זכור ושמור – עבר ועתיד
בפרשתנו שבות להופיע עשרת הדברות בפעם השנייה, לאחר שהופיעו בפעם הראשונה בספר שמות. היחס בין הנוסח של עשרת הדברות המופיע אצלנו בפרשת ואתחנן, לבין הנוסח המופיע בפרשת יתרו, העסיק את המפרשים החל מימות חז"ל. אחד מן ההבדלים הוא השוני שבמצוות השבת, בין הלשון "זכור את יום השבת"[1] שבפרשת יתרו ללשון "שמור את יום השבת"[2] שבפרשתנו. על כך אמרו חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע"[3]. בית הולדתו של מטבע הלשון המפורסם הזה, בבית מדרשם של התנאים. מאז ואילך דנו ראשונים ואחרונים במשמעות הטכנית והתוכנית של ביטוי זה. במשנתו של ר' צדוק הכהן הפכה כפילות זו, של שתי השבתות, לנוסחה כללית מקיפה מאז ימות עולם ועד לעידן המשיחי[4].
יסוד הכפל ככלל, הוא מסימניה של השבת כפי שאמרו[5]: 'כל עסקא דשבת כפול, קרבנה כפול, עונשה כפול, שכרה כפול, אזהורתיה כפולות, מזמורה כפול'. מיוחדת היא שבת נחמו בכפילא, שהרי לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים: נחמו-נחמו עמי[6]. אכן שתי בחינות הן לשבת: בחינת עבר ובחינת עתיד – זכור ושמור. זוכרים את העבר, ושומרים-מצפים לעתיד[7]. לכן בדברות הראשונות ההנמקה היא "כי ששת ימים וכו'", על שם זכירת מעשה בראשית שבעבר. לעומת זאת בדברות שניות ההנמקה אחרת "למען ינוח עבדך וכו'", על שם המטרה העתידית. "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי"[8] – זיכרון העבר ותקוות העתיד מתאחדים בבחינה שלמעלה מהזמן. בתחתית הר סיני: "שתים זו שמענו", ואילו בראש הר סיני: "אחת דיבר אלוקים"[9].
כפילות מתאחדת זו מונחת ביסודה של הגאולה, כפי שחתם המדרש. על כפילות זו של שתי הבחינות הנ"ל של השבת, דרש רשב"י: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלין"[10]. במהותן של שתי שבתות אלו נאמרו במחשבת החסידות דברים הרבה[11]. ר' מנדל מויטבסק פירש ש'שתי שבתות' אלו הן שבת-חזון ושבת-נחמו. אם משמרים ישראל בלבם את זכר עניינן של השבתות הללו, את תפארת העבר ואת תקוות העתיד, את נבואת הפורענות שאכן באה ואת נחמת העתיד שאכן תבוא – מיד נגאלין[12]. שבת חזון היא שבת של 'זכור' מה היה לנו, ושבת נחמו היא שבת של 'שמור', משומרים ומצפים לבוקר הגאולה. שבת נחמו שבה קוראים בעשרת הדברות השניות, עומדת בסימן 'שמור' כאמור, בסימן הצפייה והתקווה לעולם שכולו ניחומים שבתיים[13].
כפילות זו של 'זכור ושמור' וכל התלוי בה, הוא רק בבחינתנו הנתונים בממשלת הזמן, ולכן אף הנחמה בכפליים. וכך כתב בעל 'קדושת לוי'[14]: "הרי כל הנחמות אצל הקב"ה רק נחמה אחת וכאילו נאמרו בדיבור אחד, אבל אצלנו הם שתי נחמות. אולם בעת בא הנחמה לא תהיה לנו רק נחמה אחת". האחדות המתהדקת והולכת מתחתית הר סיני אל ראשו, מאחדת את כל הכפילויות, את כל הזוגיות לבניין אחד, לבשר אחד, לשמחה אחת, לנחמה אחת, "והיה המשכן אחד"[15].
