השבת באדם ובחי
חווית השבת עוברת על האדם אף מבלי שהוא מודע לה; וכשם שכך בדרגת האדם-המדבר, כך אף בדרגת החי – כדברי הפסיקתא:
"'והיה שבעת ימים תחת אמו'. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי למלך שהיה נכנס למדינה והוציא כרוז ואמר כל אכסניים שישנן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחילה. כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו השבת, שאין שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת.
אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה. משפט אדם: 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', משפט בהמה: 'ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד'"[1].
שבת הארץ
בפרשתנו מתגלה יחסה של השבת אף לדרגת דומם-הארץ: "אז תרצה הארץ את שבתתיה"[2], על כך אף מעידה מטבע הלשון המתייחסת לשמיטה בשם: "שבת הארץ"[3].
דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים, בנבואת ירמיה, בהמשך הפרק של הפטרת היום:
"כה אמר ד' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם… והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ד' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה [בו] כל מלאכה. ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים ישבים על כסא דוד רכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה וישבי ירושלם וישבה העיר הזאת לעולם… ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה"[4].
ומשולש בכתובים, בדברי נחמיה:
"בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועמסים על החמרים ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלם ביום השבת… ואריבה את חרי יהודה ואמרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עשים ומחללים את יום השבת. הלוא כה עשו אבתיכם ויבא אלקינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת. ויהי כאשר צללו שערי ירושלם לפני השבת ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת… ואמרה ללוים אשר יהיו מטהרים ובאים שמרים השערים לקדש את יום השבת גם זאת זכרה לי אלקי וחוסה עלי כרב חסדך"[5].
שבת ירושלים
מדברי ירמיהו ונחמיה אנו למדים על מושג נוסף: 'שבתה של ירושלים'[6], שכשם שיש שבת של ארץ ישראל – כך יש 'שבת ירושלים'; וכשם שאיננו מבינים את התהליכים הרוחניים העוברים בנפשו של ילד בשבת, כך אין אנו מבינים כיצד תהליכים אלו מתרחשים בחי ובוודאי לא בדומם; מהי שבתה של ירושלים בלי שומרי שבת?!
כך היה לפני שלושים שנה, כהיום הזה, בלילה הראשון של הכניעה, שבו החריבו הירדנים והעלו באש את ירושלים[7]. ומי יודע אם אין קשר בין לילה זה ללילה הראשון של מדינת ישראל, שאף הוא היה ליל שבת.
בהפרטת היום אנו קוראים: "קורא דגר ולא ילד… כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו"[8], ובילקוט שמעוני נדרש הדבר על אי התייחסותן של אומות העולם, המחריבות והשורפות, למקום המקדש:
"'קורא דגר ולא ילד'… וכתיב 'כסא כבוד מרום מראשון', מה ענין זה לזה? ללמדך הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאים מקליפתן ונעשים אפרוחים ועולים עליו ומורטים את כנפיו ואוכלים אותו, כשהוא רוצה לברוח אינו יכול שנמרטו כנפיו ומוצא אותו שרץ או חיה ואוכלו. מי גרם לו? על שגדל ביצים שאינם שלו. כך יהיו עובדי אלילים שפשטו ידיהם בכסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו והחריבוהו ושרפו את היכלו, הקב"ה מאבד את זכרם דכתיב 'כי מואב כסדום תהיה"[9].
ה'חיי אדם' כתב על קביעת יום לסיפור הנס. כך נהג הרמב"ם בעצמו, כפי שמתאר במכתב שנדפס באגרותיו:
"וליל אחד בשבת שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות. וביום שלישי בשבת ארבע ימים לירח מרחשוון שנת [ד' אלפים תשע מאות] ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעולת לירושלים תחת סכנה. ונכנסת לבית (למקום ששם עמד הבית) הגדול והקדוש והתפללתי בו. ביום החמישי שישה ימים לירח מר-חשוון, ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי. שבח לאל על הכל. ושני הימים האלה: שהם שישי ותשיעי במר-חשון, נדרתי שייהו לי יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה"[10].
לספר בציון שם ד'
אם כן אנו, היושבים בין החומות, חייבים בסיפור ובהודאה; בסיפורה של ירושלים בערב שבת התש"ח.
הרובע נפל ביום שישי, י"ט באייר התש"ח. יש כמה יהודים יקרים שזה היארצייט שלהם, כיון שהם נהרגו ברגעים האחרונים של נפילת הרובע. אחת מהן היא הגברת אסתר ציילנגולד, נכדתו של הט"ז ('ציילנגולד' – 'טורי זהב'). בחורה אנגליה, מיוחדת מאוד במינה, אשר שימשה כמורה לאנגלית בבית הספר 'אוולינה דה רוטשילד', וכל בוקר, בתנאים של אותם ימים, הייתה הולכת במסירות להתפלל בכותל.
בכל שנה ביום הזה אני משתדל לדבר עם הרב שאר ישוב זצ"ל, בנו של הרב הנזיר ורבה של חיפה, שהיה בין מגיני הרובע בתש"ח, והוא סיפר לי על רגעיה האחרונים. תנאי הכניעה לאחר נפילת הרובע היו שהגברים יצאו לשבי ואילו הפצועים יובלו על ידי הצלב האדם, ורוכזו בבתי מחסה, איפה שהיה בית המדרש הראשון של הישיבה. יום שישי, ערב שבת אחה"צ הרב שאר ישוב ואסתר ציילנגולד נשארו לבד מבין הפצועים. הרב שאר ישוב מספר שהוא ניגש לחלון וראה את כל הרובע עולה באש, כולל בתי הכנסת – החורבה וניסן בק. הוא היה אצל"ניק במקורו, ושר 'בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום', מי שמכיר את הסימאות הללו (למחרת לקחו אותו כשהוא מדדה עד לשער האריות, ומשם לשבי). הגברת הזו, אסתר שכבה על ידו, והייתה פצועה אנוש בראשה. הליגונר ששמר עליהם ראה שהיא מתפתלת מכאבים, והציע לה סיגריה כדי שהעשן אולי יקל במקצת על כאביה. היא עשתה לו תנועה של 'לא, שבת היום!', וביקשה מהרב שאר ישוב שיביא לה סידור ויפתח לה ב'לכו נרננה', ויצאה נשמתה.
היא הייתה מורה של אשתי בבית הספר, וביום חנוכת הבית של הישיבה אשתי טרחה להזמין את אמה, שהייתה בת קרוב לשמונים, להשתתף בחנוכת הבית, שיהיה לה בכך ניחומים במקום שביתה נפלה.
לספר בציון שם ד' ותהילתו בירושלים.
נמצאנו למדים:[11]:
השפעתה של השבת חודרת אף מבעד לאי-המודעות אליה. כך מגיעה היא אף למדרגת החי – הזקוק שתעבור עליו שבת בכדי שיוקרב למזבח, ולמדרגת הדומם-הארץ – שבניינה תלוי בשמירת השבת. קשר זה, שבין השבת לארץ, כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, בדגש על ירושלים, ומכאן נמצאנו למדים אף על 'שבתה של ירושלים'. מכאן עוצמת הקשר שבין ירושלים ליושביה-שומרי השבת, שכן מהי ירושלים בלי שומרי השבת שבה? כך היה בנפילת הרובע בי"ט באייר התש"ח, שהעלהו הירדנים באש בליל שבת; כאלו הם דברי המדרש על נבואת ההפטרה – על אי היחס שבין אומות העולם למקום המקדש. על השבת מסרה נפשה מבנות ירושלים, במלחמתה על ירושלים, ולאחר י"ט שנים, ביישובו מחדש של הרובע, מצאה האם נחמה בחנוכת בית מדרש בין החומות, במקום נפילת ביתה. את יום הנס יש לקבוע לסיפורו, כך נהג הרמב"ם, וכך נוהגים אנו – היושבים בין החומות – בסיפורה של ירושלים בערב שבת התש"ח; לספר בציון שם ד' ותהילתו בירושלים.[12]
[1] פסיקתא דרב כהנא ט, י.
[2] ויקרא כו, לד.
[3] שם כה, ו.
[4] ירמיהו יז, כא-כז.
[5] נחמיה יג, טו-כב.
[6] א.ג: מושג זה היה שגור בלשונו של הרב הדרי זצ"ל, והוא עסק בכך רבות, ראה לדוגמה 'נבואה שעריך' ח"א עמ' 11, ועוד.
[7] שיחה זו נאמרה בתאריך נפילת הרובע, בי"ט באייר התשל"ח.
[8] ירמיהו שם, א-ב.
[9] 'ילקוט שמעוני' נ"ך רמז רצ"ז.
[10] רמב"ם לעם, אגרות, עמ' עט-פ.
[11] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[12] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ח.