בהרבה רבדים ממחשבת היהדות דנו על הקשר בין שבת לתשובה, החל מספרות התנאים ועד לספרי החסידות. לראשונה נזכר הדבר ב"פרקי דרבי אליעזר" פרק יט. "לאחר שגורש האדם מן גן עדן, בא יום השבת ונעשה לו סניגור, אמר לפניו, ריבון כל העולמים, בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם, ובי אתה מתחיל…? ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנום, וראה אדם כוחה של שבת, התחיל משורר ומזמר ליום השבת שנאמר מזמור שיר ליום השבת; רבי ישמעאל אומר המזמור הזה, אדם הראשון אמרו ונשכח בכל הדורות, עד שבא משה וחידשו, טוב להודות לד'- אדם הראשון אמר: בי ילמדו כל הדורות, שכל מי שיודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנום."
על פי מקור ראשון זה נוסחו הדברים בבראשית רבה סוף פרשה כב: "ויצא קין מלפני ד', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך הוא כוחה של תשובה, ואני לא ידעתי, מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת… ונשתכח מדורו ובא משה וחידשו על שמו" (התחילו בראשי-תיבות שמו). זיקה זו, בין שבת לתשובה, יש מי שראה אותה רק בצידה הלשוני "דריש שבת מלשון תשובה, ופירושו, ליום שקיבל ד' תשובה" ("יפה-תואר" בבראשית-רבה, במקומו) אבל אין בכך כדי שביעה. דומה שאפשר לו לעניין להתפרש בכמה דרכים.
(א)
העולם בו אני נתונים בנוי ממטבעות של זמן ומקום שהם "עניין אחר כידוע למבינים" (מהר"ל, "תפארת ישראל", פכ"ו; וראה "בשעריך" מס' 2 שבתה של ירושלים, עירובין, על בחינת המקום בשבת). בכל אחד מששת ימי המעשה כתוב לאחר היצירה, "ויהי ערב ויהי בוקר", לאמר, היצירה נכנסת למסגרת של זמן, מי שאין כן בשבת, שבה לא ציין הכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי, דהיינו שהיא לא נכנסה למסגרת של זמן. ("שפת-אמת" בראשית תרל"ו, וראה בליקוטי הלכות למהר"ן מברסלב, או"ח הלכות ציצית ג סימן טו וסימן יח). ומכאן מה שהיקשה בעל "אבני-גזר" ש"בשבת" אמרו (רש"י, שמות לא טו) מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והרי סוכה העשויה לשבעה היא ארעי, ואיך תקרא שביתה ליום אחד מנוחה מרגוע ולא מנוחת ארעי, והגיד דבשבת נאסרה המלאכה לעולם, אלא שבמוצאי-שבת ההבדלה היא המתירה". המתיק את דבריו בנו בעל "שם-משמואל": דכשזוכין לשבת נעשין למעלה מהזמן, ועל כן נאסרה המלאכה לעולם. (שם משמואל, ויקהל, תרע"ו).
כך בזמן וכך גם במקום ש"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים" (שבת קיט.). במרחב שאין בו זמן, אין בו מקום, ואין מיצרי גבולות לנחלת שומרי-שביעי.
במסכת נדרים דף לט ע"ב מונה הברייתא את הדברים שנבראו קודם בריאת-העולם וביניהם כיסא-הכבוד ותשובה. שנבראו קודם בריאת-העולם וביניהם כיסא-הכבוד ותשובה. הקושי שבהבנת הדברים הוא ביחס שבין "נבראו" ובין "קודם בריאת העולם", וכנראה שלכך מכוונים דברי המהר"ל בחידושי אגדות לנדרים (בהוצאה הלונדונית, ונשמטו בהוצאה את הירושלמית) שבריאת-העולם משמעה הרכבה, ו"הפשוט קודם למורכב, אם כן יש דברים יאמר עליהם שנבראו קודם שנברא העולם המורכב, והם דברים פשוטים", ראשוניים יסודיים. (וראה הסבר נוסף ב"תפארת ישראל" פ' מח וב"גבורות ד'" פ' ע).
