מאז ימי הגאונים והראשונים נזכר המנהג לברך את החודש בשבת הסמוכה לראש החודש[1], ואף יש כעין ראיות לכך כבר בירושלמי[2]. על ידי ברכת החודש בשבת מודיעים לציבור מתי יחול ראש חודש, כדי שייזהרו בהלכותיו[3], ועיקר חשיבות מנהג זה היתה כשלא היו לוחות השנה נפוצים[4].
מדוע לא מברכין את חודש תשרי?
אמנם שונה הוא ראש חודש תשרי מיתר ראשי החודשים, בכך שלא נהגו לברכו בשבת הסמוכה לו. בטעם הדבר נאמרו הסברים שונים. בעל ה'לבוש' ביאר שהסיבה היא ערבוב השטן:
"ואין מברכין ראש חדש תשרי שהוא ראש השנה כמו שמברכין שאר ראש חדש, וגם אין מזכירין ראש חדש לא בקרבנות ולא בתפלה בראש השנה. והכל מטעם כדי לערבב את השטן, שלא ידע יום שהוא ראש השנה, כיון שלא קדשוהו. וסימן לדבר, 'בכסה ליום חגינו', שיהא החדש מכוסה בו שלא יזכרוהו"[5].
בעל 'ערוך השולחן' הביא טעם נוסף, הנובע מכך שיום א' בתשרי למעשה אינו רק 'ראש חודש', אלא גם 'ראש השנה':
"בתשרי לא נהגו לברך החודש בשבת שלפניו. והרמז לזה: 'בכסא ליום חגנו'. ועוד: דאיך נזכיר בו ראש חודש תשרי ביום פלוני, ולא נזכיר ראש השנה? ואם נזכיר ראש חודש וראש השנה ביום פלוני – יהיה שינוי מכל שבת המברכים. ועוד: דלא נקרא ראש חודש זה בשם 'ראש חודש' כלל, אלא בשם 'ראש השנה'[6].
'שער הציון' נקט שסיבת הדבר היא העדר הצורך להזכיר את ראש חודש תשרי, בגלל פרסומו של ראש השנה:
"ועיקר הטעם הוא, דכיון דראש חודש תשרי הוא יום טוב של ראש השנה, למותר להזכיר זאת מקודם, ופשוט"[7].
טעם נוסף הובא ב'עולת החודש' בשם ר' ראובן מרגליות – שכיוון שלא מצינו אלול מעובר אין צורך בהכרזה על ראש חודש תשרי[8].
נמצא שיש שתי גישות נוגדות בסיבת אי ברכתו של ראש חודש תשרי – או שאין ראוי לפרסמו, או שאין כלל צורך לפרסמו[9]. אך אף על פי כן יש להן מכנה משותף, אם נבין את יסוד ההעלמה והכיסוי.
בכסה
יסוד הכיסוי מפני קטרוג השטן, שהוזכר ב'לבוש', דורש העמקה, שכן על פניו קשה – וכי השטן אינו זוכר זאת משנה שעברה?
עניין זה נזכר בגמרא אף בקשר לתקיעת שופר:
"למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן"[10].
וכנראה שמפני קושי זה, שבהבנה הפשטנית את ערבוב השטן, רמזו בתוספות שם על השופר שלעתיד לבוא:
"'כדי לערבב את השטן'. פירש בערוך [כדאיתא] בירושלמי 'בלע המות לנצח' וכתיב 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא"[11].
דהיינו השופר שממנו מתערבב השטן אינו השופר של כל שנה, אלא השופר שיישמע לעתיד לבוא.
על כל פנים, את הכיסוי של ראש חודש תשרי ביאר בעל ה'חידושי הרי"ם', שעניינו מניעת השליטה של ה'חיצונים' בחידוש הפנימי והנסתר:
"אין מברכין ראש חודש תשרי, ואיתא בטור אורח חיים כדי שלא ידע השטן אימתי ראש השנה, וכי אינו יודע חשבון? ונראה כי הסט"א הם החיצונים ובדבר המכוסה ונסתר אין להם כוח ושליט, כמו שאמרו בזוה"ק 'וראש היא בכסיה' משום שאין מקדשין החודש בלילה ואין בי"ד של מעלה מקדשים אלא אם כן בי"ד של מטה מקדשין, על כן הוא בהעלם והסתר. ואם היו מברכין ראש חודש היה באתגליא"[12].
