אשת חיל
העיון בסדר שולחן השבת עשיר ורב, החל מהקידוש ולחם המשנה ועד לזמירות השבת וכו'. בשיחה זו נעסוק בפיוט 'אשת חיל', הקשור לפרשתנו 'חיי שרה'.
פיוט זה מקורו בספר משלי[1], ואמירתו בליל שבת הנהגה מאוחרת היא, שכנראה נתקנה יחד עם אמירת הפיוט המקדים לו: 'שלום עליכם'.
בפשטות, אמירתו נתפסת כאמירת 'יישר כוח' לבעלת הבית על הכנותיה לשבת; אמנם עניינה הוא על פי קבלה, כנגד השכינה המכונה 'אשת חיל'[2].
המפרשים על הפרק במשלי נחלקו בשאלת זהותה של אותה 'אשת חיל'. היו שהסבירו על דרך הפשט – אשת החיל היא דמות נשית ספציפית, כגון אם שלמה. כך ב'מצודת דוד':
"'אשת חיל' – כהתימו לספר מוסרי אמו, חזר לשבח אשת חיל לכבוד אמו, למען היות לה לזכרון"[3].
לעומת זאת היו שהסבירו שהכוונה על דרך משל – אשת החיל היא הנפש. כך במלבי"ם:
"כבר הסכימו המפרשים שיש במאמר זה משל ומליצה, ורובם פירשוהו על הנפש וכן דעתי בזה, רק שלפי דעתי ידבר על הנפש ההיולאנית, לא הנשמה הנאצלת ממרום הנצחיית… ר"ל בת החומר שהוא מבני נכר אל הרוחניים, ובהיותה נשמעת אל השכל יארוש אותה לו לאשה, כי היא לפעמים אשה טובה אם היא מוכנה בטבעה או ע"י השתדלות לקבל ציורי החכמה והטוב וללכת בדרכי החכמה והאושר, ואז היא אשת חיל שהכתוב משבחה והתורה נמשלה בה…"[4].
במדרשי חז"ל נדרש הפיוט 'אשת חיל' על הנשים הכשרות במהלך הדורות – כגון שרה, יעל, מיכל, ברוריה ועוד[5].
'כנסת ישראל בן זוגך'
אף השבת היא 'אשת חיל', בהיותה בת-הזוג של ישראל, ואפשר שהיא האישה שעליה הם מזמרים בכניסתה:
"תני רבי שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה: רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור זכור את יום השבת לקדשו"[6].
יחס הצורה אל החומר, ימי השבוע והשבת, הוא כיחס איש ואישה; בהרכבתם יחד באה ההשלמה[7].
הסבר כפל המשמעות של הפיוט 'אשת חיל', המתייחס לשני הממדים – הרוחני והחומרי, מתבאר על פי דברי הרי"מ חרל"פ במכתבו:
"נוסח ספר הזוהר וכתבי האריז"ל, שבאמת מה שכתבו המקובלים שכל דברינהם אינו אלא משל… אבל למי שיודע אמיתות הענינים, הרי אדרבה כל המלות הללו אך על הרוחניים העליונים, אשר כמעט אינם נתפסים בלבנו, נתכנו, וכל מה שאנו משתמשים במלות אלו בדברים גשמיים אינו אלא דרך השאלה מדברים העליונים…"[8].
בהשקפה האחדותית הפיוט 'אשת חיל' נאמר הן על הנשמה, הן על השבת, והן על נשים היסטוריות ונשים בנות ימינו.
פיוט זה מלמדנו לראות את השבת כשהשלמה רוחנית לאדם, ומכאן הדבקות שבאמירת הפרק; מי שהוא בן חיל אומר בכוונה 'אשת חיל'.
עוז והדר לבושה
במדרש תנחומא בפרשתנו נדרש פרק זה – 'אשת חיל' – כהספד אברהם אבינו על אשתו שרה[9]:
"'אשת חיל עטרת בעלה' זה אברהם שהיה מקונן על שרה מה כתיב למעלה מן הענין ותמת שרה וגו' התחיל אברהם לבכות עליה ולומר 'אשת חיל מי ימצא'[10].
אכן, יש בפרק התייחסות מפורשת ליום האחרון, למיתה:
"עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"[11].
