זמירות שבת
המקור החז"לי לזמירות שבת, נמצא בדברי הגמרא על מגילת אסתר:
"'ביום השביעי כטוב לב המלך ביין'… אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות, וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות"[1].
במדרש שיר השירים דרשו זאת על הפסוק 'ברח דודי ודמה לך לצבי', ומהניסוח עולה שזכות קיומו של העולם תלויה בכך:
"ברח דודי ודמה לך לצבי… אמר רבי לוי: למלך שעשה סעודה וזימן האורחין. מהם אוכלין ושותין ומברכים למלך, ומהן אוכלין ושותין ומקללין למלך. הרגיש המלך ובקש להכניס בהם מהומה בסעודתו ולערבבה, נכנסה מטרונה ולימדה עליהם סניגוריא. אמרה לו: אדוני המלך עד שאתה מביט באלו שאוכלין ושותין ומקללין אותך, הביט באלו שאוכלים ושותים ומברכים אותך ומשבחים לשמך. כך כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקדוש ברוך הוא, מקשיב לקולם ומתרצה, ובשעה שאומות העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות שמזכירים. אותה שעה חושב הקדוש ברוך הוא אפילו להחריב לעולמו, והתורה נכנסה ומלמדת סניגוריא ואומרת: רבונו של עולם עד שאתה מביט באלו שמחרפין ומכעיסים לפניך, הביטה בישראל עמך שמברכים ומשבחים ומקלסים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות"[2].
ואכן, צריך הסבר מה זכות בכך?
בפשטות, קיומן של הזמירות בעת האכילה והשתייה – חושף את מעלת ישראל לעומת פחיתות הגויים. האכילה והשתייה, שבהן תלוי קיומו של העולם, הן מתת שמים, וממילא – אם נעשה בהם שימוש נאות הרי שיש זכות קיום לעולם, ואם לא הרי שצריך להפסיק להזין את העולם[3].
הבדלת ישראל מאומות העולם אף רמוזה בנוסח המיוחד של תפילת מנחה בשבת, כדברי הטור:
"ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע "אתה אחד" וכו'… 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', איתא במדרש ג' מעידין זה על זה הקב"ה ישראל ושבת, הקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהן יחידין באומות. ועל פי זה נתקן "אתה אחד"[4].
'זבחי אלהיהן'
קטרוג זה על אומות העולם מסביר אף את הנאמר בסוף פרשתנו על אכילה וזנות, ב'מעשה השיטים':
"וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ד' בישראל"[5].
וכך תיאר זאת המדרש:
"ותקראן לעם לזבחי אלהיהן"… אומרת לו ילדה הרי אתה כבן בית שב ברור לעצמך וצרצור יין מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של גוים, נערה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו? טול לך כלי זה חנם הלא כלנו בני איש אחד בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו? הרי לנו עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו. מיד משקהו היין ובוער בו השטן היה נשטה אחריה שנאמר: 'זנות ויין ותירוש יקח לב'[6].
פתורה
אכן, הקשר שבין השבת לזמרה קדום ביותר, ונעוץ בימי בראשית, שהרי כבר בשבת הראשונה לקיומו של העולם אמר אדם הראשון זמרה, וכדברי המדרש:
"'ויצא קין מלפני ה"… פגע בו אדם הראשון אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע?! מיד עמד אדם הראשון ואמר: 'מזמור שיר ליום השבת' וגו'[7].
אלא שבענייני פרשתנו רמוז עניינה של הזמרה ביחס לשולחן השבתי.
בהזכירה את בלעם, בראשית פרשתנו, מציינת התורה את מקומו:
"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו"[8].
על ציון עובדה זו, השולית לכאורה, חוזרת התורה בספר דברים:
"לא יבא עמוני ומואבי בקהל… ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך"[9].
הדבר מעורר קושי, שביישובו נאמרו הסברים רבים. כבר במדרש ניתנו בביאור לשון זו – 'פתורה' – מספר אפשרויות:
"עירו היה. ויש אומרים שולחני היה שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשולחני שהכל מריצין לו. ויש אומרים בתחלה פותר חלומות היה חזר להיות קוסם וחזר לרוח הקדש"[10].
והאריכו המפרשים בדבר[11].
השולחן השבתי
בזוהר בפרשתנו ראו ב'פתורה' – בשולחן – את מקור חזיונותיו של בלעם:
"פתורה שמא דאתרא הוה, כמה דאת אמר 'מפתור ארם נהרים לקללך'. אמאי אקרי הכי? בגין דכתיב 'העורכים לגד שלחן'. ופתורא הוה מסדר תמן כל יומא דהכי הוא תקונא דסטרין בישין – מסדרין קמייהו פתורא במיכלא ובמשתייא, ועבדין חרשין ומקטרין לקמי פתורא, ומתכנשין תמן כל רוחין מסאבין ואודעין לון מה דאינון בעאן. וכל חרשין וקוסמין דעלמא על ההוא פתורא הוו. ובגין כך אקרי שמא דאתרא ההוא פתורא. דהכי קורין בארם נהרים לשלחן פתורא"[12].
