נזכר בכתבי ר' נחמן שהשמחה בראש השנה מקורה בכך שבכל שנה הקב"ה מנהג את עולמו יפה יותר; וברור שהיסוד הוא מפני שבכל שנה העולם מתקרב יותר לתיקונו, וזה סוד ההנהגה היפה[1]. אלא שמעטים מאד הם הזוכים לראות את ההנהגה הטובה יותר, ויש שלפעמים נראה כאילו ח"ו אף יש נסיגה.
פעמיים במקרא מסופר על ראש השנה. בשיחה זו נתבונן בשני ראשי השנה הללו, ונראה במה הם קידמו את הנהגת העולם הטובה יותר, ומה יש לנו להפיק מכך.
ראשי השנה בזמן שיבת ציון
בתחילת ימי שיבת ציון, כשעלו זרובבל וסיעתו לירושלים, התפזרו העולים בעריהם, והכינוס הראשון שלהם היה בראש השנה, שלקראתו עלו ישראל כאיש אחד להתחיל בעבודת הקרבנות. עברו עשרות שנים, והמצב ביהודה ירד לשפל המדרגה עד שעלה עזרה ולאחריו נחמיה. י"ג שנה עבד עזרא עבודה שקטה של הרבצת תורה, מאז עלותו ארצה, ומשעלה נחמיה החלה בניית החומה, שנסתיימה בכ"ה אלול – יום בריאת העולם[2]. כמה ימים לאחר מכן הגיע ראש השנה הגדול של עזרא, עליו מסופר: "ויאספו כל העם כאיש אחד"[3].
שלושה שלבים הם בחג התרועה הגדול הזה: קריאת התורה – בתאריך א' בתשרי[4], לימוד התורה – בתאריך ב' בתשרי[5] והווידוי והאמנה בתאריך כ"ד בתשרי[6]. במעמד הגדול הזה נוסדה כנסת הגדולה, שהם החתומים על האמנה, והם המעוררים את העם.
נתבונן בדרגותיו של מאורע כביר זה:
א. בראשונה קראו בתורה, ובשמוע קריאה זו בכו העם, עד שהלווים "המבינים את העם"[7] היסו אותם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעזכם… וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם". בפירוש עניין ה'הבנה' כאן התעכבו המפרשים, ונתבונן בדבר לקמן.
ב. למחרת התכנסו להשכיל בדברי התורה: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר ולהשכיל אל דברי התורה"[8].
ג. אז מצאו את הכתוב על חג הסוכות, שהיווה את היישום המעשי של לימודם, שלאחריו נחתמה האמנה הגדולה – 'למחרת' אסרו חג[9].
תרועה – יבבא או שמחה
לשון הפסוק בעניין קריאת התורה כוללת מספר עניינים: "ויקראו בספר בתורת האלקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא". והנה בגמרא פירשו: "מפורש – זה תרגום"[10]. עניינו של התרגום הוא העתק של רעיונות שאי אפשר לאומרם בשפה ברורה, והוא מצביע על מה שמקופל מתחת להוראה הגלויה[11].
מן הסתם בין הדברים שלימדו הלווים את העם נמצאו ענייני היום ומושג התרועה – שיכול להתפרש על פי שורשיו לכמה מושגים: 'ר.ו.ע' שפירושו צעקה, 'ר.ע.ע' שפירושו שבר, ו'ר.ע.ה' שפירושו התרועעות, אחווה ורעות. כאפשרות האחרונה פירש רש"י, על פי תרגום אונקלוס, את הפסוק: "ותרועת מלך בו" – "לשון חבה ורעות כמו רעה דוד אוהב דוד ויתנה למרעהו וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהון"[12]. לעומת זאת את הביטוי: "יום תרועה" תרגם אונקלוס – "יום יבבא"[13], ופירושה של היבבא הוא גניחה ויילול, מלשון תרועה של שבר וצעקה.
מכוח הבנה זו של תרועה בכו העם, התאבלו, גנחו ויללו על מצבם השפל. אולם הלויים גילוי להם את התרועה האחרת, את התרגום הנוסף – שלא שבר ולא צעקה יש כאן, אלא ידידות ורעות, שמכוחה עשו ישראל אז שמחה גדולה: "וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם"[14].