דברים שנבראו קודם העולם- עולם כאן במשמעם של יצירות המותנות בזמן ובמקום- והתשובה שקדמה להם, רוצה לומר שאין היא תלויה בכבלי הזמן והמקום, אי-תלות זו היא המסבירה את כוחה של התשובה. שהרי הקושי הגדול הוא כיצד מעשה שנעשה בעבר, יימחק וייעלם בהווה על ידי התשובה, והסבר הדברים, שתשובה שיסודה לפני שנברא הזמן, מסוגלת ללכוד בכוחה את מעשי העבר. חוק הזמן לא יחול עליה. (וראה "אורות-התשובה" פ"ו אות ב וב"תקנת-השבין" סימן ג).
מכנה משותף זה של אי-תלות בזמן ובמקום הוא שזיווג את השבת והתשובה, והוא שצירף אף את החוט השלישי למערכה. בין המושגים שנבראו קודם העולם מונה הברייתא את כיסא הכבוד. לדעת הרמב"ם בפ"ט בחלק ראשון של "מורה-הנבוכים" הכוונה למלוכה ולשלטון, וכעין זה במהר"ל בנדרים, "כיסא הכבוד- ההתנשאות על הדבר, מה שהוא יתברך מתנשא על הכל הוא כיסא כבודו". ובפרקי דרבי אליעזר פרק ג שנינו: הארץ מאיזה מקום נבראת- משלג שתחת כיסא הכבוד. וגם אם דברים אלו נשארו תמוהים וצריכים עיון גדול בעיני הרמב"ם במורה (ח"ב פכ"ו) רשאים אנו לפרשם על פי דרכנו.
ישיבה על כיסא הכבוד משמעה אי-תלות בזמן, כשם שמה שמתחת לכיסא הכבוד הוא יצירת המקום- מקור הבריאה של הארץ. (וראה במו"ג ח"א פ"ע בפירוש המושג "רכב" שהביא מפרקי דרבי אליעזר: "שבעה רקיעים ברא הקב"ה ומכולם לא בחר כיסא כבוד למלכותו, אלא ערבות שנאמר: סולו לרוכב בערבות". ו"בגבורות" למהר"ל פכ"ט שרכיבה על, משמעה כח הנהגה, אי-תלות במה שלמטה ממנו.
כל יצירות בראשית שנאמר בהם "ויהי ערב ויהי בוקר" מקומם מתחת לכיסא הכבוד (וראה במו"ג ח"א פ"ח הגדרת "מקום", וב"גבורות" שם, "אין לו דבר שאין לו מקום, כלומר, שיש לו מדריגה בפני עצמו שבו נבדל מזולתו"). ואילו שבת "מקומה " שמור לה על כיסא-הכבוד, וכן הוא במדרשות שהביא בעל "ענף יוסף" בסידור "אוצר התפילות": "לכל בריה ובריה בורא הקב"ה שר, ובליל שבת בראשית ישב על כיסא כבודו וקראן כולן, ובעמדם לפניו, עמד מכיסאו להושיב בו שר של שבת, שכבוד גדול עשה לו שהושיבו על כיסאו לפני כל השרים… כיוון ששמע שר של שבת שטוב בעיני ד' לומר שירה, מיד ירד מן הכיסא וצווה, טוב להודות לד'". (וראה במדרשים שהביא בעל "עבודת-ישראל" בסידורו). והוא מה שנתקן בתפילה: "ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו".
עילוי זה של ישיבה הכיסא בשבת, יתפרש על פי דרכנו מיצירה שאינה כפופה לחוקי זמן ומקום, והיא חצובה מעולם שכולו שבת, שאין בו מיצרים מגבילים.
במדרגה זו של כיסא הכבוד עומדת התשובה, כך למדנו במסכת יומא דף פו ע"א: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. ובמהרש"א שם: "מצינו דיש אמצעים בין האדם למקום דהיינו מלאכים מקטגרין ומסנגרין, כפי הזכות, ובתשובה אינו כן, דאין כאן אמצעי, אלא התשובה עצמה עולה ומגיעה עד כיסא הכבוד, בלי סיוע משום אמצעי" (וראה שם בהמשך דבריו שיישב אף את הגירסא עד ולא עד בכלל שהכוונה לתשובת היחיד המגעת עד החיות הנושאות את הכיסא, אבל בציבור מעדת עד ועד בכלל. וראה עוד ב"תקנות חשבין" לר' צדוק הכהן ס' ב).