עניינם של הלבושים ליום האחרון התבאר במלבי"ם; אלו הלבושים רוחניים, שבהם תתעטף ליום אחרון:
"'מרבדים", וגם עשתה לה לעצמה תכשיטים מהשכלות שהשכילה בחייה שיתעצמו בה ויקשטו אותה, ולבושה הרוחני הוא משש וארגמן, שהיא מליצה על החלוקא דרבנן ובגדי הוד והדר לתפארת…
'סדין' הסדין אשר עשתה ותמכור לסחורה וכן החגור אשר ארגה ונתנה לכנעני כדי לחלק את המעות לעניים, הסדין הזה הוא "עוז והדר לבושה ליום אחרון, ובו תשחק ליום אחרון", שהמצוה יהיה לה לבוש רוחני שבו תתלבש עת תפשוט בגדיה החומריים…
עוז', בזה יהיה לה לבוש עז והדר ביום אחרון שתתלבש בהשכלותיה ומע"ט, ותשחק, ותשמח, כי זכות הרבים יהיה תלוי בה"[12].
ותשחק ליום אחרון
מכאן אותו שחוק ליום אחרון, השירה ביום המיתה:
"נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר: 'ברכי נפשי את ד', ד' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת"[13].
וכך העיד בן ה'שם משמואל' על אביו, בעת קבורתו:
"פני אבא מאירים עתה כבשעה שהיה אומר ותשחק ליום אחרון"[14].
זאת מלמדתנו אמנו שרה – שאין מיתה, אלא רק מעבר מלבוש גשמי ללבוש רוחני, והבנה זו היא מקור השחוק והשירה ליום אחרון.
על חיבורה של חברון אנו למדים בפרשתנו, על חיבור החיים לחיים; שרה מתה וישראל חיים. נקראת הפרשה: 'חיי שרה', אף שמסופר בה על מיתתה, כי חיים גנוזים בכך.[15]
זו סגולתה של שבתנו. אותו 'יום אחרון' הוא יום השבת – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[16], ובו אומרים אנו שירה ומזמרים על שחוק ליום אחרון, כי בשבת אין אבלות, לא חסר מאומה; שוחקים ליום אחרון.[17]
נמצאנו למדים:[18]
מקור הפיוט 'אשת חיל' בספר משלי, ועל פי קבלה הונהגה אמירתו בליל שבת. בשאלת זיהויה של 'אשת החיל' נאמרו מספר תשובות – החל מדמות נשית ספציפית כגון אם שלמה, או נשות חיל היסטוריות לאורך הדורות, וכלה בדמות מטאפורית כמשל לנפש וכדומה. אפשר שבאמירת פיוט זה בכניסת השבת אנו מכוונים אל השבת, בת הזוג של ישראל; יחס הצורה אל החומר, ימי השבוע והשבת הם כיחסי איש ואישה, שבהרכבתם תבוא ההשלמה. פיוט זה מלמדנו לראות את השבת כהשלמה רוחנית לאדם, ומכאן הדבקות באמירתו. אכן, בהשקפה אחדותית 'אשת חיל' נאמר על הממד הרוחני והגשמי כאחד – הן על הנשמה והשבת והן על נשים היסטוריות ובנות ימינו.
במדרש תנחומא נדרש פיוט זה כהספד אברהם על שרה, ואכן אנו מוצאים בו התייחסות ליום האחרון: 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'. המעשים הטובים של אשת החיל אלו הם הלבושים הרוחניים, שבהם היא מתעטפת בפושטה את לבושיה החומריים, ומכאן השחוק והשירה ביום המיתה. זאת מלמדתנו אמנו שרה – על החיבור שבין החיים לחיים, ועל כך נקרא שמה של פרשתנו – 'חיי שרה'. זו סגולתו של יום השבת, שבו אנו מזמרים ושוחקים ליום אחרון.[19]
[1] משלי לא.
[2] סידור יעב"ץ; 'הגאונים והמקובלים'; 'נתיב בינה'. השימוש בדמויות נשיות ביחס לשבת – קדום, ומופיע כבר בגמרא (בבא קמא לב): "בואי כלה שבת מלכתא". אמנם ברמב"ם (פ"ל ה"ב) נקט לשון אחרת: "כמקבל פני המלך".
[3] משלי שם, י.
[4] שם. וכיוצא בזה ב'מצודת ציון' משלי לא, י: "וכל הענין אמורה גם למשל על הנפש המשכלת, שהיא עוזרת לבעליה כאשה לבעלה. 'אשת חיל מי ימצא' – מי הוא המוצא נפש משכלת על שלימותה, לדעת ולהבין מעצמו כל דבר חכמה והשכל?".
