אור חומת ירושלים
בהפטרתנו ישנם שני מושגים מרכזיים: אור וחומה, כאשר כל אחד משני מושגים אלו מבטא ומסמל יסוד השונה מחברו.
ההפטרה פותחת באור: "קומי אורי כי בא אורך"[1], וביסוד זה ממשיכים הפסוקים הבאים[2]. אף בסיומה של ההפטרה שולט יסוד האור: "והיה לך ד' לאור עולם"[3]. האור מבטא פיזור והתפשטות, כאור שזורח ומופץ בעולם. אך ישנו גם יסוד נוסף הבולט בהפטרתנו – החומה: "ובנו בני נכר חומותייך"[4], וכן בהמשך ההפטרה: "ופתחו שערייך"[5]. יסוד החומה הוא ההסתגרות, הצמצום הבא על ידי הסגר שיוצרת החומה.
על פניו, שוררת ניגודיות בין שני יסודות אלו – האור והחומה, ההתפשטות והצמצום, הפיזור והכינוס. אפשר היה לחשוב שהחומה סוגרת את האור ולא מאפשרת את זריחתו, אולם בעומקם של דברים לא כן הוא. אדרבה, האור יפוץ רק אם יהא הוא מכונס בתוך החומה, שכך הוא הסדר: בתחילה האור אצור על ידי החומה ומשם הוא הולך ומאיר.
האור נגלה דווקא מתוך החושך[6]. זהו הציר המשותף של האור והחומה – כשם שהאור בא רק שיש חושך, כך החומה באה רק במקום שיש עניין של גבול וגדר. הרכבה מופלאה זו של שני הניגודים הללו טמונה בדברי חז"ל על הלוויתן, הנלמדים מהפטרתנו[7]: "אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לוויתן… והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'". העור מסמל את הגבול המגביל, וכך עורו של הלוויתן גודר בעדו ומגן עליו. אולם עור זה נהפך לאור שמהותו היא דווקא ההתפשטות אל מעבר ליסוד המגביל, וכך מבהיק זיוו מסוף העולם ועד סופו[8].
ר' צדוק הכהן[9] מרחיב על היחס שבין העור לאור, בהקשרו של אדם הראשון. עורו של הלוויתן זהו עורו של הנחש הקדמוני, שלאחר חטאו של אדם הראשון נעשו ממנו לבושים לאדם – אלו כותנות העור שעשה אלוקים לאדם וחווה[10]. לעתיד לבוא יתוקן החטא ועתיד העור להפוך לאור, ואכן בתורתו של ר' מאיר היה כתוב 'כתנות אור' ולא עור[11]. לעתיד יעשה הקב"ה סוכה לצדיקים בגן עדן דווקא מעורו של הלוויתן והנחש, משום שלאחר המאבק עם כל מה שמסמל עורו האטום של הלוויתן, יזרח ויבהיק אורו לעתיד[12].
נמצאנו למדים שדווקא מתוך העור – זורח האור, ומהצמצום – ההתפשטות. זהו אורה של חומת ירושלים[13] ממנה זורח האור. כך בהפטרתנו: "ובנו בני נכר חומותיך… ופתחו שערייך תמיד יומם ולילה לא יסגרו"[14]. הגויים בונים את חומות ירושלים אבל השערים פתוחים והאור מבהיק.[15]
אור וצמיחה
המושג 'צמיחה' קרוב למושג 'אור', למרות שעל פניו הוא שייך למערכת מושגים אחרת לגמרי. קירבה זו, עולה מצירוף שני מושגים אלו במספר מקומות בתנ"ך. כך במלכים: "ללקט אורות"[16] ובישעיהו: "כחום צח עלי אור"[17], "טל אורות"[18] ו-"וארוכתיך תצמח"[19].
ייחודה של הצמיחה, בשונה מן הנטיעה, בהיותה פעולת גידול אורגנית המתרחשת ללא התערבות חיצונית. מכאן משמעותה הפנימית של הצמיחה – התכנסות עצמית פנימה, שעל ידה תתרחש בסוף הפריחה והפריצה לרבים. בזאת הצמיחה קרובה אל האור, שאף הוא זורח דווקא על ידי ההתכנסות הפנימית.