דברי הזוהר הללו הובאו ב'פרי צדיק', בנוגע לזמירת השבת 'אסדר לסעודתא', ופירושם בצידם:
'נזמין לה השתא בפתורא חדתא'. בזוהר הקדוש פרשה זו (קצ"ב א') 'ועשית שלחן וגו' ונתת על השלחן וכו' כל אינון מאני קודשא בעי קוב"ה למעבד קמי' לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא'. דהמשכת רוח מקודש עלאה הוא על ידי תיקון פתורא שבמקדש. ושלחן של סעודות שבת הוא כעין שלחן שבמקדש, כמו שאומרים אחר כך 'אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין' על דרך שאמרו (יומא נ"א) 'שלחן בצפון ומנורה בדרום' שהוא במקדש. וכן בשבת שהוא פריסת סוכת שלום עלינו כמו בבית המקדש, אז השלחן הוא גם כן בבחינת השלחן שהיה במקדש"[13].
בעבודת השולחן שבמקדש נמשכת רוח של קדושה מלמעלה, זאת כנגד רוח הטומאה שהמשיכו בלעם והמנחשים לדורותיהם. השולחן השבתי יש בו מבחינת השולחן שבמקדש, ואף על ידו נמשכת רוח הקודש מלעילא לתתא.
על פי זה עולה הסבר נוסף ליסוד האכילה-הפיתוי שבעצת בלעם בסוף פרשתנו, ב'מעשה השיטים': רוח טמאה, 'בלעמית', תחת רוח קדושה, ישראלית.
מקללה לברכה
אלא שהקללה נהפכה לברכה:
"ולא אבה ד' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ד' אלקיך לך את הקללה לברכה"[14].
המהפך מקללה לברכה זהו מהפך מיסודות נבואת בלעם, שהיא בבחינת נחש, ניחוש, לסגולתם של ישראל שעליהם נאמר: "כי לא נחש ביעקב"[15]; היפוך מקללה לברכה, מארמית לעברית, מפתור לשולחן[16].
זהו המהפך שעושות זמירות השבת בשולחן השבת, וכדברי החיד"א:
"גם בשבת ויום טוב שהותר לאכול ולשבוע לא יאכל עם פחותי נפש שעושים שחוק וקלות ראש בשלחן, כי אז 'שלחן' נהפך 'לנחש'"[17].
זמירות השבת הראשונות התרוננו על ידי אדם הראשון בהר המוריה, ושנים לאחר מכן, אל אותו המקום היו מועדות פניו של אברהם אבינו בחבשו את חמורו, את החומריות, אל הקודש. תלמידי אברהם אבינו אנו, וממנו נלמד את סדרי האכילה וההודאה, בברכה, להיפך מקללת בלעם[18].
נמצאנו למדים: [19]
קיומן של זמירות ותשבחות בעת האכילה והשתייה מקיים את העולם, באשר הוא עושה שימוש נאות במתת שמים. בכך נבחנים ונבדלים ישראל מאומות העולם, דבר הבא לידי ביטוי בייחוד בשבת. ב'מעשה השיטים' שבפרשתנו טמאו מדין את ישראל על ידי אכילתם ושתייתם הפחותה, והביאום לזנות. את רוח טומאתו שאב בלעם משולחן האוכל, מ'פתורה', אשר כנגדו ניצב השולחן שבמקדש, השולחן השבתי, הממשיך רוח קדושה תחת רוח טמאה. בכך הופכת קללת בלעם לברכה, הנחש לשלחן, הארמית לעברית, הפתור לשולחן; למהפך זה מסייעות זמירות השבת בשולחן השבתי. אנו תלמידיו של אברהם אבינו, החובש את החומריות בדרך למקום הקודש, הר המוריה, שבו התרוננו זמירות השבת הראשונות ההופכות את הקללה לברכה.[20]
[1] מגילה יב ע"ב.
[2] שיר השירים רבה ח, יג.
[3] במאמר המוסגר, ה'שימוש הנאות' באכילה והשתייה טומן בחובו, בעמקות, את כל יסוד העלאת הניצוצות המעלה מן ההנאה החומרית את הקיום הרוחני.
[4] טור אורח חיים רצב, ומקורו באבודרהם.
[5] במדבר כה, א-ג.
[6] במדבר רבה כ, כג. וראה בפירוש יב"ק.
[7] בראשית רבה כב, יג. וראה עוד 'ירושלים עיר המוסיקה', גשורי עמ' 187.
[8] במדבר כב, ה.
[9] דברים כג, ד-ה.
[10] במדבר רבה כ, ז.
[11] ראה ברש"י על אתר, שהביא דברי המדרש, ויעויין בפירושי מהרז"ו, הרא"ם וגור אריה. ראה עוד בהדגשת הנצי"ב ב'העמק דבר' על המיקום הגיאוגרפי לעניין עין רעה.
[12] זוהר פרשת בלק, קצב ע"א. וראה עוד שם: "פתח ואמר 'ועשית שלחן עצי שטים' וגו'. וכתיב (שם) 'ונתת על השלחן לחם פנים' וגו'. כל אינון מאני קודשא בעא קב"ה למעבד קמיה לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא, ההוא רשע דבלעם הוה מסדר הכי לסטרא אחרא. והוה מסדר שלחן ונהמא דאקרי לחם מגואל כמה דאתמר דהכי אזיל סטר אחרא בתר קדושה כקוף בתר בני נשא".
[13] 'פרי צדיק' בלק, סימן ה.
[14] דברים שם.
[15] במדבר כג, כג.
[16] ומכאן בזוהר עקב דף רע"ב.
[17] 'מורה באצבע' סימן ג, אות ק"ז.
[18] ראה 'עמוד האמת'.
[19] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[20] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת בלק התשמ"ג.