אחדות התורה – תוכחה ושמיטה
אחד מיסודותינו החשובים הוא השלמות האחדותית של המקרא, וההשקפה על התנ"ך כספר שלם. אחדות זו באה לידי ביטוי גם בכלל: "דברי התורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר"[1]. דוגמה בולטת לדבר היא חתימת נבואת מלאכי, אחרון הנביאים, דווקא בנבואת ראשון הנביאים: "זכרו תורת משה"[2]. על פי עיקרון זה יש לעיין בקשרים השונים שבין ספרי הנ"ך, וביניהם לבין התורה, הלובשים פנים שונות –השלמה, הנגדה, ביצוע של מצווות וכו'.
דוגמה קלאסית לסוגיה זו יש בפרשתנו העוסקת בתוכחה, הסמוכה לפרשה הקודמת העוסקת בשמיטה ויובל. הקשר שביניהן אינו גלוי לעין, אך בהעמקה בדבר ניתן לעמוד על יסודו.
בסיום פרשיית התוכחה שבפרשתנו שוב מוזכרת השמיטה: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם"[3]. רש"י, בפסוק אחר בפרשה, מפרש שכוונת הפסוק לומר שבעוון שמיטה ישראל גולים:
"שבעוון שמטה ישראל גולים, שנאמר: 'אז תרצה הארץ את שבתותיה והרצת את שבתותיה', ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו"[4].
אלא שמנין זה של שבעים שנה מופיע בירמיהו בהקשר אחר: "כה אמר ד' כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם"[5] – דהיינו מועד הגאולה תלוי בקצבת הימים שניתנה לבבל, ולא בעוון השמיטה של ישראל. אך הנה בסוף דברי הימים מסתבר שכוונת דברי ירמיהו אחרת: "למלאות דבר ד' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה"[6], וכדברי רש"י דלעיל[7]. נמצא שמה שבמישור החיצוני הוא קצה של בבל – בהוראה פנימית הוא קץ גאולה לישראל. על פי דרכנו למדנו שדברי התורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ורק בהשקפה אחדותית ניתן לראות את שלמותם.
שבת, שמיטה ומקדש – פריצת הגבולות
על כל פנים נמצאנו למדים שסיבת היציאה לגלות היא השמיטה, וזו כוונת הפסוק: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם". ננסה לעמוד על משמעות הדבר.
קשר פנימי ישנו בין השבת לבין המקדש, כפי שעולה מן הפסוק: "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"[8]. פסוק זה נשנה פעמיים – בפרשת קדושים ובפרשת בהר[9]. כפילות זו מוסברת בכפילותה של השבת –שבת בזמן ושבת במקום – שבת ושמיטה[10].
שרשו של קשר זה נעוץ במכנה המשותף שישנו לשבת, לשמיטה ולמקדש – הוא יסוד פריצת הגבולות. המקדש פורץ את גבולות המקום ומפנה מקום לשכינה שתחול בו[11], השבת פורצת את גבולות הזמן של היחיד, השובת בה מעשיית מלאכת ששת הימים, ואילו השמיטה פורצת את גבולות האומה והמצרים שבנחלתה, בנתקה את תלותה בעבודת האדמה[12]. פריצת גבולות זו שבמקדש, בשבת ובשמיטה, אחוזה היא עם ברכתם המקורית. המקדש מהווה את מקור הברכה לעולם הבאה לידי ביטוי בעבודת לחם הפנים שבו[13], השבת מהווה מקור של ברכה לימות השבוע, כפי שאנו מפייטים: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" והשמיטה מהווה מקור של ברכה ליתר השנים, כפי שנאמר: "וציוויתי את ברכתי"[14].
נמצא שהשבת והמקדש, שלהם מכנה משותף, תלויים זה בזה, ומכאן הסבר לתלותם של חורבן המקדש והיציאה לגלות – בשמירת השבת.
שבת ושמיטה – השבת הבריאה לבוראה
היבט נוסף בקשר שבין השבת, השמיטה והיציאה לגלות – אנו מוצאים בדברי בעל ה'שם משמואל', המתבסס על יסודו המפורסם של בעל ה'אור החיים'":
"ונראה לפרש על פי מה שכתב בעל אור החיים (פ' בראשית) שהבריאה היא רק לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם, וזהו: 'שבת לה' אלקיך' שחוזרת כל הבריאה לממציאה, וחוזר השם יתברך ובורא אותה כבראשונה, עכ"ד. ויש לומר שכמו שהבריאה היא בכלל, כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי, היינו שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה… וע"כ הוא ענין אחד עם שבת בראשית, אלא שזה כלל הבריאה וזה נתינת הארץ לישראל, ובאשר שבת הוא בכלל הבריאה ע"כ נאסר כלל מלאכות, ושביעית היא בעניין נחלת ישראל ע"כ נאסרה רק עבודת קרקע ונדרש הפקר הפירות לסלק שייכות הבעלים"[15].