את יסוד הכסה אנו מוצאים אף בעניינים נוספים של ראש השנה, כגון במנהג לכסות את השופר בברכות ובין התקיעות[13], וכגון דרשת הזוהר על הדו-שיח שבין הנביא לאישה השונמית:
"תא חזי, שונמית כד אמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא', 'היש לדבר לך אל המלך' – ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה, וההוא יומא דמלכותא דרקיעא שלטא למידן עלמא, וקב"ה אקרי מלך המשפט בההוא זמנא, ובגין כך אמר לה 'היש לדבר לך אל המלך'. מה כתיב? 'ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת', מאי קאמרה? לא בעינא למהוי רשימאה לעילא, אלא לאעלא רישאי בין סגיאין ולא לאפקא מכללא דלהון. וכך בעי ליה לבר נש לאתכללא בכללא דסגיאין ולא לאתייחדא בלחודוי, בגין דלא ישגחון עליה לאדכרא חובוי"[14].
בראש השנה, יום הדין, ראוי לו לאדם להתכסות בכלל הציבור ולא להתבלט בפרטיותו.
ראשית – סיכוי וסיכון
במסכת ראש השנה עסקו חכמים בענייני קידוש החודש והלבנה העולה מן הכסה, ולכאורה אין זה מענינה של מסכת זו? אך דווקא על ראש השנה דרשו חז"ל את הפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו"[15] – "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, זה ראש השנה"[16]. על כך האריך בעל 'תפארת שלמה':
"וכן הנה ברוב המסכתא של ראש השנה מדבר מענין קידוש החודש ומולד הלבנה וצורתה, אשר זה דבר מפליא מה ענין זה לכאן כי איך שייך בסדר המסכתא הזאת עניני קידוש החודש והלבנה, הלא יותר שייך זה למסכת פסחים אשר יבא בענין החודש הזה לכם דיני קדוש החודש, אבל בסדר המסכתא הזה נכון לדבר מענין השופר של ראש השנה ומעניני תשובה וכיוצא.
אך הנה כתיב 'תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו', ואמרו חז"ל איזהו חג שהחודש מתכסה בו זה ראש השנה, ומובן מדבריהם ז"ל שהלבנה מתכסית כדי שלא תהיה מעידה על ישראל, ולכאורה אין להבין כל זה על פי פשט מה טעם לדברים הללו…
אמנם להבאים בסוד ד' על פי הזוהר הקדוש והמקובלים, הנה ידוע כי הלבנה רומזת לבחינת המלכות שהיא השכינה… וכביכול על ידי המעשים טובים של בני ישראל היא מתקשטת וראויה לבא לפני המלך… ועל סוד הרמז הזה של השכינה היא נקראת לבנה, הנה אמרו רז"ל אצל הלבנה שהצדיקים יקראו על שמך, וכן ישראל משולים ללבנה…
והנה כי כן עיקר התיקון של כנסת ישראל להיות הלבנה במלואה… וזהו הענין אשר במסכתא הזאת מדבר מענין קדוש החודש והלבנה, כי הנה זה הוא מרמז על השכינה כמו שנתבאר, וזהו בכסא ליום חגינו שהלבנה מתכסית בו, כי כאשר חלילה המיעוט בשכינה הוא מפגם התחתונים, וכל זה שייך לראש השנה כידוע ליודעי חן"[17].
הכיסוי וההעלמה הם דווקא בנקודות הראשית, שהרי מעצם הגדרתה של הראשית – ראשון – מוסט הפרגוד לראות מה לפנים[18]; על כן יכול לבוא הקטרוג בנקודת הראשית, כי אם אין ראשוניות – אין התחדשות, והרי כל מציאותה של ברכת החודש היא החידוש.
זו הדיאלקטיקה שבמעלת הראשוניות – בין העוצמה והרדיקליות, הסיכוי והסיכון, הצורך לכסות את התחדשותו של ראש השנה וגילויו המפורסם עד כדי שאין צורך להכריז עליו.
