נרות של שבת ושל ציון
לשבת ברכת שלום מיוחדת: 'שבת שלום'. ברכת שלום שבתית זו – נזכרת במסכת שבת פעמיים בצורה מיוחדת. פעם אחת ביחס לפסוק ממגילת איכה:
"'ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה'. מאי ותזנח משלום נפשי? אמר ר' אבהו זו הדלקת נר בשבת"[1].
ופעם נוספת ביחס לפסוק מספר איוב:
"ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה… הדליקו את הנר… מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי אמר קרא 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא'"[2].
הפסוק מאיכה מתאר את החורבן: "ותזנח משלום נפשי"[3] – אך חז"ל גילו בו את הצד השבתי, ונמצא אף הוא עולה על נר שבת. הרי לנו הקשר בין נרות של שבת לנרות של ציון, כלשון המדרש:
"אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון"[4].
'ואתה תצווה… שמן זית'
קשר זה – בין העלאת אור במקדש לבין אור השבת – אנו מוצאים אף בפרשתנו. דבר זה אנו למדים משיטת ר' טרפון המחייב הדלקת נרות שבת בשמן זית בלבד, בהתבסס על הפסוק הפותח את פרשתנו: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית"[5]:
"כך שנו רבותינו אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב… וחכמים מתירין בכל השמנים… רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד… הרי מצינו שחיבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יותר מכל השמנים… ואנו מוצאין בהרבה מקומות ציוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליקן מן שמן זית זך, שנאמר 'ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית'"[6].
את החיוב להדליק את נרות השבת בשמן זית בלבד – לומד ר' טרפון מהדלקת המנורה במקדש; והרי לנו שוב הקשר בין העלאת אור במקדש להעלאת אור השבת.
אור השלום
אור המקדש מביא שלום לעולם, שהרי בחורבנו זה נזנח: 'ותזנח משלום נפשי'. ואף אור השבת מביא שלום לעולם: 'וידעת כי שלום אהליך', וכפי שאמרו בגמרא – 'מאי ותזנח משלום נפשי? זו הדלקת נר בשבת'.
על הקשר שבין הדלקת נר השבת לשלום, ביאר ב'בניהו':
"'ותזנח משלום נפשי אר"א זו הדלקת נר בשבת'. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש המפרשים ז"ל ע"פ ויענך וירעיבך, דהסומא כיון שאין רואה אכילתו בעיניו חשובה אכילתו ענוי ואינה תענוג וכן המן כיון שהיה משתנה לכמה מאכלים, ולא רואין חותם בעיניהם, כי רואין מן, לכך אין זה תענוג להם, אלא חשיב עינוי ורעבון עכ"ד.
וידוע כי בשבת אומרים שבת שלום, ופרשתי בס"ד הטעם במ"א כי בחול אין שלום בין הנפש והגוף בשעת אכילה, שהגוף רוצה לאכול מותרות לתענוג, והנפש מואסת התענוג בחול, אבל בשבת דהמותרות ועונג הוא מצוה, אז גם הנפש נח לה באכילה שיש בה עונג, ונמצא שיש שלום בין הנפש והגוף, לכך אומרים שבת שלום, וכיון דאוכל בלא נר אין באכילה עונג, לכן יחסר השלום בשבת, דלא נח לנפש באכילה זו, ולז"א ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת, שגזרו עליהם שלא ידליקו נר בשבת, וממילא אין עונג באכילה, ואז אין הנפש נח לה באכילה בשבת, כיון דליכא מצות עונג"[7].
דהיינו האור השבתי מביא שלום בין הגוף לנפש, ועל ידו אף הנפש מתענגת באכילת הגוף.