שמחתה של שבת נחמו
"משנכנס אב ממעטין בשמחה", אמרו. אך לא נתפרש עד אימתי ממעטין והולכין. ואכן, אף בחודש אדר שמרבין והולכין בו בשמחה לא נתפרש אימתי מפסיקין בריבוי השמחה. כתב ב'בית ישראל'[16]: "שבת אחר תשעה באב זמן שמחה, 'ישמחו במלכותך' מבטל את משנכנס אב ממעטין בשמחה". דבריו מתבארים על פי דברי ר' צדוק[17] ששמחת אדר מתרבה והולכת עד לסוף החודש, ואילו אבלות אב נמשכת עד לפגישתה עם השמחה הראשונה שאחרי תשעה באב, היא שמחת שבת-נחמו. הפגישה הראשונה עם חובת השמחה מבטלת את חובת מיעוטה. אכן חזון גדול לשבת שאין אבלות נוהגת בה – שבת-חזון, מיהו אין השבת מפסקת את האבלות. יתרה עליה שבת-נחמו שבשמחתה נקטעת היא אבלות החורבן[18].
עניינה של השמחה המיוחדת, בכך שהיא מעידה על המהפך מימי הצער והאבל המתמעטין משמחה. ואכן, כך למדונו חז"ל[19]: "…וממנו למדו כל נביאים שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחילה, וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות… וכן ירמיה אמר: 'והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'[20], חזר ואמר להם דברים ניחומים: 'אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו'[21]".
הראיה שהביאו מירמיהו טעונה עיון, שהרי הוא היחידי שנבואת הפורענות שלו יוצאת לעניין נחמה באותו הנוסח ממש[22], אם כן מהי הראיה שהביאו חז"ל מהפסוק 'אז תשמח וכו"? כנראה שכוונתם היא להמשכו של הפסוק "…והפכתי אבלם לששון". מהעימות של שתי הנבואות עולה רק תשלומים של שמחה במקום דממת החורבן, ואילו הדגשת חז"ל באה על קולות היגון והאבל שאף הם יהפכו ויצטרפו למנגינת השמחה.
ט"ו באב
השנה אנו נכנסים לשבת-נחמו מתוך ט"ו באב. רבים מן היסודות שמצאנו אצל שבת-נחמו, מוצאים אנו גם אצל ט"ו באב על היבטיו השונים: העולם העתידי, האחדות והשמחה.
תאריך זה – ט"ו באב, סתום ברמז במקרא ומפורש בדברי חז"ל[23]. בספר שופטים מופיע הביטוי "חג ד' בשילה"[24], והוא מצביע על חגיגיות פומבית. עניינו של חג זה ותאריכו לא נתבררו, ובגלגולו אצל האמוראים מצינו שישנן אוקימתות שונות לסיבת החגיגה, כדלהלן[25]: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה, יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, יום שכלו בו מתי מדבר והוא יום שחזר הדיבור עם משה, יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה והוא היום שממנו צריך להוסיף בלימוד התורה.
הרגיל בהבנה הפנימית במסורות חז"ל יסכים, שגם אם אכן מבחינה היסטורית התרחשו כל המאורעות הנזכרים ביחס לתאריך של ט"ו באב, הרי שכל אחד מהאמוראים ראה בהנמקתו שלו את הגורם המכריע. מכל מקום, לכולם כאחד צריך להיות מכנה משותף[26].
טוב, תורה שבע"פ ואחדות
אצל שלושה מסופרי המחשבה החסידית מצינו ניסיונות לאחד את הסיבות ולמצוא להן מכנה משותף: בעל ה'בני יששכר', ר' צדוק הכהן ור' לייבל אייגר בעל 'תורת אמת':
א. טוב:בעל ה'בני-יששכר'[27] הדגיש את מושג ה'טוב' החורז את שלשלת הסיבות., הוא שאמרו לא היו 'ימים-טובים' להם לישראל ('ט"ו ב אב'). מושג הטוב, הן לשלילה והן לחיוב, מופיע לראשונה ביחס לבדידות האדם: "לא טוב היות האדם לבדו"[28] ו"מצא אישה מצא טוב"[29]. מכאן שהיתר הנישואין ה'בינשבטיים' הוא טוב. כך גם בהדגשת התורה "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים"[30]. כיוצא בו – יום שהותר שבט בנימין. כך מתפרשים גם הטעמים האחרים: יום שכלו מתי מדבר ובו חזר הדיבור למשה, מפני שהדיבור הנבואי נקרא גם הוא 'טוב': "ותרא אותו כי טוב" – "ראתה שהוא הגון לנביאות"[31]. כך גם יום שבטלו פרוסדיות: על אביה בן ירבעם נאמר נאמר שהספידו אותו כל קהל ישראל יען כי נמצא בו דבר טוב[32], ואמרו על כך חז"ל שביטל פרסדיות ועלו ישראל לרגל[33]. כך גם ביחס להרוגי ביתר שעל כך באה תקנת ברכת 'הטוב והמטיב'. את שני הנמוקים האחרונים- עצי המערכה ותלמוד תורה הוא כורך כאחד, כשפוסקים לנקר העצים מגבירים את לימוד התורה עליה נאמר כי "לקח טוב"[34].