אולי זה הוא אף סוד ה'משלוח מנות' שנהגו אז – מיסוד הרעות והאחדות. שכשם שהם נוהגים ברעות זה לזה כך ד' ינהג איתם[15].
לאחר כל זאת בא ביום השני היישום המעשי: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ד' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב"[16].
כנסת הגדולה
כתוצאה מאותה התעוררות התרחש למחרת 'אסרו חג' הכינוס הגדול, שבו נחתמה האמנה ונולדה 'כנסת הגדולה'[17]. למושג זה – 'כנסת הגדולה' – יש הוראות שונות. רש"י פירש – כנסיה גדולה וקדושה, שאנשיה החזירו עטרה ליושנה כדברי הגמרא: "דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא'. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל אמר: נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות"[18].
בירושלמי מופיעה לשון אחרת: "שהחזירו גדולה ליושנה[19]. כל דבר של התחלה, של פתיחה מחודשת – הוא עניין של 'גדולה', כפי שדרשו: "לך ד' הגדולה – זה מעשה בראשית"[20]. הקמת כנסת הגדולה היוותה פתיחה מחודשת שהחלה ביום המיועד לחידוש – ראש השנה.
אם כן, שני ערכים יש לראש השנה: תרועה של יבבא ותרועה של אחדות ושמחה, ושניהם ניצוקים למעשה באמנה ובמפעל[21].
ראש השנה בימי גדליה בן אחיקם
מלבד שני ראשי השנה הללו ישנו עוד ראש השנה הקדום להם – שבו נהרג גדליה בן אחיקם, השריד האחרון למלכות בית דוד[22]. בהריגתו של גדליה החריפה שאלותיהם של ירמיהו ודניאל – איה הגדולה? איזו הנהגה יפה יותר יש בראש השנה זה של מות גדליה?! עד שבאו אנשי כנסת הגדולה באותו ראש השנה הגדול ואמרו: הגדול, שגידלוהו לשם, הגיבור והנורא. במקום ששבו נהרג גדליה והסתיימה המלוכה – בו פתחו עולי בבל. מאותה נקודה תחתונה של פיזור ישראל אמרו אנשי כנסת הגדולה הן! נמשיך הנהגה יפה יותר לעולמנו.
מימי ראש השנה אלו שבתולדה ניטול לקח לקבלה, להתרוממות ולעשייה.
נמצאנו למדים:[23]
בכל שנה ה' מנהג את עולמו יפה יותר, ומכאן השמחה בראשיתה – בראש השנה. אלא שלא תמיד ניתן לזהות את אותה הנהגה החדשה, ואת זאת עלינו ללמוד מראשי השנה הקדומים. בזמן שיבת ציון נחגג ראש השנה הגדול, שהורכב משלושה שלבים: קריאת התורה בא' בתשרי, השכלה והבנה בה בב' בתשרי, ויישום הנלמד בחג הסוכות, שלאחריו נחתמה האמנה והוקמה כנסת הגדולה. כשקראו העם בתורה הם בכו, אולם הלויים 'המבינים' היסו אותם שישמחו, ואכן כך עשה העם 'כי הבינו את אשר הודיעו להם'. העם פירש את ה'תרועה' כשבר ויבבא, ויילל על מצבו העגום. אולם מתחת לפירוש זה מסתתר תרגום נוסף – תרועה מלשון רעות ושמחה, וזו היא ההבנה העמוקה שהתחדשה אז. הבנה זו יושמה בחג הסוכות, שלמחרתו הוקמה כנסת הגדולה שהחזירה את הגדולה ליושנה. הדברים מקבלים משמעות יתירה לאור ראש השנה קדום לזה, שבו נהרג גדליה בן אחיקם. מנקודת השפל של פיזור ישראל אמרו אנשי כנסת הגדולה נמשיך הנהגה יפה יותר לעולמנו, ומהם ניטול לקח לימינו.[24]
[1] ראה מאמר 'מלכויות'.