נתוני עולמנו המצומצם מתפקקין ומתפשטים למי שאחוז בכיסא הכבוד בין על ידי גילוייה של השבת ובין על ידי גילוייה של התשובה, והוא פותח בשירה, שירת השבת והתשובה: מזמור שיר ליום השבת, ובצמוד לו: "נכון כסאך מאז". (ראה בפירוש רש"ר הירש לתהילים על הקשר בין שני הפרקים).
(ב)
מצינו אצל חז"ל שייחסו שני מזמורי תהילים לאדם הראשון, פרק צב, ופרק קל. (ראה ב"ב יד ע"ב ושם ברש"י וברבינו גרשום).
הראשון פרק צב הוא מזמור שיר ליום השבת, הוא שיר מזמור על עולם התיקון, עולם של לעתיד לבוא. והצעתם של דברים כך היא:
שתי קריאות התפעלות אני מוצאים בתהילים על בריאת-העולם. אחת בפרק קד: "מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך" ואחת בפרק צב: "ומה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך". הראשונה נאמרה במזמור המתאר את הוד העולם והדרו, יפי הבריאה וגדולתה, והשנייה- בפרק שכולו מזמור לעתיד תבוא, ליום שכולו שבת. בפרק האחד "תשת חושך ויהי לילה, זה העולם הזה שדומה ללילה, בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו" (ב"מ פג ע"ב). ובשני- להגיד בבקר חסדך, זה העולם הבא שנמשל כבקרים (אדר"ג פ"א ח). ואז מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה, מפני שלא ניכרת הרעה, ומנגנים אז בנבל עשור של עולם הבא שהוא בעל עשר נימין שנאמר עלי עשור (ערכין יג ע"ב). ומכאן שיר הגיון על בעית הגמול בפרק על שירת השבת.
בבחינת ה"ארץ" מוגבלים הקניינים, יש בהם מידה וצמצום, ולכך מתייחס התואר "רבו", כי רב היא מידה כמותית, ובעולם הכמות שייך לספור ולהרבות. אבל בבחינת "עולם-השבת", "מקום שאין בו כמויות, הדיבור של קריאה הוא "מה גדלו", שאין בו צליל כמותי, והוא מתייחס ל"מאד עמקו מחשבותיך". ואכן, בעולם זה של גודל ועומק אין מקום לבעית הגמול, והרשע נתפס רק כחולף וכעשב קמל.
דברים אלו מפורשים ב"אורות התשובה" ראש פרק טז: "ועל זה שר אדם מזמור שיר ליום השבת בקשור עם "מה גדלו מעשיך ד'", המתעלות מכל חשבון, למעלה מן המידה האומרת "מה רבו מעשיך ד'" שנכנסת בחשבון, שהיא מידת הארץ- "מלאה הארץ קניניך". (וראה עוד "אולת ראיה" ח"א עמ' רלט).
שני עולמות הם. זה שהוא "מעשה ד'", הבריאה כפי המתגלה לעינינו בחוקים ומשטר קבועים, ועולם "מחשבת ד'" זה שהיה לפני שנברא העולם, והוא-הוא שעתיד לצאת לפועל לעתיד לבוא. העולם שהוא נעלם עדיין ועמוק מתפיסת האדם. עולמנו מה שנעשה בו- עשוי, ואין בו מקום לתשובה, ולכן כשראה אדם הראשון מציאותה של תשובה המעוגנת בעולם מחשבת ד' פתח ואמר "מזמור שיר ליום השבת", והיתה שירתו, שירת העתיד, שירת עולם התיקון.
*
במידה כזו יש אף לדון במזמורו השני של אדם הראשון, מזמור קלט. פסוקים רבים בו מרגישים את אי-תלותו של הקב"ה במקום, "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך, אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם חושך לא יחשיך ממך וגו'"- למעלה מן המקום, וממילא כל מקום: "גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך". וכשם שאין לו התייחסות למקום, אין לו התייחסות לזמן. "ימים יוצרו ולא אחד בהם", והקרי "ולו אחד בהם ופירש"י על פי מדרשי-האגדה "הראהו ימים העומדים להיבראות, ולחלקו בירר את יום השבת, דבר אחר, יום הכיפורים" דהיינו יצירת זמן- ימים יוצרו, אבל חלקו שלו למעלה מן הזמן "ולא אחד בהם", איננו נתון בזמן, וכנגד זה- ולו אחד בהם"- שבת (או יום הכיפורים שהוא יום תשובה, ראה בספר המדות למהר"ן מברסלב, ערך תשובה ח"ב: יום שעשה תשובה הוא למעלה מן הזמן). נברר מראש ימות עולם ל"זמנו" של הקב"ה.