ב. תורה שבעל פה: ר' צדוק[35] תפס את המשותף לכל ההצעות בעניינה הפנימי של תורה שבע"פ, המתענפת ומתפשטת רק בעבודה רוחנית משותפת לכל ישראל, וזהו עניינו של ט"ו באב. בצורה כזו אף דייק בדברי ר' חיים ויטאל שדן על שבעת הנימוקים לט"ו באב הנזכרים בגמרא, ואילו לפנינו כתובים רק שישה. אכן, ההוראה על הוספה בדברי תורה שנזכרת בסוף דברי הגמרא, היא-היא המשמעות הכוללת של ט"ו באב, ואף היא נמנית בכלל חגיגיותו של היום (כך שאכן ישנם שבעה נימוקים). כך היא גם מצוינת בהזמנה, כסיכום לכל הדעות שהוזכרו אצל חז"ל, מפני שהיא משמעותם הכוללת.
ג. אחדות: בעל ה'תורת-אמת'[36] הדגיש את יסוד האחדות שבט"ו באב, וגם אם נתרחקו ישראל זה מזה ומאת אביהם שבשמים, הרי הם קשורים ומאוחדים.
עיקרה של שמחת הנישואין הוסברה במשנת חב"ד מצד "שנשמותיהם של החתן והכלה היו תחילה לאחדים בתכלית הקירוב, ורק שלאחר כך נפרדו, ולכן כשמתקרבים אח"כ תגדל השמחה ביותר"[37]. נמצא שעניינו הפנימי של ט"ו באב הוא שמחה על ההתקרבות, המשווה את כל הרחוקים. מכאן שבטים המתחתנים זה בזה, מכאן קירובו של שבט בנימין, מכאן ההתקרבות לירושלים מצד ממלכת שומרון, מכאן הקירוב החדש והדיבור המתחדש לדור המדבר, מכאן ההתאחדות של גיבורי ביתר עם אדמת א"י ומכאן קרבן עצים לכל מי שטעה בשבטו [38].
כך גם הסביר ר' לייבל'ה אייגר בשם זקנו רע"א, את המימרא המסיימת בגמרא[39] על המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים והוא יושב במרכזו. קשר יש בין מחול זה למחולות של ט"ו באב. המחול הוא עגול וסודו האחדות, לעתיד לבוא תתגלה האחדות המופלאה שבמעגל, ביחס כל נקודותינו למרכז. דבר שסמוי מאיתנו בהווה – לעתיד לבוא כל אחד מראה עליו באצבע.
ט"ו באב – חג העתיד
בפעם הראשונה נזכרת המילה טוב בתורה ביחס לאור – "וירא אלוקים את האור כי טוב"[40]. אור וטוב זה נגנז לעתיד לבוא[41], אותו עתיד שעליו התנבא ירמיה: "הנה קרא ד' חדשה בארץ – נקבה תסובב גבר"[42]. ביאר זאת רש"י: "שהנקבה תחזור אחר הזכר לבקשו שישאנה". ייעוד זה הוא מייעודי העתיד הגנוזים, וכך צוין בביאור הגר"א למרכבת יחזקאל[43]: עזרת נשים מקיפה את עזרת ישראל מכיוון שנקבה תסובב גבר. נצנוצים מאור העתיד עולים ממחולות ט"ו באב שעה שבנות ירושלים אומרות: "בחור שא עיניך"[44]. זהו 'חג ד", חג בלי הגדרה, כולו בעולם העתיד, חג לד' מחר. מכאן הוראה חדשה לצמד "קול חתן וקול כלה קול מביאים תודה"[45]. הקולות הללו הם קולות המחר, קולות מחול העתיד, כי "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מתודה"[46]. משום כך: "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים"[47], מפני שהוא מצטרף למוזיקת העתיד והרי הוא נמנה על בוני עיר העתיד הירושלמית. הוא מה שעולה מהפסיקתא שמאז תשעה באב ועד לט"ו באב – אלו הם שבעת ימי המילואים של בניין העתיד[48].
