קדושת טבעית ונרכשת
פרשתנו פותחת בציווי על קדושה, מורא אב ואם ושבת: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ד'".[1] השאלה כפולה – מדוע קושרת התורה בין הציווי על מורא אב ואם לבין הציווי על השבת, ומדוע הוקדמה יראת האב והאם, בעוד שבעשרת הדברות הוקדמה דווקא השבת?
לקדושה שני פנים – קדושה בסיסית-טבעית, מולדת, וקדושה נרכשת, עליונה. הקדושה בישראל היא תוצאה של ירושה ביולוגית מההורים, העוברת מדור לדור; בטבע היהודי טמונה קדושה בסיסית. לעומתה ישנה הקדושה הנרכשת, שישראל קבלוה משמים במעמד הר סיני, בלי זיקה להורים.
בפרשתנו הוקדם מורא אב ואם לקידוש השבת, מפני שטבעיותה של הקדושה בעם, על כל שכבותיו, מתאפשרת על ידם. לעומתן זאת בעשרת הדברות, שנתנו בלא זיקה להורים, הוקדמה קדושת השבת לכיבוד ההורים.
קדושת הגוף והנפש
כעין זה מצינו בדברי ר' צדוק הכהן:
"והקדים כאן מורא אב ואם לשבת…. שזה מורה על קדושה שנמצא בגוף ישראל… והיינו שגוף ישראל יש בו קדושה, שמטעם זה יש מצוות כיבוד שהקדושה להגוף היא מאב ואם… ומצוות שבת על קדושת נפשות ישראל… וכן כאן פתח ואמר קדושים תהיו ואיתא בזוהר הקדוש (פ"א א) קדושים היו לא כתיב אלא תהיו תהיו ודאי. והיינו הבטחה שיהיו קדושים, כי קדוש אני ה' אלקיכם… ואמר אחר כך מצות מורא אב ואם שזה מורה על הקדושה שיש בגוף הישראל, ומצות שבת שמורה על קדושת הנפש וכאמור…
ומשום הכי נאמר שם מצות כיבוד אחר מצות שבת. מה שאין כן כאן שלא אשתכחו כל כך בההוא רעותא ולכן נאמר בלשון רבים, ולכן פתח במורא אב ואם שעיקר העצה שיהיו קדושים ויזכו לשם ה' שהוא התורה הוא על ידי היראה… ומשום הכי הקדים דחילו דילה, ואחר כך מצוות שבת מאן דדחיל מהאי נטיר להאי, ועל ידי היראה זוכה לחכמה וקדושים תהיו ודאי בלשון הבטחה."[2]
ר' צדוק מקביל דיאלקטיקה זו, שבין השבת וכיבוד ההורים, לדיאלקטיקה שבין הגוף לנפש. קדושת הגוף היא הניצבת בתשתית מצוות כיבוד ומורא אב ואם, ומצווה זו מורה עליה, מפני שקדושה זו היא ירושה מההורים. לעומת זאת קדושת הנפש היא הניצבת בתשתית מצוות השבת, ומצווה זו מורה עליה. במתן תורה היו ישראל במדרגה גבוהה, מדרגת קדושת הנפש, ולכן הקדימה התורה את השבת לכיבוד הורים, ואילו בפרשתנו הקדימה התורה יראת אב ואם לשבת, שעל ידי יראה זו יתרוממו ליראת השבת ויזכו ל'קדושים תהיו'.
קדושת המעשים והמוח
כיוצא בדבר הביא בעל האדמו"ר מסוכוצ'וב, בעל ה'שם משמואל', בשם זקנו הרבי מקוצק:
"'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו', ואחר כך 'אל תפנו אל האלילים'. ויש להתבונן מדוע בעשרת הדברות נאמר לא יהיה לך קודם שבת, ושבת קודם לכיבוד אב ואם, ובכאן אחר מאמר קדושים תהיו שהוא כנגד אנכי נאמרה יראת אב ואם, ואחר כך שבת, ואחר כך אל תפנו וגו'.
ונראה על פי מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, וזה כיבוד ויראת אב ואם שהיא חמורה שבחמורות היא קדושה במעשים, ושבת היא קדושה במוח, ועל כן כאן דסמוכה לקדושים נאמרה יראת אב ואם מקודם, שבראשונה צריך אדם להתקדש במעשיו ואחר כך לעלות במעלות הרמות להתקדש במוח."[3]
שניות הקדושה שאנו עסוקים בה התנסחה במאמר הרבי מקוצק כקדושת המעשים וקדושת המוח. כיבוד הורים יסודו בקדושת המעשים, ואילו השבת יסודה בקדושת המוח, וכך מוסבר סדר הופעתן בפסוק – על ידי שיתקדש האדם במעשיו יתרומם להתקדש במוחו.
גוף ונשמה באדם ובעולם
בסגנון אחד באו הדברים ב'שפת אמת':
"בפסוק איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו ודרשו חז"ל אם אמר לו חלל את השבת אל תשמע לו. ולמה פרט הכתוב מצות שבת בזה. רק הרמז הוא כי הקב"ה הקשה כיבוד אב ואם לכבודו יתברך שמו מפני שהם שותפין בו. והגם כי כח אב ואם הכל מאתו יתברך שמו. אבל יצירת הגוף בא באמצעיות אב ואם. אכן הנשמה היא כח אלקי בלי השתתפות.