מזמורו של אדם הראשון כתב עליו אבן-עזרא: "זה המזמור נכבד מאד בדרכי השם ואין באלה החמישה ספרים מזמור כמוהו." אפשר שחידושו בדרך המיוחדת לאמונת ד' הרמוזה בו.
כמה דרכים להכרה בד', דרכו של אברהם, דרך משל, בהתבוננות ביקום, בצבא השמים המשרתים את רצונו יתברך.
ולדידינו, הקושי בדרך זו, כיצד להתנער ממורשת הילדות המרגילה לתופעות הטבע ומקהה את התעוררות האמונה. קשיים אלה לא עמדו בפני אדם הראשון. הוא נברא- נולד בכל חושיו וכוחותיו. נולד גדול. "גלמי ראו עיניך- ונפשי יודעת מאד", ידיעה בלתי אמצעית . הוא עומד על גבול העולם הנברא ומציץ "לעולם" שלפניו, הוא העומד על סוד ה-"לא להיות", הוא "אדם קדמאה" היודע את משמעה של יצירה, הוא שהראה לו ימים נוצרים ולא אחד בהם, יום שלא נוצר יום שאין בו "ערב ובוקר", יום שבת, מעולם שכולו שבת.
תוספת עיון זו במזמוריו השני של אדם הראשון מסלקת סתירה מדומה במסורות חז"ל. לעומת הנזכר בפרקי דברי אליעזר ובבראשית רבה על שירת השבת לכשנתגלה לאדם הראשון סודה של התשובה, אמרו באבות דרבי נתן פ"א ח: "לעת ערב (בליל שבת) ראה אדם הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא, אמר אוי לי… לשחרית כיון שראה העולם שמאיר ובא למזרח שמח שמחה גדולה… ומלאכי השרת אומרים שירה עמו, מזמור שיר ליום השבת".
שירת שבת האמורה כאן היא שירה על יומו של שבת המאיר, על-כך שאין חוקי ערב ובוקר חלים עליו, היא שירה על "ימים יוצרו ולא אחד בהם", ואילו השירה האחרת, היא שירת התשובה שעה שגילה האדם עד היכן מגיע כוחה של תשובה.
שירת השבת הראשונה לחייו היתה על הגילוי ששבת זו שהוא עומד בה, היא חלק מעולם שהוא "בא" ממנו, שהוא "מכירו", בלי מיצרי זמן ומקום, ואילו השירה השנייה, זו שלאחר החטא, היא שירת העולם המתוקן, על שם העתיד.
תשובה קדמה לעולם, והיא אף תכלית העולם, "ה' ה', ה'- קודם שיחטא האדם, ה'- לאחר שיחטא" (ר"ה יז ע"ב).
* גוונים שונים לשבתה של ירושלים, ומהם מתפוצצים בני גוונים לשבת אצל הכותל. מיוחד הוא אורה של שבת המזהירה באור התשובה, שהרי ב"פרקי דברי אליעזר" פ"כ אמרו שעה שגורש אדם מגן-עדן יצא וישב לו בהר-המוריה, ששערי גן עדן סמוכים להר-המוריה", ושם אמר לראשונה "מזמור שיר ליום השבת". לראשונה בתולדות העולם נשמעו צלילי שירת השבת והתשובה אצל הר-הבית, ומאז ועד הנה מעוטרת היא שבתה של ירושלים בעטרת-התיקון של התשובה, של עולם מתוקן, של עולם שכולו שבת.[1]
[1] שיחה זו התפרסמה ב'בטאון 'בשעריך', בטאון המועצה הדתית ירושלים גליון 4, ערב ראש השנה ה'תש"ל, והיא מובאת כאן כלשונה.
הזכויות שמורות למשפחת הדרי. לפניות וקבלת השיחות: 0587943034/elishag100@gmail.com