נמצאנו למדים:[49]
השנה אנו נכנסים מט"ו באב לשבת-נחמו, שקוראים בה פרשת ואתחנן. מלשון עשרת הדברות שבפרשה, אנו למדים על כפילות ה'זכור' וה'שמור', שאלו שתי הבחינות של השבת – בחינת עבר ובחינת עתיד. בשבת מתאחדים העבר והעתיד, וזכר חורבן העבר נמתק בצפיית הנחמה שבגאולה העתידה. כך בשבת ככלל, אמנם בפרט, שבת-נחמו שייכת יותר אל בחינת ה'שמור' וצפיית הגאולה וזוהי נחמתה השבתית, לעומת שבת-חזון השייכת יותר אל בחינת ה'זכור'. מכאן שמחתה של השבת, המפסיקה את מיעוט השמחה שאנו שרויים בו מתחילתו של חודש אב. ולא זו בלבד שהיא קוטעת את האבלות, אלא היא אף הופכת את קולות האבל למנגינת קולות הששון והשמחה.
יסודות אלו של אחדות בעולם עתידי המביא איתו שמחה, נמצאים אף בט"ו באב על היבטיו השונים. זהו חג שיש בו התאחדות וקירבה של חתן וכלה. התאחדות זו שורשה בעולם העתיד, והיא מתבטאת ביסוד המחול שסודו הוא אחדותו. לעתיד תתבטא במחול שיעשה ה' לצדיקים לעתיד לבוא, וכעת מתנוצצת היא במחולות שבין הכרמים. שמחת התאחדות החתן וכלה תביא לימים של בניין עיר העתיד-ירושלים בהם תשמע מנגינה אחרת, מנגינה של ששון ושמחה, ואותם הימים ממש יהפכו לימי מילואים של בניין מקדש העתיד.[50]
[1] שמות כ, ז.
[2] דברים ה, יא.
[3] שבועות כ ע"ב.
[4] סוגיה זו הוזכרה פעמים רבות ב'שבת ומועד בשביעית', לעיתים תחת ההגדרה: 'שבתו של עולם ושבתו של אדם'. ראה עמ' 83. עמ' 62 ושם בהערה 26 מראי-מקום. עמ' 93. עמ'.121-122.
[5] שוח"ט תהילים צב. על כפילותה של השבת ראה 'נצח ישראל' פי"ט, ליקוטי תורה ראש פ' בשלח. 'רזא דשבת' לרי"מ חרל"פ בראש הספר 'השבת העם והארץ'.
[6] ראה איכה רבה א נז: "חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם. ולקו בכפלים דכתיב: (ישעיה מ') כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה. ומתנחמים בכפלים דכתיב: (שם) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם".
וראה ילקוט שמעוני איכה, רמז תתריח: כתיב נחמו נחמו, למה שני פעמים? רבי אומר לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו… וכל כך למה לפי שחטאה בכפלים… ולפי שמצותיה כפולות נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי".
[7] "ואביו שמר את הדבר – היה ממתין ומצפה מתי יבוא כן" (רש"י בראשית לז, יא).
[8] תהילים סב, יב.
[9] ראה סנהדרין לד ע"א.
[10] שבת קיח ע"ב.
[11] ראה ביאורי החסידות לש"ס.
[12] ראה 'חגים ומועדים' לרי"ל מיימון עמ' רץ.
[13] ראה 'שבת ומועד בשביעית' לפרשת ואתחנן.
[14] עמ' תקכז.
