והארץ אזכור
על מקומה המרכזי של ארץ-ישראל בתוכחה שבספר ויקרא אנו למדים מעצם ההדגשה של המילה "ארץ". לא פחות מתשע פעמים בפרשה נוקש באוזנינו המושג הזה, פרט לארבע פעמים נוספות בהם מופיעה המילה בהטייה "ארצכם".
בהבטחת הטובה: "ונתנה הארץ יבולה"[1], "ונתתי שלום בארץ"[2], "והשבתי חיה רעה מן הארץ"[3] – הרי הדגשה כפולת שלוש של הבטחות לטובה; ובעקבותיה – "וישבתכם לבטח בארצכם"[4], "וחרב לא תעבר בארצכם"[5].
בחזון הפורענות: "ועץ הארץ לא יתן פריו"[6], "והשמתי אני את הארץ"[7], "אז תרצה הארץ"[8], "אז תשבת הארץ"[9], "והארץ תעזב"[10] – הרי הדגשה כפולת חמש; וכפילות מקבילה – "ולא תתן ארצכם את יבולה"[11], "והיתה ארצכם שממה"[12], עד לביטוי היחידאי בעל העצמה הנדירה: "והארץ אזכר"[13].
אוהל מועד והר סיני
מעמדה זה של ארץ ישראל במסורת הברית מתייחד ייחוד נוסף, אם שמים אל לב את דבר מיקומן של שתי הפרשיות האחרונות שבספר ויקרא, המהוות חטיבה מיוחדת מבחינת המקום שבו הן נאמרו.
כל המצוות כולן, החל מאלו המנויות בפרשת יתרו, נאמרו לו למשה בסיני. עד לבניית המשכן, שמע משה את דבר ד' בהר סיני, ואת הדברים הללו כלל בספר הברית אשר קרא באוזני העם ברדתו מההר. וכך אומר ר' אברהם אבן עזרא בפרשתנו:
"'אלה החקים והמשפטים והתורות' – הם הכתובים בפרשת וישמע, ואלה המשפטים, ופרשת הר סיני. 'אשר נתן ד' בינו ובין בני ישראל' – רמז לברית הר סיני, כי אחר שנעשה המשכן והיה הכבוד באהל מועד לא עלה משה בהר סיני"[14].
נמצא שספר ויקרא כולו נאמר למשה באהל מועד, פרט לשתי הפרשיות בהר ובחוקותי, שנאמרו עוד קודם לכן בהר.
ענייני פרשה זו הם הכלולים בברית שנכרתה בסיני, כדברי הספורנו:
"'אלה החקים' – כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי הם החוקים והמשפטים והתורות שעליהם נכרת הברית בברכות וקללות, וזה הוא הברית שהזכיר כאמרו מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב"[15].
התוכחה שבפרשתנו היא סיום מגילת הדברים ששמע משה מפי הגבורה בהר סיני. את תורת הכהנים, דיני הקרבנות, ואת חומש הפקודים, הוא ספר במדבר, קיבל משה באהל מועד כשהוא מקשיב לקול המדבר אליו מעל הכפורת, מבין שני הכרובים.
הכוח לקדש ולהקדיש
סדר זמנים זה, הוא העולה מתוך הכתובים ומתוך דברי חכמים במדרשי התנאים ובפירושי הראשונים. והנה לפי זה יש לתמוה תמיהה רבה. בין סיום דברי ברית סיני לראשית הדברים באהל מועד נאמרה לו למשה פרשה נוספת, היא פרשת ערכין וחרמין. בצו על "איש כי יפליא נדר"[16] ועל דיני הקדש נפרדה השכינה מעל משה בהר סיני. אותה התגלות מופלאה של "ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה"[17], מה היה סיומה האחרון? – דיני הקדש.