וראה עוד ברלב"ג: "הנה חתם זה הספר בתואר החומר המשרת אל השכל שרות שלם באופן שיגיע לו קנין שלמותו. ותאר אותו בנקבה כמנהגו וקראה 'אשת חיל' מצד שלמות כחה להגיע אל השכל מה שיצטרך לו ממנה מהצורות המוחשות ואמר שהוא קשה ההמצ' ורחוק מכרה וערכה מערך הפנינים כי אין לו יחס עמה".
[5] ראה 'ילקוט שמעוני' משלי תתקס"ד, יב, ועוד.
[6] בראשית רבה יא, ח.
[7] ראה 'מורה נבוכים' ג, ח.
[8] 'הד הרים' מכתב ח'.
[9] וב'פרי צדיק' מערכה בזה.
[10] תנחומא חיי שרה, ד. ושם מפרש על זו הדרך המזמור כולו: "בטח בה לב בעלה אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה, היתה כאניות סוחר ותוקח האשה בית פרעה ועוד וישלח אבימלך, ותקם בעוד לילה אימתי וישכם אברהם בבקר, זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם את שרה, חגרה בעוז מתניה אימתי כשבאו המלאכים שנאמר וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו', טעמה כי טוב סחרה כשבאו עליהם המלכים דכתיב ויחלק עליהם לילה, ידיה שלחה בכשור שהיתה נותנת מאכל לעוברים ושבים, כפה פרשה לעני שהיתה נותנת צדקות ומלבשת ערומים, לא תירא לביתה משלג מגיהנם למה כי כל ביתה לבוש שנים, שנים, שבת ומילה, מרבדים עשתה לה אלו בגדי כהונה, מפרי כפיה נטעה כרם זה ישראל שנאמר (ישעיה, ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, נודע בשערים בעלה כשבקש מבני חת תנו לי אחוזת קבר, סדין עשתה זו המילה שנאמר סוד ה' ליראיו (תהלים, כה), עוז והדר לבושה אלו ענני כבוד שהיו מקיפין את האהל שלה, פיה פתחה בחכמה אימתי בשעה שאמרה לו בא נא אל שפחתי (בראשית, טז), צופיה הליכות ביתה שבכל יום היתה מצפה אימתי יחזרו המלאכים שבשרוה שוב אשוב אליך (בראשית, יח), קמו בניה ויאשרוה ותאמר מי מלל לאברהם, רבות בנות עשו חיל אלו העכו"ם ואת עלית על כלנה שנאמר (ישעיה, נא) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, תנו לה מפרי ידיה שנא' ויהיו חיי שרה".
[11] משלי שם, כה.
[12] מלבי"ם משלי שם, כב-כה. ויש להאריך בעניין הלבוש החוזר מספר פעמים במזמור זה, אך אכ"מ.
[13] ברכות י ע"א. וראה במהרש"א שם.
[14] מתוך 'צבי לגבורות', 'נבואה שעריך' עמ' 186: "הסתכלות זו ביום המיתה ואמירת שירה, השתלבה אצלי בספור ששמעתי מטננבוים כעד ראיה וכעד שמיעה, ועשיתי איתו שמוש חינוכי מרובה. כשעמדו לסתום את הגולל על בעל ה'שם משמואל' בכ"ה טבת תרפ"ו, בקש בנו האדמו"ר ר' דוד השלישי לבית סוכוצ'וב, לגלות את פניו ואמר: פני אבא מאירים עתה, כמו שהיו זורחים בליל שבת שהיה אומר 'ותשחק ליום אחרון'. וודאי כיוון לגמ' בברכות (י ע"א) הדורשת את השחוק למות ואמירת שירה מתוך הסתכלות ביום המיתה. בשעת הספור חזר טננבוים וספר על 'עריכת השולחן' בסוכוצ'וב בלילי שבת, חזר על הנגון והרמת הידים – 'ותשחק ל-יו-ם א-ח-ר-ון'!'".
[15] ראה בשיחות לפרשת חיי שרה שנערכו בשנים תשע"ט ותש"פ.
[16] תמיד פ"ז מ"ד: "בשבת היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים".
[17] ומכאן הלבושים המיוחדים בערב שבת, לבושי אדם הראשון. ראה 'נבואה שעריך', במאמר 'שבתה של ירושלים ס' ח ('מלבושי שבת').
[18] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[19] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ד והתשל"ז.