[15] ה'זכור' וה'שמור', העבר והעתיד, חוברים יחד בבניין בני הזוג. כל תא משפחתי חדש צריך לו שיבנה הן על יסודות ה'זכור', על מורשת ההורים ונסיונותיהם, והן על יסודות ה'שמור', על ציפיות בני הזוג ותוכניותיהם לעתיד. זהו ההסבר במאמרם ז"ל: כל המשמח חתן כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים" (ברכות ו ע"ב). לא בנייה מחדש, אלא שיקום ושיפוץ על יסודות העבר, שימוש בחזון הגדול של דורות קודמים.
[16] ואתחנן תשל"ז.
[17] 'רסיסי לילה' ס' יג, 'פרי צדיק שמות עמ' 132, 136.
[18] הצמדתה לימי בין המיצרים על אבלותם המתגברת והולכת מאז י"ז בתמוז, עוררה את תמיהתו של ר' נתן הברסלבי בעל 'ליקוטי הלכות: "מהראוי היה לנהוג איזה ימים אבלות אחר גמר החורבן שהיה בתשעה באב, להתאבל על עוצם צרותינו, ומדוע תקנו חז"ל להיפך"[18]. בדברי תשובתו הוא מדרג את אסונות החורבן מאז בקיעת החומה ועד לשרפת המקדש. והשיא – במנחה של תשעה באב אז היה עיקר החורבן כמו שאמרו חז"ל לעת ערב הציתו אש בבית המקדש, המוכנה 'תפארת ישראל' – אז דווקא מתחילה המתקה גדולה, ואז דווקא מניחים טלית ותפילין שהוא פארם של ישראל.
[19] ספרי וזאת הברכה לג, פסוק א.
[20] ירמיהו ז, לד.
[21] שם לא, יב: "אז תשמח בחורה במחול בחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".
[22] ראה עוד שם כה, י.
[23] מסכת תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היום ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". עד כדי כך שזכה יום זה אצל בעל ה'מגן אברהם' (ס' קלא סקט"ו) לכינוי 'יום טוב גדול לישראל'. וראה 'אגרות ראיה' ח"ג עמ' ריא.
[24] כא, יט.
[25] תענית ל ע"ב – לא ע"א.
[26] וראה ב'בן יהודיע' (תענית ל') שכתב כי הטעם העיקרי הוא "היתר השבטים" והשאר רק מוסיפים מעלת שמחה. וב'מי השילוח' (עמ' קע"א) שהעיקר הוא "תבר-מגל".
[27] מאמר ד' – בתולה במחול, סעיף ז',
[28] בראשית ב, יח.
וכך אמרו חז"ל ביבמות (סב ע"ב): "השרוי בלא אישה שרוי בלא טובה".
[29] משלי יח, כב.
[30] ומובנת הערת התוס' (תענית ל' ע"ב) על יום שהותרו שבטים – שיו"ט היה. וראה ילקוט הגרשוני, תענית ל'. וראה עוד ביאורי חסידות לש"ס עמ' רע'.
[31] שמות רבה פ"א, כ.
[32] מלכים א יד, יג.
[33] מו"ק כח ע"ב.
[34] משלי ד, יב.
ועל כן מי שלא מוסיף בלימוד התורה – 'ייסף' (תענית שם), מפני שאף אריכות החיים היא טוב – "למען ייטב לך והארכת ימים".
[35] פרי צדיק דברים, לט"ו באב.
[36] ח"ב עמ' 201.
[37] ספר הערכים חב"ד ח"ב עמ' כ"ב
[38] מג"ת עמ' 138.
[39] תענית לא ע"א: "אמר ר' אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו. שנאמר 'ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
[40] וראה בב"ק נה ע"א שיש לכך משמעות.
[41] חגיגה יב ע"א: "אמר ר' אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן שנאמר 'וימנע מרשעים אורם'. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא…".
[42] ירמיה לא, כא.
[43] פ"ב, ה.
[44] ראה 'דובר-צדק' 170, תדמור במדבר. גוייטין – שה"ש.
[45] ירמיה לג, יא.
[46] ויקרא רבה ט, ז.
[47] ברכות ו ע"ב.
[48] ראה 'פרי צדיק' שם.
[49] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[50] נ.ב שיחה זו הורכבה ממספר שיחות שנאמרו סביב שמחת הנישואין של משפחות גרוסברג (התשל"ט) ופייג (התש"מ).