השביתה מבטאת את השבת הבריאה לבוראה – בשבת בנוגע לבריאה כולה, ובשמיטה בנוגע לארץ ישראל בלבד. על כן בעוון אי שמירת השמיטה באה הגלות, כפי שראינו בפסוק שבו פתחנו: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם"[16], וכך ממשיך בעל ה'שם משמואל':
"ולפי האמור יובן דעוון שמיטה גורם גלות הארץ, דכל מידתו של הקדוש ברוך הוא מידה במידה, שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאילו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, על כן לא חזר ד' ליתן להם עוד לשבע שנים… ויש לומר דהיינו הך שאמרו ז"ל בש"ס תענית (כ"ט א): 'כשחרב הבית בראשונה אותו היום וכו' ומוצאי שביעית היה', היינו אחר שכלתה המתנה לשבע שנים שעברו, ולא ניתנה להם מחדש על כן נחרב הבית וגלו גלות שלימה"[17].
ישראל בניכורם לשמיטה רצו להוכיח בעלות על הארץ, והתכחשו להיותה מתת שמים. כפועל יוצא מכך הארץ לא ניתנה להם בשנית לאחר השמיטה, והוא מה שאמרו חז"ל שבית ראשון חרב דווקא במוצאי שביעית.
גאולה במוצאי שביעית
התיקון לקלקול זה מופיע בנחמה שבסיום ספר דברי הימים, הסומכת את השבת לבניין ירושלים:
"למלאות דבר ד' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה. ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ד' בפי ירמיהו העיר ד' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר. כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ד' אלקי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו ד' אלקיו עמו ויעל"[18].
זו אף הייתה הבטחתו של ירמיהו – שבזכות שמירת השבת תשב ירושלים לעולם: "ולקדש את השבת… וישבה העיר הזאת לעולם"[19]. מפני שכשם שהשבת היא בלא הגבלה – אף ירושלים היא בלא הגבלה, וקדושת המקום תלויה בקדושת הזמן. הוא שאמרו בגמרא:
"אמר רבי חנינא בר פפא ביקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במידה… אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא… ירושלים ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה – אתה נותן בה מדה? מיד… 'פרזות תשב ירושלם'…" [20].
גלותה וגאולתה של ירושלים תלויות בשבת, וכשם שהיציאה לגלות בית ראשון הייתה במוצאי שביעית – כך בימינו, בשנת התשכ"ז, חזרנו לירושלים במוצאי שביעית.
נמצאנו למדים:[21]
עיקר פרשתנו נסוב סביב התוכחה, בסמיכות לשמיטה והיובל, שבהם עסקה הפרשה הקודמת. אם מתבוננים על התורה מתוך מבט אחדותי – הרי שהדבר מעיד על הקשר שבין השמיטה לתוכחה, ואכן כך מסתיימת התוכחה – באמירה שהגלות באה על אי שמירת השמיטה. במובן מסוים הקשר הפנימי שבין השמיטה לגלות והגאולה נובע מהמכנה המשותף שלהן עם המקדש, אשר שלושתם מהווים מקור של ברכה פורצת גבולות. במובן נוסף הקשר שביניהן נובע מהיות השבת משיבה את הבריאה והארץ לבוראן, מה שמוביל לנתינה אלוקית מחודשת שלהם, וממילא אם לא ישמרו ישראל שמיטה הם יאבדו מתנה זו. אולם כשם שבזה תלויה הגלות – כך בזה תלויה הגאולה, וכשם שהיציאה לגלות בית ראשון הייתה במוצאי שביעית – כך בימינו חזרנו לירושלים במוצאי שביעית.[22]
[1] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.
[2] מלאכי ג, כב. עוד דוגמאות לדבר הוא המשתה – כאשר המשתה הראשון שבתנ"ך הוא אצל לוט, והמשתה החזוני שבאחרית הימים מנוסח בלשון: "והסיר את הלוט", הקירבה בין סיפור יוסף במצרים לבין פרשת אסתר ועוד.
[3] ויקרא כו, מג. מלבד פסוק זה המושג שבת מופיע עוד עשר פעמים בפרשתנו, ראה רבינו בחיי ו'שם משמואל'.