[2] נחמיה ו, טו: "ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול".
[3] שם ח, א.
[4] שם שם, ב-ג: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה".
[5] שם שם, יג: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הספר ולהשכיל אל דברי התורה".
[6] שם שם ט.
[7] שם ח, ז-יב: "והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם. ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדש הוא לד' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעזכם. והלוים מחשים לכל העם לאמר הסו כי היום קדש ואל תעצבו. וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם".
[8] שם שם, יג.
[9] ואף על פי שיש כמה שיטות אם אותו אלול מעובר היה (תוס' ר"ה יט ע"ב, רש"י ביצה ו ע"א, ירושלמי ע"ז פ"א ושם בנושאי הכלים, וב'העמק שאלה' ככי תבוא קנב. וב'מועדים בהלכה' אלול), על כל פנים ברור שהכינוס נדחה לאחר ימי החגים.
[10] נדרים לז ע"ב.
[11] ראה מאמר 'מלכויות'. והנה אפשר שזה גם עניין שינוי הכתב על ידי עזרא, גילוי צד מסויים של התורה, וכפי שאמרו: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו" (סנהדרין כא ע"ב).
[12] במדבר כג, כא. אך בתגום הירושלמי פירש: "ויבבות מלכא משיחא מיבבא ביניהון".
[13] שם כט, א.
[14] נחמיה ח, יב.
[15] בבחינת מה שדרשו בשם הבעש"ט על הפסוק: "ד' צילך על יד ימינך", ראה 'אש-דת' על ראש השנה. בעניין המשמנים ומשלוח המנות ראה 'פרי צדיק' ראש השנה.
[16] נחמיה ח, יג-טו. ובין אם נאמר שעברוהו לאלול והיה זה ראש השנה (ראה הערה 9), או שהיה יום רגיל, מכל מקום ה'למעשה' של הבנת התרועה בא מיד.
[17] ראה שם י.
[18] יומא סט ע"ב. וראה 'מחזור ויטרי' אבות א, א: "לכך נקרא שמם כנסת הגדולה, לפי שהיו כנסיא גדולה וחשובה וקדושה לפני המקום, שכן גידלוהו לד' והחזירו עטרה ליושנה, כדאיתא במסכת יומא…".
[19] ברכות פ"ז ה"ג.
[20] ברכות נח ע"א.
[21] וראה בחוברת 'קול שופר', בשיחה 'יודעי תרועה': "יש פן של שפלות בית דוד, של יללה על חילול השם שמזעזעת יסודות בראשית, ובמלחמה כזאת "בארצכם" – "והרעותם", תרועה של שבר. אך גם יש פן של אמונה, של התרוממות, של נצח המלוכה, של הארת פנים ותרועת ניצחון. להבחין בין שרשי התרועה, בין הפנים השונות, יש צורך בידיעת התרועה, בהזדהות עם בני העם ובאמונה שאפשר להפוך את השבר לגאון.
מרוב צרות וגלויות נשתכח סוד התרועה, הרעות וההתרוממות, ומוכרת יותר בחינת היללה. יש שמסתכלים על ימין ועל שמאל והנה יללה, אך צריך גם להאמין במאור הפנים. הוא מה שאמרו במדרש: "'אשרי העם ידעי תרועה – ואומות העולם אין יודעין להריע?… אלא שיודעים לפתות את בוראם בתרועה" . פיתוי אינו שקר, אלא הוא הצגה של אותו הדבר בפרופורציות אחרות. הבעיה אינה יכולת מוסיקלית, של תרועה, אלא של הבנה וידיעה.
מאושר הוא העם שיודע להתרומם מעל הצעדים המדשדשים, שהולך עם הרגליים, במסגרות ממשיות, ארציות ומדיניות לאור הפנים. אשרי העם שיודע לפתות – להציג את התרועה – לא רק כיללה מזככת ובונה, אלא גם כקריאת ניצחון על שם העתיד, שאז תתהפך את ידיעת השבר לידיעת הרעות והחיבור".
[22] כך ברד"ק ירמיה מא, א.
[23] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[24] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ה.