כסה השבת
דיאלקטיקה זו קיימת גם במציאותה של השבת, וכך דרשו במדרש על הפסוק המהווה פתיחה ל'ויכולו':
"'וירא אלקים את כל אשר עשה' וגו'. רבי לוי פתח 'כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר', רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר מתחלת הספר ועד כאן כבוד אלקים הוא הסתר דבר, מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר"[19].
השבת עומדת אף היא על נקודת הראשוניות, זו שבין הדרישה להסתרה לבין הדרישה לגילוי, בין 'כבוד אלקים הסתר דבר' לבין 'כבוד מלכים חקור דבר'[20].
אור הזורח מן ההסתר
ר' יצחק הוטנר ב'פחד יצחק', למד מדברי מדרש זה על כיסויו והסתרו של ראש השנה:
"חידוש גדול מצאנו בעבודת היום של ראש השנה… 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו'. הרבה פירושים נאמרו בביאור מילת 'בכסה'; אבל העובדא כי המקרא קודש של ראש השנה צוין כאן בתיבת 'בכסה' אינה זזה ממקומה. ורואים אנו בזה כי חג ראש השנה נתייחד בתכונה זו 'בכסה'. אורות הקודש של עיצומו של יום ראש השנה… מתוך הכסוי הם עולים ובוקעים…
ובהעמקת הענין נראה דהנה עבודתנו ברבוי כבוד שמים בעולם מתפצלת לשני ענפים: על ידי הגלוי ועל ידי ההעלמה. ומקור הדברים הוא בחז"ל על הכתוב ד'ויכולו השמים והארץ' – אמר ר' לוי עד כאן כבוד אלקים הסתר דבר מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר. והיינו דכבוד שמים כולל שתי הבחינות: הכבוד היוצא מתוך חקירת הדברים הניתנים לחקירה, והכבוד היוצא מתוך גניזת הדברים הטעונים כסוי באוצר הנעלם. ולא עוד אלא שהכבוד שמים אשר ב'הסתר דבר' מעלתו עליונה על גבי הכבוד שמים אשר ב'חקור דבר'…
והנה מקור מוצאם של קדושת כל ה'מקראי קודש' הוא בעבודות ובמעשים אשר מקומם בתורה הוא מ'ויכולו' ואילך; שאני ה'מקרא קודש' של ראש השנה אשר מקור קדושתו הוא עד 'ויכולו', היום הרת עולם, זה היום תחילת מעשיך, בתשרי נברא העולם. אורות הקודש של יום ראש השנה – אורות בראשית הם. וכשם שחלק התורה מהשתייך למעשה בראשית מיוחד הוא באופי ה'הסתר דבר' שלו, כמו כן אותם האורות אשר חלק תורה זה מזריח לתוך קדושת הזמן מיוחדים הם באופי 'הכסה' שלו. כל תוכן של מעשי התהוות – תוכן בראשית הוא, וכל תוכן בראשית – תכונתו כסוי והסתר, בין בתורה בין בזמן. 'כבור אלקים הסתר דבר', 'בכסה ליום חגנו'.[21]
שתי בחינות יש: הסתר דבר וחקור דבר, כיסוי וגילוי, וגדול המכוסה מן הגלוי. מקור קדושת כלל המועדים נעוצה בגלוי, במה שכבר נתהווה, אך מקור קדושתו של ראש השנה זורח מן המכוסה, ממה שעודנו בהתהוות בראשתית.
התחדשות הברכה מראשיתה הסמויה
מכיסוי ראשיתו זו של חודש תשרי, שאינה מתעורר על ידי ברכתנו, הסיק בעל ה'שם משמואל' מסקנות של התעוררות:
"יש ליתן טעם מה שאין מברכין חודש תשרי בשבת הקודמת. כי ענין מה שמברכין החודש הוא להמשיך מקדושת שבת לחודש. והנה בראש השנה אנו אומרים 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון', וכמו תחילת בריאת העולם שלא באה על ידי שום התעוררות, שהרי לא היה מי שיעורר, ולא היה נמשך בה משבת הקודמת, שהרי לא היתה שבת קודמת לה…
וזה לימוד לאדם שיתחיל לגמרי מחדש כאילו היום נולד ולא תזכרנה ראשונות ולא תעלינה על לב, אך על כל פנים צריך שיהיה בטל לגמרי מכל חושיו לרצון הש"י… וזהו כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר 'מראשית השנה' מראשית כתיב, והיינו על ידי מרשית באין לראשית"[22].
ראש השנה הוא עת חידוש הבריאה, וזו אינה באה על ידי התעוררות תחתונה, מתוך הבריאה, שהרי זו עדיין איננה, אלא היא נמשכת מלמעלה בלבד. משום כך אין מברכין חודש תשרי בשבת הקודמת לו, שאין חידושו נמשך ממנה; ומכאן התעוררות לאדם שילמד אף הוא להתחיל מחדש.
כיוצא בדבר ניתן ללמוד מן האות שבה נברא חודש תשרי – ל', המתעלה משורת האותיות הרגילה אל הנעלם, וכך כתב ר' צדוק:
"חודש תשרי נברא באות ל', כמו שאמרו בספר יצירה… וידוע דל' נקרא מגדל הפורח באויר… על כן צריך שרטוט, שיהיו קבועים ביושר כמשפט הקביעות. והל' הוא בולט ויוצא מן השרטוט, ועל כן נקרא מגדל… וזה מגדל הגבוה יותר מבית כמשמעות מגדל בכל מקום… נגד זה הל' גבוה גבוה מכל האותיות שהשגתו בלא קצב וגבול, ולמעלה מכל שפע ההשגה הנקצבה ברצון השי"ת בבריאת העולם, שהיתה באותיות שהם המגבילות כל דבר… וכך הוא החודש תשרי…"[23].
השבת האחרונה של השנה מסוגלת לתיקון השנה כולה; ואמנם את חודש תשרי אין אנו מברכים בה, אך הקב"ה הוא המברכו בצנעא, כברכתה הצנועה של השבת, ש'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[24].
נמצאנו למדים:[25]
מיוחדת שבתנו, שקודם חודש תשרי, בכך שלא מברכים בה את החודש. בטעם הדבר נאמרו הסברים שונים, מהם המבארים הצורך שבהסתרת ראש השנה, מפני השטן, ומהם המבארים שכלל אין צורך להכריז עליו מפני גילויו. את יסוד ההסתרה והכיסוי אנו מוצאים במקומות נוספים בראש השנה, ככיסוי השופר בין התקיעות וכהסתרת היחיד בכלל הציבור מפני הדין. ראש השנה מתגלה מתוך הכסה, 'בכסה ליום חגנו', ויש בכך עוצמה ורדיקליות, סיכון וסיכוי. דיאלקטיקה זו קיימת גם בשבת, העומדת אף היא על נקודת הראשית שבין ההסתרה לגילוי, בין 'הסתר דבר' ל'חקור דבר'. שונה ראש השנה מיתר המועדים בכך שקדושתו עולה מן המכוסה, הנמצא בהתהוות בראשיתית מתמדת, בעוד שקדושת יתר המועדים יונקת ממה שכבר התהווה והתגלה. על כן אין מברכים את חודש תשרי בשבת, שכן אין קדושתו נמשכת מן השבת הקיימת וקודמת לו, אלא מתחדשת מהנעלם העליון. את זאת מסמלת האות של חודש זה – ל' – המתעלה מן השורה המוגבלת אל השפע האינסופי. השבת האחרונה של השבת מסוגלת לתיקון השנה כולה, ובה מתברך חודש תשרי בכסה הסמוי מן העין, משפע ברכתו העליונה של הבורא.[26]
[1] ראה 'שער הציון' תיז ס"ק א ועוד.
[2] ראה 'ערוך השולחן' תיז ח, 'נתיב בינה' ח"ב עמ' 234, 'סידור הגאונים' ו עמ' רד. מנהג זה מוזכר בדברי הרמ"א אגב אורחא (או"ח רפד, ז).
[3] ראה 'משנה ברורה' תיז א, ס"ק א.
[4] ראה 'עולת החודש' עמ' 9. 'ספר המועדים' ר"ח עמ' 40.