[4] ויקרא כה, יח. יסוד זה של רש"י מוזכר כבר בגמרא (שבת לג ע"א): "בעוון… והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן… בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד): 'אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם' וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד): 'כל ימי השמה תשבות'".
[5] ירמיהו כט, י. וכעין זה שם כה, יא.
[6] דברי הימים ב לו, כא.
[7] אגב, דברי רש"י בפרשתנו תואמים את דבריו בדברי הימים שם, וראה בפירוש הגר"א שם.
[8] ויקרא יט, ל, וראה שיחה לפרשת קדושים.
[9] שם כה, ב.
[10] קשר זה, שבין קדושת הזמן לקדושת המקום, עולה אף מהקשר המפורש שבין השבת לשמיטה, כפי שמופיע מקומות רבים במקרא. כך בפרשת משפטים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה… וביום השביעי תשבות" (שמות כג, י-יב), ומכאן למדו חז"ל ששבת בראשית לא תיעקר בשמיטה (ראה במכילתא שהובאה ברש"י שם). כך בפרשת כי תשא: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. בחריש ובקציר תשבות" (שם לד, כא), ואומר ר' עקיבא שלמרות שתחילת הכתוב מתייחס לשבת הרי שסופו מתייחס לשביעית לעניין תוספת שביעית (ראש השנה ט ע"א). וכך באמנת נחמיה – "ועמי הארץ… לא ניקח מהם בשבת וביום קודש, ונטוש את השנה השביעית" (נחמיה י, לב).
קשר זה התפרש לרב קוק בהיבט היחס שבין היחיד לרבים – בעוד שהשבת היא שביתה ליחיד, השמיטה היא שביתה לרבים (ראה הקדמה לשבת הארץ). הרחבה לדבר ישנה בדברי הרב זווין הדן על הצמצום וההרחבה העולה מהשוואת השבת והשמיטה – מצד אחד השביתה בשבת מצומצמת מהשביתה בשמיטה, שכן השבת נוגעת ליחיד ואילו השמיטה נוגעת לרבים, אך מצד שני השביתה בשמיטה מצומצמת מהשביתה בשבת, שכן היא נוגעת רק למלאכת האדמה, ואילו השבת נוגעת לכל יתר המלאכות (ראה 'קובץ הראיה', ומקור הדברים בזוהר מפי רצ"י שם).
אגב, אם השבת היא כנגד קדושת הזמן והשמיטה כנגד קדושת המקום – הרי שניתן להשלים ולומר שהיובל הוא כנגד קדושת הנפש. ממילא הברית שבפרשתנו נחתמת על ספר הקדושה שלה שלושה פנים – הזמן, המקום והנפש. היא 'ברית ראשונים' הנחתמת עם נפשות הדורות כולם על קדושת הזמן – השבת, החלה במקום – בארץ ישראל (ראה ויקרא כו, מה, וברש"י, רמב"ן ו'טור הארוך' שם).
[11] ירושלים יוצאת מן מצר למרחב, 'מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה', עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, 'אנו לי-ה ועינינו לי-ה'. ראה 'דרך החיים' עמ' רלא.
[12] היא האומה אשר עליה נאמר – "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", מתוך המצרים.
[13] ראה שיחה לפרשת אמור.
[14] ויקרא כה, יח. מושג הפריצה שייך בייחוד ליעקב, שבו תלה הכתוב את הנחלה ללא המצרים: "נחלת יעקב אביך" (ישעיהו נח, יד, וראה שבת קיח). אליו אף נאמר: "הארץ אשר אתה שוכב עליה… ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" – הארץ אשר אתה שוכב עליה אין תופסים בה הכללים הרגילים אלא הם מונהגת בהנהגה ניסית, וכדברי קהלת: "אשרייך ארץ שמלכך בן חורין"! (קהלת י, יז).
[15] 'שם משמואל' בהר תרע"ד. אור החיים בראשית ב, ג ד"ה 'כי בו שבת' (ראה שיחה לפרשת אמור).
[16] ויקרא כו, מג.
[17] שם. וראה ב'שפת אמת'.
[18] דברי הימים לו, כא-כג.
[19] ירמיהו יז, כד-כה.
[20] בבא בתרא עה ע"ב. וכך אומר הנביא (זכריה ט, ב): "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב", חומת אש – בלא הגבלה.
[21] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[22] שיחה זו הורכבה משתי שיחות שנאמרו בשנים התשכ"ח והתש"ל.