אפשר שהסבר הדבר נעוץ בדברי מדרש תנחומא על הפסוק "איש כי יפליא נדר":
"'וידבר ד' אל משה דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר' – זה שאמר הכתוב: 'כי מי בשחק יערך לד". אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא עושה כמעשי, יהא דומה לי…
בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם ובקש לבראות את האדם, היו מלאכי השרת אומרים: 'מה אנוש כי תזכרנו', מה אתה מבקש מן האדם הזה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: ומי מקיים מצותי וחקותי ותורותי. אמרו לו: אנו מקיימין תורתך… כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: שיעשו לו משכן ומזבח העולה, התחילו מקריבין בתוכו. התחיל הקדוש ברוך הוא מצווה כמה מצוות על כל דבר ודבר, והן עושין. התחיל הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: 'כי מי בשחק יערך לד" כשם שישראל עורכין לי, שהייתם אומרים לי 'מה אנוש כי תזכרנו'. עורכין לי קורבנות… עורכים לפני שלחנות… או יש ביניכם ערך נפשות כמה שנאמר: איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לד'. הוי, כי מי בשחק".[18]
ישנן נקודות שבהן עולה האדם אפילו על מלאכי השרת. הללו הם מקודשים בקדושה עילאית ואף על פי כן קדושתם – קדושה עומדת, בלתי פעילה, אין בידם לערוך קרבנות, להקדיש או לנדור נדרים. האדם לעומתם ניחן במתנה גנוזה: הכוח לקדש ולהקדיש. תכניתו של הקב"ה היתה לברוא יצורים שיש בידם כוח ליצור קדושה, כעין דוגמה של מעלה: "כי מי בשחק יערך לד'"[19] – כל העושה כך, כל העורך קרבנות, עורך שולחנות, מעריך נפשות – ידמה לד'.
סוד זה, של התדמות לד', הוא שהיווה את האקורד האחרון בהתגלות הפלאים שזכה בה אדון הנביאים בהר סיני, והוא המשמש כמעבר לקדושת המקום של אהל מועד. לאחר גילוי רז זה נתאפשר להם לבני אדם לעשות כתבנית מקדש שלמעלה, להשרות שכינה בישראל. לאחר שהובא העם במסורת הברית בפרשת התוכחה הנמרצת וקבל את החוקים והמצוות והמשפטים, שמע עוד צליל דק מן הדק של "בערכך נפשות לד'"[20], ואז ירד המסך על גילוי השכינה אשר בהר סיני. ונשארו הדברים עלומים וסתומים כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה:
"ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן"[21].
חזק חזק ונתחזק
נמצאנו מסכמים: במוקד ברית סיני עומדת ארץ-ישראל, ונצפים בה גלגולי גורלה עד לחזרתה לבעליה: "והארץ אזכור". עניינה החיצוני של ארץ-ישראל הוא בעצים ואבנים, עפר ואפר, אמנם מאחר "שנקרא שם אדון עליהם", הרינו קוראים בסמוך להכרזת "חזק, חזק ונתחזק" – "והארץ אזכור", וחוזרים ומפטירים ב"כסא כבוד מרום מראשון – מקום מקדשנו"[22].
נמצאנו למדים:[23]
פרשות בהר-בחוקותי ייחודיות בגלל מקום נתינתן למשה – בעוד שיתר פרשותיו של ספר ויקרא נאמרו למשה באוהל מועד, פרשות בהר-בחוקותי נאמרו לו בהר סיני. הגילוי האלוקי בהר סיני מסתיים בפרשיית דיני ההקדש שבסוף הספר; ייחודה-חידושה של פרשייה זו היא יכולת האדם, בשונה מהמלאכים, ליצור קדושה, כבבואה של היכולת האלוקית. סוד התדמות פלאית לאלוקים זו מהווה את אקורד הסיום להתגלות שבהר סיני, והוא שאפשר את גילוי הקדושה שביצירה האנושית, בקדושת המקום שבאוהל מועד, השבה בספר במדבר. בפרשות אלו מתבלטת המילה 'ארץ', על הטיותיה והקשריה השונים, מפני שבמוקד ברית סיני עומדת ארץ ישראל – מקום חומרי מקודש. בפרשות אלו נצפים גלגולי גורלה של הארץ עד לחזרתה לבעליה – 'והארץ אזכור', ומתוך כך אנו מכריזים 'חזק חזק ונתחזק' ומפטירים ב'מקום מקדשנו'. [24]
[1] ויקרא כו, ד.
[2] שם שם, ו.
[3] שם.
[4] שם שם, ה.
[5] שם שם, ו.
[6] שם שם, כ.
[7] שם שם, לב.
[8] שם שם, לד.
[9] שם.
[10] שם שם, מג.
[11] שם שם, כ.
[12] שם שם, לג.
[13] שם שם, מב.
[14] 'אבן עזרא' שם שם, מו.
[15] ויקרא שם.
[16] שם כז, ב.
[17] שמות לד, כח.
[18] תנחומא ויקרא כז, ס' ד.
[19] תהילים פט, ז.
[20] ויקרא כז, ב.
[21] 'משנה תורה' הלכות מעילה ח, ח.
[22] ירמיהו יז, יב.
[23] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[24] שיחה זו נאמרה בתוכנית 'קבלת שבת' שב'קול ישראל', והובאה כאן כלשונה בשינויים הנצרכים.