דרכה של צמיחה זו בהדרגתיות, בתהליך פנימי המתרחש אט אט. יסוד זה של הצמיחה, מוצא את מקומו אף בגאולה העתידה. תיאור הגאולה העתידה, בא בדברי הנביאים בשני תיאורים בעלי אופי שונה. תיאור אחד מעניק לגאולה אופי מפתיע ופתאומי – "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", ותיאור שני מעניק לה אופי של צמיחה איטית והדרגתית – "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ד'"[20].
יחס זה בין הפתאומיות להדרגתיות, נמצא אף בתשובה. בתחילת 'אורות התשובה' ישנו עיסוק בשתי מערכות של תשובה – תשובה פתאומית והדרגתית[21], ותשובה פרטית וכללית[22]. ניתן לומר ששתי מערכותיה של התשובה, מקבילות הן. הפתאומיות תבוא בדרך כלל, כך ראוי, על עניינים פרטיים שבהם האדם רוצה להתנער. כך מתרחשת תפנית פתאומית. דומה היא תשובה זו לנטיעה שאף בה יש את היסוד הפתאומי. לעומת זאת ישנה התשובה הכללית שבה ראוי שתהיה, דרך כלל, הדרגתיות. זוהי תשובה שהיא פתיחה חדשה, ובה הרגשת הקירבה וההתקרבות צריך שיהיו מודרגים. דומה היא תשובה זו לצמיחה, ואף לבנייה המתהוות בתהליך איטי ומדורג. הסיבה לכך היא, שתשובה זו היא שינוי עצמי אורגני, ועל כן יש בה הדרגה.
אורי זה ר"ה
ז' דנחמתא מסודרות בסדר עולה, המעלה ומביא אותנו אל המועדים שבתחילת השנה. האור הנמצא בהפטרתנו מביא אותנו לראש השנה, בהיותו טמון אף בו. כך דרשו חז"ל על פתיחת מזמור "לדוד ד' אורי וישעי", הנאמר בימים אלו: "אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים"[23]. יסוד זה אף רמוז במקרא עצמו, בפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה – ד' באור פניך יהלכון"[24], הנאמר לאחר התקיעות. כך גם אמרו בזוהר על הפסוק "ויהי אור" – "דא ראש השנה".
האור הוא הנברא ראשון משום שהוא התחלת החיים, התחלת ההוויה, וכזה הוא יום ראש השנה – תחילתה של הבריאה. אור זה בתחילתה של ההוויה, נולד מתוך ההעלם הקודם. כך מתאר בעל התניא את התהליך המתרחש מדי שנה בסופה ותחילתה, בראש השנה: "אור כל שנה ושנה מסתלק לשורשו בכל ערב ראש השנה כשהחודש מתכסה בו, ואח"כ על ידי תקיעת השופר והתפילות נמשך אור חדש עליון… שלא היה מאיר עדיין מימי עולם"[25]. לידת האור החדש מתוך הסתלקות האור הקודם, זוהי לידת האור מתוך הכסה, החושך וההעלם. מכאן שמחתו הגדולה של ראש השנה – שמחה על הישות וההוויה החדשה, על האור החדש שנגלה בעולם מתוך הכסה[26]. זוהי השמחה על ההנהגה החדשה בה ד' מנהיג את עולמו שבכל שנה ושנה, כפי שמובא בברסלב[27]. "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" – אורו של ראש השנה צומח מן הכסה והחושך, שמתוך החשוכא – נהורא[28], מתוך העור – אור, מתוך החומה – ופתחו שערייך.
כעת אפשר להבין טוב יותר את אורה של נבואת ישעיהו שבהפטרתנו, אור גאולת העתיד הנגלה ועולה מתוך חשכת הגלות.
בראש השנה ישנה דאגה לעולם כולו, להמלכת מלכות ד' בכל העולם. אולם כל זה מתהווה מתוך הגידול האורגני והצמיחה האיטית – "ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ד'". מתוך מחשבת האדם על עצמו ופנימיותו – תהיה הפריחה לרבים. כך צריכות להיות ההכנות לר"ה, שלא יהא אדם בבחינת נע ונד אלא נטוע וצומח, גדל ומתברך מעצמו. להלך באור הפנים, האור הפנימי שהוא אור הגדל ובוקע מתוך החומה הסגורה. כך מתפרש הפסוק בהפטרתנו[29]: "ושערייך תהילה". 'שערייך' – 'תהילה', כי בפנים השער צומח אור.
נמצאו שלושת המעגלים בהם סובב העולם: הקוסמי, הלאומי והאישי – חופפים. אור בריאת העולם, אור גאולת ישראל והאור האישי של כל אחד, נגלים מן הכסה. זהו סודו של ראש השנה, המכוסה והעלום, לעמוד בשמחה על מפתן היצירה ולראות את חזון גאולת העתיד – כיצד אור חדש נברא.
נמצאנו למדים:[30]
בהפטרתנו ישנם שני מושגים, שעל פניו מנוגדים זה לזה: האור והחומה. האור יסודו בהתפשטות ואילו החומה בצמצום. אולם בעומק הדבר, דווקא החומה מפיצה את האור, משום שהצמצום מביא להתפשטות, בתחילה אמנם סוגרת החומה אבל מתוך כך זורח האור. כך העור המכסה הופך לאור בוהק, שזהו כוחו של האור – לזרוח מתוך החושך.
זריחה זו של האור מתוך גבוליות החומה, מביאה אותנו אל מושג ה'צמיחה'. אף הצמיחה כזו – גדילה עצמית ופנימית, שמתוכה מתרחשת פריחה לרבים. יסוד זה מביא אותנו להתבוננות באופייה של הגאולה העתידה, שאף בה נמצא יסוד הצמיחה הפנימית, העצמית והאיטית. כזו היא גם התשובה הכללית, הבאה על ידי גידול עצמי מדורג.
אור זה, הנגלה מתוך כסות החושך, טמון אף בראש השנה. האור הוא תחילת ההוויה, וזמנו להיגלות בראש השנה אז מתחילה הבריאה מחדש. אור זה זורח מתוך ההעלם, וכזה הוא ראש השנה הנגלה מתוך הכסה. מכאן שמחתו של ראש השנה, שמחה על אור ההוויה החדש הנגלה מתוך החושך. יסוד זה שופך אור חדש על הנבואה שבהפטרתנו, העוסקת באור הגאולה העתידה הזורח מתוך החושך. כזו היא גם ההכנה לראש השנה – להלך באור הפנימי כצמח הנטוע וצומח, שמתוך מחשבת האדם על עצמיותו ופנימיותו – ייגלה אור מלכות ה' בעולם כולו. נמצאו המעגל הקוסמי, הלאומי והאישי חופפים, ואורם הולך ונגלה מן הכסה.[31]
[1] ישעיהו ס, א.
[2] "ועלייך יזרח ד' וכבודו עלייך יראה' (שם, ב), והלכו גויים לאורך' (שם, ג), 'אז תראי ונהרת' (שם, ה).
[3] שם, יט. גם הביטוי המופיע בסוף ההפטרה: "ושערייך תהילה" (שם, יח), אף הוא שייך אל האור. 'תהילה' שורשה – יהל, שהוא מושג של אור. ראה מורג: בית מקרא, תמוז תשכ"ט.
[4] ישעיהו שם, י.
[5] שם, יא.
[6] זוהר ח"א קפד ע"א: "דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא".
[7] בבא בתרא עה ע"א.
[8] ראה מהרש"א שם.
[9] 'פרי צדיק' סוכות, אושפיזא דיצחק.