כעין זה ביאר ב'שם משמואל', והסביר על ידי כך את ההכללה של נרות המנורה ונרות השבת יחד:
ולפי האמור יש לפרש דברי הילקוט שבחד כללא כייל נרות המנורה ונרות של שבת, ועפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת הוא משום שלום ביתו היינו שבימי החול החומר מושך לאחור והנפש לפנים ואין שלום ביניהם, אבל בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו נעשה שלום ביניהם והגוף מכונה בשם בית להנפש ודפח"ח, ולהנ"ל יש לומר דבשבת נמי יש בו מאור הגנוז, משום דאז כל דינים מתעברין מינה וכל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ע"כ אז מתגלה מאור הגנוז והוא הגורם התעוררת אהבה לאביהן שבשמים, ואין חשש שישתמשו בו הרשעים לחיצוניות שבשבת הכל קודש ובהאר"י דאפי' מאכל של שבת אינו מגשם, וממילא מבטל נמי אהבות חיצוניות, שכל אהבות חיצוניות הם מחמת השבירה אבל כשמתגלה האהבה מאור הגנוז נתבטל ממילא השתוקקות החומר למה שהוא, וע"כ נר של שבת שהוא כלי להאור הגנוז, וע"כ הוא משום שלום ביתו, והנה הוא ענין אחד עם נרות המנורה".
וכיוצא בזה ב'פרי צדיק':
נר שבת כענין מנורת המקדש. ובפרט בשבת זה שקורין בו פ' הדלקת המנורה הוא קדושת שבת זה כמו"ש שבת בשבת"[8].
ההסבר על פי דרכנו – קדושת המקום משכינה שלום בין הגשמיות לרוחניות, וקדושת הזמן משכינה שלום בין הגוף לנפש.
האור הוא ביטוי לבחינה הרוחנית שבעצמים הגשמים; "אור הלבבות דק מאור הראיה"[9], ונמצא 'שבת שלום' הוראתו אף 'שבת של אור'[10].
נמצאנו למדים:[11]
לשבת ברכה מיוחדת: 'שבת-שלום'. בגמרא נזכר השלום פעמיים ביחס להדלקת נרות שבת: בקשר לפסוקים 'ותזנח משלום נפשי', ו'וידעת כי שלום אהליך'. מהפסוק הראשון אנו למדים על היחס שבין נרות השבת למקדש, שכן פסוק זה נאמר על חורבן הבית, וכך עולה אף מהמדרש על נרות של שבת ושל ציון. קשר זה נלמד אף מדברי רבי טרפון, הלומד את זהות השמן הכשר לנרות שבת – מהשמן הכשר למנורה, כפי שנצטווינו בפרשתנו. השבת מביאה שלום בין הגוף לנפש, ובאורה אף הנפש מתענגת ממאכלי הגוף, וכיוצא בזה אף המקדש משכין שלום בין הגשמיות לרוחניות; הרי לנו שלום בקדושת המקום והזמן. נמצא המברך 'שבת-שלום' כאומר 'שבת של אור'.[12]
[1] שבת כה ע"ב.
[2] שם לד ע"א.
[3] איכה ג, יז.
[4] ראה 'ילקוט שמעוני' בהעלותך.
[5] ויקרא כז, א.
[6] תנחומא בהעלותך ח, א. תו"ש תצוה קמג'. ובמילואים פקודי קנד. והסבר דבריו ב'עולת ראיה' ח"ב עמ' כד': "רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. רמז יש בהארת נר שבת על הארת אור השכל, השופע על הנפש המתקדשת בקדושת יום המנוחה והקדושה. והנה הרבה הם השמנים, הסיבות המביאות אורה. כמה סעיפי חכמה ישנם, שבהיות הנפש עסוקה בהם מתרוממת על ידם, במוסר ומדות טובות ונעשית מוכנת להביא טובה לעולם. אבל נעלה על כולם בטהרת אורה הוא אורה של תורה, היא מיוחדת ליום השבת ביחוד, היא המעולה שבשמנים בטהרתה שאין בה עירוב של טעות וחשכת יצר-האדם הרע, שמתמזגת ע"י ההארה הבאה מחכמות אנושיות. ע"כ היא נמשלת לשמן זית, ראשית שמנים, להוראה שיום השבת יהיה כולו קדוש לחקר חכמת התורה, וכ"ד הרמב"ם (פיה"מ שבת פכ"ג); שלילת ההדלקה משאר שמנים, הפחותים בצלילותם משמן זית, מורה על ההמשכה המחויבת אל המאור שבתורה בגנזיה וסתריה, ששם האורה הטהורה שורה".
[7] 'בניהו' שבת כה ע"ב.
[8] 'פרי צדיק' בהעלותך סוף אות ט'.
[9] כוזרי ב, נד.
[10] הוא קול השלום ששמע משה מהמשכן, ראה במדבר רבה נשא.
וראה עוד 'פרי צדיק' במדבר עמ' 106.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו.