ממחרת השבת
המשנה בסוף פרק ב' במסכת עדויות דנה על משפט הרשעים לעתיד לבוא:
"אף הוא אמר חמישה דברים, של שנים שנים עשר חודש… משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חודש, שנאמר: 'והיה מדי חודש בחודשו'. רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר: 'ומדי שבת בשבתו'[1].
דהיינו שבת בשבתו מורים על פסח ועצרת, הנקראים שבת, כפי הנאמר בפרשתנו:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום"[2].
ושם ב'תפארת ישראל' ההערה על אבלות:
"'רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת'. ר"ל כמניין הימים שבין פסח לשבועות. ואפשר עוד שבכל שנה בין פסח לעצרת נפקד עונם [ואפשר שמטעם זה ג"כ נהגו ישראל קצת אבילות בימים ההם עבור אבותינו שחטאו ואינם]"[3].
ההוראה הכפולה של מושג השבת – 'ממחרת השבת', עד ה'שבת השביעית' היא בעייתית, ועסקו בדבר עוד מימות התנאים; מה ראתה התורה לשנות הלשון?
תשובות הרבה ניתנו לשאלה זו. בעל שם משמואל עמד על היסוד השבתי שבפסח, שבכוחו מתאפשרת ההזדכות שבספירה המתחילה למחרתו:
"והנה בש"ק יש ג"כ קצת מזה לכל איש ישראל… ונקל להשיג זו המעלה בש"ק שישתנה טבעו לטוב וכנ"ל, וזה שאנו אומרים מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, היינו שגוף איש הישראלי הוא מקדש מלך עיר מלוכה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכם דייקא ונאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, אך בכל ימי החול הוא בתוך ההפכה מתהפך מטוב לרע ומרע לטוב, ובש"ק אומרים קומי צאי מתוך ההפכה…
ובזה יש לפרש מאה"כ וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שהכוונה יו"ט הראשון של פסח, ולמה קראו הכתוב בכאן שבת? אך הנה אנו אומרים בספירה כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם, ורש"י פי' זוהמא תגבורת היצר, והיינו שישתנה בצד מה טבע הלב שלא יתאוה כ"כ לדברים שאינן ראוין, וזה ענין ימי הספירה הכנה לחג השבועות שבשעה שעמדו אבותינו על הר סיני פסקו זוהמתן, וכ"כ נתעורר מענין זה בכל שנה ושנה כשהגיע הזמן כנודע, וצריכין כל ישראל להיות כאיש אחד חברים ומכ"ש האדם עצמו שיהיו הגוף והנפש לאחדים וכנ"ל.
ומאין באין לפתוח פתח לבוא להזדכך כי כל עוד שהזוהמא שולטת כמעט שאין בכח האדם להתעורר מעצמו? אך יו"ט א' של פסח זמן יציאתנו ממצרים ובזוה"ק דיציאת מצרים הי' משער החמשים היינו שאז האיר אור גדול משער החמשים הוא עולם החירות ויצאו ישראל לחירות בגוף ובנפש וכל מי שזוכה לבוא לשער הזה בקדושה שוב אין לו ירידה ולא שינוי לעולם והוא יוצא מתוך ההפכה. ומצד זה נקרא יו"ט א' של פסח שבת שאנו אומרים בו קומי צאי מתוך ההפכה כנ"ל, ומצד זה יכולין בנ"י לפרוק ממנם בצד מה עול הזוהמא ולהתחיל לספור יום אחר יום עד לזכות שישתנה טבעם לטוב כנ"ל, וכענין שבת כנ"ל ומטעם זה קראו הכתוב כאן שבת להורות על מהותו ופעולתו שהוא כעין שבת, והבן"[4].
השבת יש לה יסוד מהפכני, ונשמעת בה הקריאה לגוף הישראלי לצאת מתוך ההפיכה. אף גאולת מצרים היא מהפכה, שיצאו אז ישראל לחירות בגוף ובנפש. בכל שנה שב וניעור יסוד מהפכני-חירותי זה, ובכוחו אנו סופרים ומזדככים כל ימי הספירה. על כן נקרא הפסח – שבת, להורות על המהפך שבכוחו סופרים והולכים לקראת שבת-שבועות.
קדושה קביעא וקיימא
הרב'ה מפיאסצנה ביאר על פי דרכו, דברים אופייניים; הרצון חשוב כלפי מעלה, וכוחם של כוונות ספירה העומר, שהיא מלאה מהן, כה גדול עד שהופכים לקדשה יסודית כשבת:
"וספרתם לכם מחרת השבת כוו'… ונבין נא מה מרמז לנו בזה שקרא הפסוק כאן יום טוב בשם שבת… את מצוות ד' מן התרה אנו עושין בחקה… וכן הוא בכל איש ישראל לפי ערכו ומצבו בעבודה, מדעתו רצונו ונפשו נעשה מצוות, ובשם כ"ק אא"ז הרה"צ והקדוש זצוקלל"ה ממאגלניצא איתא שגם הכוונות שעושה לו אשי הישראלי לעצמו לכוון, כוונות טובות הן עכ"ל הק'. היינו שמי שאינו יודע לכוון כוונת האר"י זצוקללל"ה כשמכוון מלבו ונפשו לד' כפי דעתו ורצונו כוונות טובות הן, והכל תלוי לפי התבטלותו לד'…
והנה גם בכל המצוות אומרים אשר קדשנו במצוותיו, אבל בספירת העומר מקדשין את עצמינו בפרטיות בז' מדות… לכן מזה כל עצם הישראלי נעשה מצוה, ועל זה מרמז שלענין הספירה נקרא יום טוב שבת, יום טוב ישראל מקדשים, ושבת קביעא וקיימא ש' מקדשו, מקדש השבת, ועל ידי התקדשנו בספירה נקרא גם היום טוב שאנו מקדשין בשם שבת"[5].
בחינת עולם הבא
ב'ליקוטי הלכות' ביאר שכל ימות השבוע הם בבחינת שבת, ושבת של הספירה היא כולה עבודה של עולם הבא:
"וזו בחי' שסופרין שבע שבתות ממחרת השבת עד ממחרת השבת כדי להמשיך בחינת שבת על כל ימי הספירה כדי לזכות לשמחה הנ"ל… וצריך להרגיש בחינת שבת שהוא העוה"ב בכל יום ויום דהיינו בעשיית המצוות שהם קיום שבת ימי בראשית. ועל כן צריכין לספור שבע שבתות כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת כי בשבעה שבועות יש ז' שבתים ואזי נכלל כל יום משבעת ימי בראשית בשבת… כי אפילו יום השביעי שהוא בעצמו שבת קודש צריכין קודם מתן תורה גם כן לספור כנגדו שבוע אחד כדי שיהיה נכלל ביום שכולו שבת, כי באמת שבת הוא מעין עולם הבא אבל אעפי"כ יכול להיות שאפילו ביום השבת יהיה הכוונה בשביל שכר עוה"ב ממש ועל כן צריכין להזדכך בימי הספירה לזכך כל שבעת ימי בראשית ואפילו יום שבת קודש, כדי להמשיך עליהם בחינת עולם הבא יום שכולו שבת"[6].
שבתותי תשמורו
היסוד של שתי השבתות חוזר במקום אחר, בפסוק:
"את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו"[7].
הרי לנו הקבלה בין 'מקדשי' – ברבים, של מעלה ושל מטה, לבין 'שבתותי' – ברבים[8].
עבודת שבת של ירושלים בין פסח לעצרת.
זהו כנראה פשרו של הביטוי שבו פתחנו – 'שבת בשבתו' – פֽנים שבֽפנים, שבת שבתוך שבת, הנשמה של הנשמה היתירה.
שבת כנקודת מוצא ויעד
מסגולתה של השבת, שהיא מעבירה את האדם תהליכים גם בהיותם בלתי מודעים. כך התינוק נימול לשמונה ימים, כדי שתעבור עליו שבת, כדי שירגיש שבת[9]. וכיוצא בזה בפרשתנו: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד'"[10].
חורבן המקדש – מוצאי שבת, ואילו הולדת המדינה, היום לפני שלושים שנה[11], הוקדמה כדי שתכנס לשבת. כתינוק הנולד וזקוק שתעבור עליו שבת, כך היממה הראשונה של המדינה – הייתה שבת; תהליכים בלתי מורגשים.
נמצאת השבת כנקודת מוצא, לספירה, למדינה – 'ממחרת השבת'; ושבת כנקודת יעד – מתן תורה. ו' באייר, אנו עומדים שלושים יום קודם הרגל, ומתכוננים לקראת 'מחרת השבת'. [12]
[1] עדויות ב, י.
[2] ויקרא כג, טו-טז. ראה ברטנורא שם: "שנאמר ומדי שבת בשבתו – כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית, יצא מגיהנם ויבא להשתחוות".
[3] שם. וכן הוא ב'שיבולי הלקט', סד"ע פ"ג.
[4] 'שם משמואל' אמור תרע"א (עמ' שא).
[5] 'אש קודש' אמור.
[6] 'ליקוטי הלכות' או"ח ג, הלכות ספירה ב, ד (עמ' קע).
[7] ויקרא כו, ב.
[8] ראה לקוטי תורה בהר מג.
[9] ראה 'אוצרנו הישן'.
[10] ויקרא כב, כו.
[11] הדברים נאמרו בשנת התשל"ח.
[12] שיחה זו הורכבה משתי שיחות שנאמרו בשנים התשל"ו והתשל"ח.