חודש בחדשו
ראינו בשבוע שעבר את היסוד של 'שבת בשבתו', הנדרש במשנה על פסח ועצרת:
"אף הוא אמר חמישה דברים, של שנים עשר חודש… משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חודש, שנאמר: 'והיה מדי חודש בחודשו'. רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר: 'ומדי שבת בשבתו'[1].
ובפירוש המשניות לרמב"ם – שהן שבתות המתייחסות זה לזה:
"רוצה לומר השבתות הרצופות אותם שהיו שבתות ביחוסם קצתם לקצתם, והוא אמרו 'וספרתם לכם ממחרת השבת' (ויקרא כג, טו), וקרא יום ראשון של פסח שבת כמו שאתה רואה, וצווה שיספרו אחריו שבע שבתות המיוחסות אליו, והם תשעה וארבעים יום כמו שיש מפסח ועד עצרת"[2].
והנה במסכת שבת מספרת הגמרא על רשב"י ובנו שנכנסו למערה בשנית, לשנים עשר חודשים:
"יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו… אזלו טשו במערתא…
איתבו תריסר שני במערתא, אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה. נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם.
הדור אזול איתיבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם, נפקו, כל היכא דהוה מחי ר' אלעזר הוה מסי ר"ש אמר לו בני די לעולם אני ואתה.
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה הני למה לך? אמר להו לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל"[3].
רש"י על המקום, בשם 'סדר עולם', מבאר את אופן הדרשה:
"'משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש'. שנאמר (ישעיהו סו) 'ואשם לא תכבה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר', אף הנדונים בו במשמע, מה שבתות למינוי שלהם אף חדשים למינוי שלהן, והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי דכתיב לעיל מיניה 'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי'. הכי תני לה בסדר עולם (פ"ו)"[4].
ולדרכו של הרמב"ם לעיל נאמר, שכשם ש'מידי שבת בשבתו' אלו שבתות המתייחסות זה לזה – כך החודשים הם המתייחסים זה לזה; יחידת זמן אחת.
קיום העולם בריח השבתי
על כל פנים, משמע שיציאתו של רשב"י בערב שבת הייתה, ואף היא משמעותית ומתייחסת. ביציאה זו, השנית, התבררה לרשב"י זכות העולם לקיום, וכיצד? על ידי הריח.
הריח עניינו הפנימיות. כך כל החושים השתתפו בחטא אדם הראשון, פרט לריח, ולכן המשיחיות יסודה בחוש הריח: "והריחו ביראת ד'"[5], ודרשו זאת חז"ל על המשיח שישפוט באמצעות חוש הריח[6]. וכיחס הריח אל יתר החושים – כך יחס חיבוב מצווה אל עשייתה בפועל; כיחס הפנימיות אל החיצונית.
ריח-שבתי זה של חיבוב המצוות הוא שעלה מאותם שני הדסים שאחז הסבא במרוצתו בערב שבת, ונתיישבה דעתם[7]. לאמור: אף שהמעשים אינם בדרגת 'חיי עולם', הרי שבא הריח-השבתי של חיבוב המצווה ומעמיד את העולם על קיומו הפנימי[8].
בכך יכול היה רשב"י לפטור את העולם כולו מן הדין שהוא חייב בו מאז חטא אדם הראשון, ועל כך אנו משוררים בערב שבת – 'נעשה אדם נאמר בעבורך'. אולי לכן נהגו לשיר את הפיוט 'בר יוחאי' בערב שבת הפנימית, בזמן יציאתו מן המערה, כי אז התבררה זכות העולם לקיום.[9]
שבתותי תשמורו – ומקדשי תיראו
רשב"י הוא אף מנסחו של הביטוי:
"היכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך"[10].
דהיינו, רשב"י מביט אל פנימיותה של ירושלים, ורואה את הכפילות; כיצד בעומקה של ירושלים של מטה את ירושלים של מעלה. כיוצא בזה דרש רשב"י[11]:
"לך לך אל ארץ המוריה – למקום שהוא ראוי כנגד בית המקדש שלמעלה".
הוא הרמוז בפרשתנו 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו'[12] – על כפילותה של השבת, וסמיכותה למקדש[13].
תעלומה ואין קורא לה
ייחודיותו של רבי שמעון בר יוחאי בולטת אף מכיוון נוסף – בדרך לימודו ההלכתית, בדורשו 'טעמא דקרא'[14]. דרישת טעם הכתוב, מעידה על המשמעות המיוחדת שמעניק הלומד לממד הפנימי, הנעלם, המסתתר מבעד לנגלה. זו תעלומת האין – 'תעלומה ואין קורא לה' – תעלומת הפנים שגילה רשב"י, הדורש טעמא דקרא. מכאן אפשר לסמוך עליו בשעת הדחק[15] – כשחיצוניות החומר דוחקת[16].
[1] עדויות ב, י. ראה שיחה לפרשת אמור שנערכה בשנת התשפ"ב.
[2] שם.
[3] שבת לג ע"ב.
[4] שם. ובהגהות הרש"ש שלא נמצא כזה, והוא לפנינו בפ"ג. וכן בילק"ש ישיע' תקיד. ושם ב'זית רענן' שמונים חודשים, מחודש לחודש, וכנראה שזה הפשט גם בשבת,
[5] ישעיהו יא, ג.
[6] ראה סנהדרין צג ע"ב.
[7] ואותו סבא הרץ בערב שבת – הוא אליהו הנביא[7] גוף ונשמה, פנימיות בחברה הישראלית.
[8] ריח זה הוא נחלתם הבלעדית של קיסרי שבת, משמרי שביעי (שבת קיט ע"א): "תבלין אחד יש לנו ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". ופרפרת לתשבי שבתי זה יש בדברי האדמו"ר רבי צבי אלימלך בעל 'בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ו): "הדס בגמיטריה ס"ט, הוא מספר הנוסף בעור על האור". הריחניות הבוקעת מבעד לעור – היא תבלינה של השבת; בהדסים ובאורים מקבלים פני שבת, בוקעים עור ומעלים אור. וראה עוד 'שבתה של ירושלים'.
[9] ואולי לכן מהלכים שני נחשים לפני ארונו של ר' אלעזר בדרכו למירון לקבר רשב"י, נחש – עונש המות, ראה מהר"ל חידושי אגדות.
[10] תנחומא פקודי ב.
[11] בראשית רבה נה, ז.
[12] ויקרא יט, ל.
[13] ראה 'ליקוטי' תורה בהר עמ' מא על פי הזהור, ובעקבותיו ב'פרי צדיק בראשית עמ' 94, וכן בקדשות שהבת' עמ' 9. כפילות זו היא אף במקדשה, ראה עוד תענית ה', ונתפרש ב'ליקוטי תורה' פקודי וכן ברש"י 'מכון לשבתך', ושם בתו"ת.
מסופר (שער הכוונות דרוש לג בעומר) על חכם אחד שהיה נוהג לומר 'נחם' כל ימות השנה, ואף בלג בעומר אמרו, והקפיד עליו רשב"י. דהיינו לראייתו העמוקה של רשב"י החורבן תופס רק במימד החיצוני, אולם בפנימי אין לו נגיעה. כך מצינו אצל ר' עקיבא, רבו של רשב"י, שהשקיף על מקום המקדש בחורבנו ושחק; בירושלים והמקדש שלמטה יש חורבן, אבל בהיכל שלמעלה, בפנימיות, מתוקנת הגאולה ועומדת.
[14] ראה ב"מ קטו, וכתובות נב ע"ב.
[15] ברכות ט.
[16] ראה 'בני יששכר', מהות חודש אדר, עמ' קכא.