[5] 'לבוש' אורח חיים תקפ"א, א. והוסיף וכתב שמטעם זה גם אין קוראים פרשת בראשית בראש השנה: "ומטעם זה גם כן אין מתחילין לקרות פרשת בראשית ביום ראש השנה, שכן היה ראוי לקרות פרשת בראשית בראש השנה, דהא קיימא לן בתשרי נברא העולם, דהיינו ביום ראש השנה התחילה הבריאה, והיה ראוי מפני זה לקרות בו פרשת בראשית. מכל מקום אין קורין אותו, כדי שלא ירגיש השטן ויאמר: ודאי שהוא ראש השנה הואיל ומתחילין בו את התורה, והוא יום ראשון שנברא בו העולם".
[6] 'ערוך השולחן' אורח חיים תיז, ט.
[7] תיז, ס"ק ב.
[8] 'עולת החודש' עמ' 11. וכן ב'ספר המועדים', ראש חודש עמ' 44 בשם 'אוצר מנהגי ישורון'.
[9] כיוצא בדבר, אנו מוצאים פעלים המביעים משמעויות סותרות, כך למשל הביטוי "ולא יסף" (דברים ה, יח) משמעותו 'לא פסק', אך גם 'לא הוסיף'.
[10] ראש השנה טז ע"א-ע"ב.
[11] ראש השנה טז ע"ב, ד"ה 'כדי'. וכעין זה בתוספות ישנים בפרשתנו (וילך).
[12] 'חידושי הרי"ם', חודש אלול.
[13] ראה קיצור השל"ה כה"ח סקי"ד, ושו"ת 'דברי יציב' סי' נז.
[14] זוהר ח"א, קס ע"ב. תרגום: "בא וראה, שונמית כשאמר לה אלישע 'היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא', 'היש לדבר לך אל המלך' – אותו יום יום טוב של ראש השנה היה, ואותו יום שמלכות שמים שולטת לדון את העולם, וקב"ה נקרא מלך המשפט באותו הזמן, ובגלל כך אמר לה 'היש לדבר לך אל המלך'. מה כתוב? 'ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת', מה אמרה? לא רוצה להיות רשומה למעלה, אלא להכניס ראשי בין רבים ולא לצאת מהכלל שלהם. וכך צריך לו לאדם להיכלל בכלל רבים ולא להתייחד לבד, כדי שלא ישגיחו עליו להיזכר חובותיו".
[15] תהילים פא, ד.
[16] ראש השנה ח ע"א.
[17] 'תפארת שלמה' מועדים, ראש השנה.
[18] וכעין זה כתב ב'ליקוטי הלכות' (אורח חיים ג, ראש השנה ו, א): "וכל זה הוא בחינת ראש השנה שהוא סוד כמוס ונעלם ונסתר מאד, בחינת ראשית הבריאה, שהוא סוד בראשית שהוא מאמר סתום בחינת איה הנ"ל כמו שכתוב בהתורה הנ"ל. ועל כן מזכירין אז 'לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית כי זה היום תחילת מעשיך', וכל הבריאה, בפרט בריאת האדם שנברא ביום זה שכלול מכל הבריאה, עיקרו היה על ידי בחינת בראשית מאמר סתום בחינת איה הנ"ל שהוא כלול מכל העשרה מאמרות כולם (כ"ש שם). וזה בחינת 'תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו', בכסה דייקא לשון סתום ומכוסה בחינת איה, שהיא בחינת בראשית מאמר סתום הנ"ל, שהוא סתום ומכוסה ונעלם מאד ומשם עיקר תיקון התשובה כנ"ל".
[19] בראשית רבה ט, א.
[20] הכסה השבתי בא לידי ביטוי אף בתחומים נוספים, כגון מתן שכרה של השבת שבצנעא הוא (ראה שבת יב ע"ב), וכגון 'אי הידיעה' שבשבת (ראה 'סידור ברסלב' עמ' תר).
[21] 'פחד יצחק' ראש השנה, מאמר א, פרק א.
[22] 'שם משמואל' ניצבים תרע"ב.
[23] 'מחשבות חרוץ' אות יב.
[24] בבא מציעא מב ע"א.
[25] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[26] שיחה זו נאמרה בשנת התשמ"ב.