[10] בראשית ג, כא. ראה תרגום יונתן בן עוזיאל: "וְעָבַד יְיָ אֱלהִים לְאָדָם וּלְאִינְתְּתֵיהּ לְבוּשִׁין דִיקָר מִן מְשַׁךְ חִיוְיָא דְאַשְׁלַח מִנֵיהּ עַל מְשַׁךְ בִּשְרֵיהוֹן חֲלַף שׁוֹפְרֵיהוֹן דְאִשְׁתַּלְחוּ וְאַלְבֵּישִׁינוּן". וראה בתו"ש שהביא מדרש האומר שמעור זיווגו של הלוויתן נעשים לבושי אדם.
[11] בראשית רבה תיאודור-אלבק כ, כא.
[12] זוהי מהותו הייחודית של יצחק, כפי שמבאר שם ר' צדוק. מידתו של יצחק היא הגבורה המצמצמת מסיטרא דחושך, אולם דווקא ממנה זורח האור שנאמר (תהילים קיב, ג): "זרח בחושך אור לישרים".
[13] ובילקוט שמעוני: והקב"ה אורם של ישראל. ובאברבנאל ישעיהו ס' – ערכי האמונה.
[14] ישעיהו שם, יא-יב.
[15] יסוד זה של התפשטות מתוך הצמצום, ניבט גם מההתבוננות בסוגיית חומת ירושלים עצמה. כך בהפטרות הקודמות – "עניה סוערה לא נוחמה" ו"רני עקרה לא ילדה". בראשונה ישנו דגש על השערים והחומות: "ושמתי כדכוד שמשותייך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיהו נד, יב), ואילו בשנייה הדגש דווקא על פריצת הגבולות: "הרחיבי מקום אהלך…" (ישעיהו נד, ב). מתח זה בין הגבולי לבלתי גבולי, מתבטא בדברי חז"ל (ב"ב עה ע"א וע"ב) על מלאכי השרת וירושלים. בתחילה מסופר (ע"א) על מלאכי השרת המנסרים ומלטשים אבנים טובות ומשבצים אותן בחומת ירושלים, ואילו בהמשך מסופר (ע"ב) על בקשת המלאכים לפריצת גבולות ירושלים. שניות אנו מוצאים גם אצל יעקב אבינו שהוא הראשון שקרא למקדש בית (פסחים פח ע"א), אך הוא גם שנאמר לו: "ופרצת" (בראשית כח, יד). מצד אחד יש חומה לירושלים, אך מצד שני "פרזות תשב ירושלים" (זכריה ב, ח). משמעות הדבר בהרכבה המופלאה של הגבולי והבלתי גבולי – מי שרוצה בהשפעה החוצה צריך דווקא בית וחומה.
[16] ב ד, לט: "ויצא אחד אל השדה, ללקט אורות, וימצא גפן שדה וילקט ממנו פקועות שדה מלא בגדו. ויבוא ויפלח אל סיר הנזיד כי לא ידעו".
[17] יח, ד: "כי כה אמר ד' אלי אשקטה ואביטה במכוני כחום צח עלי אור כעבר טל בחום קציר".
[18] שם כו, יט: "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל".
[19] שם נח, ח: "אז יבקע שחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך".
וכך אנו מוצאים בעוד מקומות. תהילים: "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" (קלב, יז) וירמיהו: "צמח צדיק" (כג, ה), "צמח צדקה" (לג, טו).
[20] וכן (ישעיהו ס, כא): "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".
[21] פרק ב.
[22] פרק ג.
[23] ויקרא רבה כא, ד.
[24] תהילים פט, טז.
[25] 'אגרת הקודש' פי"ד. ראה עוד 'מכתב מאליהו' ח"ג עמ' 268 ו'אורי וישעי' עמ' צב.
[26] זוהי שמחתו של הגר"א בעת תקיעת שופר בראש השנה, אז מתוך החושך בא אור גדול לעולם.
[27] שיחות הר"ן שז.
[28] ראה הערה 6.
[29] ישעיהו שם, יח.
[30] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[31] שיחה זו הורכבה ממספר שיחות שנאמרו במהלך השנים: התשכ"ח – התשל"א, ו-התשמ"ט.