סיפור מתן תורה מעוגן, לשיטת הרמב"ן, במצוות לא תעשה: "המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו

מקום היחיד ביהדות בפרק 'השוכר את הפועלים' דנה הגמרא בחיובי עבודת הפועל וזמנה, ודורשת לשם כך את הפסוק בתהילים: "יצא אדם לפעלו"[1]. אגב כך נדרש

מעיון בפרשתנו עולה מרכזיותו של יסוד התוספת. בארבע מקומות נמצא יסוד זה בפרשתנו – באישיותו של יתרו, במתן תורה, בציווי על השבת ובהגבלת המקום בהר

זכר השבת – שמאי והלל בפרשתנו אנו קוראים על עשרת הדברות, שבתוכם ישנו הציווי על זכירת השבת: "זכור את יום השבת לקדשו"[1]. על האופן הראוי