וזה עצמו ענין השבת במעשה בראשית שנברא הבריאה בדרך הטבע וזה ששת ימי המעשה. ואחר כך בשבת ניתן כח אלוקות בחינת הנשמה של העולם כמו שנאמר וינפש. וזה קיום כל מעשה בראשית. וכמו באדם הכנת הגוף באמצעיות אב ואם כעין בחינת ימי המעשה ואחר כך שורה עליו הנשמה בחינת השבת יומא דנשמתין ולא דגופא. וצריך האדם להיות זהיר ביותר בחלק הנשמה. זהו ואת שבתותי תשמורו."[4]
גופו של האדם נוצר על ידי אביו ואמו, ונשמתו ננפחת בו בכוח אלוקי. הרכבה זו של הגוף והנשמה שבאדם מקבילה להרכבה שבין ששת ימי המעשה לשבת – כשם שבאדם נוצר תחילה הגוף ולאחר מכן שורה בו הנשמה, כך בעולם נוצרת תחילה הבריאה בששת ימי המעשה ולאחר מכן שורה בה נשמת השבת. זהו פשר סמיכות מצוות השבת למצוות מורא אב ואם.
קדושה בעולם, בשנה ובנפש
בשנה אחרת הרחיב בעל ה'שפת אמת' את היריעה ועמד על יסוד הקדושה הקבועה בשלושת ממדי המציאות – עולם שנה ונפש:
"בפסוק איש אמו ואביו תיראו שבתותי תשמורו. ובפסוק אחר כתיב שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ומסתמא כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה דיש בחינות עולם שנה נפש. שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה והוא ארץ ישראל ובית המקדש בעולם. ויש זמנים מיוחדים לקדושה שבת ומקראי קודש. ויש נפשות מיוחדים. ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה.
והכלל בכל מקום שיש התחדשות הארה מלמעלה נקרא קדושה. ולכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה לקדש לעצמו בשעת תשמיש על ידי שבלידת בנים נמשך נשמה והיא התחדשות מלמעלה לכן נקרא קדושה. וכמו כן בשבת קודש שיורד הנשמה יתירה. וכמו כן בבית המקדש כשעלו בני ישראל לשם חל עליהם הארת הנשמה. ובאמת מהמקדש ומשבת צריכין לירא כמו מאב ואם שגם המה נותנים הנשמה כנ"ל. ואדם הראשון נברא ממקום בית המקדש כמו שאמרו חז"ל."[5]
בפרשתנו הסמיכה התורה את שמירת השבת למורא אב ואם, ואילו בפרשת בהר היא הסמיכה את מורא המקדש לשמירת השבת. שלושה אלה – ההורים, השבת והמקדש – מסמלים שלוש בחינות שונות שבהן שורה הקדושה: הנפש, הזמן והמקום. קדושה משמעה התחדשות הארה עליונה ואכן היא נמשכת בלידה, בשבת ובמקדש, והיא הקו החורז את שלושתם.
עם מקדשי שביעי
לקדושת השבת בישראל ישנו ביטוי מיוחד, המשובץ בתפילתה: "עם מקדשי שביעי". למושג 'עם' ישנם גם מושגים נרדפים, כגון: 'לשון', 'אומה' ו'גוי', אשר משמעויות שונות להם. על משמעות המושג 'עם' עמד הגר"א, וביאר שהכוונה לקיבוץ אנשים המוניים[6]. נמצא שקידוש השביעי הוא נחלת העם כולו, על כל שכבותיו. זו זכותנו הבלעדית להתמקדות הקדושה המשולשת, של 'עם מקדשי שביעי', בכל ממדי המציאות.
נמצאנו למדים:[7]
בפרשתנו, הפותחת בקדושה, קושרת התורה בין מורא אב ואם לבין השבת, ואף מקדימה את הראשון. שתי מצוות אלו מסמלות שתי קדושות – זו המולדת, הבסיסית-טבעית, העוברת בירושה מההורים, וזו הנרכשת, העליונה, המבוטאת בקדושת השבת. דווקא הקדושה הטבעית היא שמאפשרת את קדושת השבת, ועל כן היא הוקדמה בפרשתנו. ר' צדוק הקביל את שתי קדושות אלו לקדושות הגוף והנפש וביא ר שעל ידי יראת ההורים, המורה על קדושת הגוף, יגיע האדם ליראת השבת, המורה על קדושת הנפש. אצל האדמו"ר מקוצק אלו הן קדושות המעשים והמוח – שעל ידי קידוש מעשיו יתרומם האדם לקידוש מוחו. השפת אמת הוסיף על כך הקבלה בין האדם לבין העולם: כשם שגוף האדם נוצר בתחילה על ידי הוריו, ולאחר מכן ניפחת בו נשמה על ידי הקב"ה – כך בעולם נוצרת תחילה הבריאה בששת ימי המעשה, ולאחר מכן שורה בה הנשמה בשבת. במקום אחר קושרת התורה אף בין השבת לבין המקדש; שלושה אלו – ההורים, השבת והמקדש – מכוונים כנגד שלוש בחינות המציאות שבהם שורה הקדושה: הנפש, הזמן והמקום, ואשר בהם נמשכת התחדשות הארה עליונה. ישראל הם 'עם מקדשי שביעי', כיוון שהקדושה, שבכל ממדי המציאות, מתפשטת בכל שכבות העם המקדש את השבת. [8]
[1] ויקרא יט, ב-ג.
[2] 'פרי צדיק' קדושים ס' ג.
[3] 'שם משמואל' ויקרא עמ' רעט, וכיוצא בזה להלן עמ' רפה.
[4] 'שפת אמת' קדושים תרס"א.
[5] שם תרמ"ז. וראה עוד שם תרל"א.
[6] ישעיהו א, ד, וראה הגה"ה שם ב, ד. ועיין עוד 'העמק דבר' שמות א, 'עולת ראיה' ח"א עמ' כו.
[7] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[8] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ב.