] שמות טז, כג.
[3] 'שמות רבה יט, ז (סוף פרשת בא). וכן הוא ב'שפת אמת' (שמות בשלח תרנ"ב): "בפסוק אז ישיר דקדק רש"י ז"ל מה שנאמר לשון עתיד ואין זה דבר הוה תמיד… והעניין הוא כי בעולם הזה אין השמחה והשירה בשלימות. כמ"ש חז"ל ישמח ד' במעשיו לעתיד. אכן יש זמנים שבני ישראל יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה. וז"ש בתפילת שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת, כי השמחה לעתיד במלכותו ית' יהיה לבני ישראל חלק גדול בזכות שהם שומרי שבת. כיון ששבת הוא מעין עולם הבא יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה… ועל ידי שבני ישראל שומרין ומצפין לזו השמחה מתגלה להם הארה מזה. ובאמת לפניו ית"ש עבר ועתיד והוה הכל אחד, לכן באמת זו השירה ושמחה הוא דבר הווה תמיד, אך הזמן והטבע מתיר שאין יכולה להתגלות שמחה העתידה, אבל כשיש זמנים שיש להם עליה למעלה מהטבע ומכוח שהיה בקריעת ים סוף דכתיב ויושע ד' ביום ההוא שהיה בו גילוי למעלה מן הטבע ואיתא במד' דקי"ס כמו יום השבת ע"ש סוף פרשת בא, לכן אז ישיר, ועלה בלבו משמחה העתידה והוציאו מכח אל הפועל זו השירה".
[4] שמות יד, יג.
[5] שם שם, ל.
[6] שם שם, לא.
[7] מכילתא דשירה ג', ד"ה 'זה אלי'. בעקבות דברי חז"ל כתב ב'פרי צדיק' דברים שבאותה מידה היא השגת העתיד, 'כפי ההשגה שהיתה לו בעוה"ז' (עמ' 43-41). על ראיה זו עוד ב'פרי צדיק' ויקרא עמ' לז (וחזר על זה בבמדבר עמ' 35), וב'פרי צדיק' שמות 128 – שקריעת ים סוף היא בחינת הראיה.
[8] שמות טז, ז.
[9] שם שם, י.
[10] שם שם, לב.
[11] 'שפת אמת' בשלח תרנ"ד. וראה עוד שם תרמ"ב. וב'ליקוטי מאמרים עמ' 181 (אות ב) – דרך הראיה היא מרחוק.
[12] שם שם, כט.
[13] ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וירא.
[14] 'שפת אמת' שמות בשלח תרל"ח.
[15] ראה 'תורה תמימה' שמות טז, כז: "אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון".
[16] ראה 'שבת ומועד בשביעית' במפתח.
[17] ראה ברכות לה ע"א.
[18] כזה הוא היין – סוד, ראיית הפנימיות.
[19] רמ"א או"ח רעא, י. ראה שיחה לפרשת ויגש תשפ"א.
[20] מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מס' דויהי בשלח פרשה ג: "'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'. ר' ישמעאל אומר מה תצעק אלי, בזכות ירושלם אני אקרע להם את הים שנאמר 'עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא', ואומר 'עורי עורי לבשי עוז זרוע ד' עורי כימי קדם דורות עולמים הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים'".
[21] בראשית כב, יד.
[22] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[23] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.