בלימה והתפרצות
מתח ודיאלקטיקה יש בין הצו האלוקי הבולם לבין ההתפרצות האנושית ה'חוצפנית'. מתח זה בא לידי ביטוי במספר פרשיות בתורה, כגון בפרשת המעפילים שהתפרצו בחוצפתם להעפיל להר בניגוד לצו האלוקי, בפרשת בנות צלופחד ועוד[1].
פרשייה נוספת שבה בא לידי ביטוי מתח זה היא סיפור הולדתו פסח שני, המתואר בפרשת בהעלותך:
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במעדו בתוך בני ישראל. ויאמר משה אליהם עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם"[2].
סיפורו של פסח שני נידון מכמה אספקטים: גנותם של ישראל, מעמדו של הפסח שעשו במדבר, מהי דרך רחוקה, היחס לפסח שעשה חזקיה ועוד צדדים הלכתיים שונים. אנו לא נעסוק בכל אלו אלא בשאלת זהותם של האנשים, הנוגעת לדיאלקטיקה זו שבה פתחנו.
זהות אותם האנשים נסתמה בתורה, אך היא מדגישה: "ויהי אנשים". הדגשת התורה זו היא שהולידה את הדיון בין התנאים בדבר זהותם הספציפית של אותם אנשים:
"תניא: 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם' וכו', אותם אנשים מי היו? נושאי ארונו של יוסף היו, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. ר' יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר, אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר, אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח"[3].
למה ניגרע?!
פסח קטן נולד על ידי התפרצות, בקשה וזעקה – 'למה ניגרע?!'. התפרצות זו מהווה את הקו הפנימי המקשר בין אותם האנשים המתפרצים לבין סיבת טומאתם, שכן הן נדב ואביהוא, לדברי רבי יוסי הגלילי, והן יוסף, לדברי רבי עקיבא – היה בהם את יסוד ההתפרצות.
יוסף הצדיק התפרץ פעמיים – בפעם הראשונה היה זה בהגנה על אמו מפני עשיו, ובפעם השנייה, שנים לאחר מכן, היה זה לפני פרעה באמרו: "גנב גבנתי מארץ העברים"[4]. מדוע אמר יוסף את מוצאו לפרעה, וכי זו מעלה לעבד שיאמר את ייחוסו? אלא שיוסף לא היה יכול להתאפק, ולא הייתה זו אלא התפרצות ספונטנית. זו היא העפלה רצויה, התפרצות הנושאת ברכה[5]. אותם אנשים שנשאו את ארונו של יוסף, ושמרו על אוהלו, למדו ממנו באותו הזמן כוח התפרצות ברוכה זו. כך מתואר במדרש, שבזכותו של יוסף – זכו ישראל לפסח שני, שיסודו כאמור בהתפרצות:
"'ויקח משה את עצמות יוסף', והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהם במדבר מ' שנה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת לאחיך 'אנכי אכלכל אתכם' – חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין עמהם במדבר מ' שנה, שנאמר 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם', ואין אדם אלא יוסף… בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן"[6].
גם לדעת רבי יוסי הגלילי, שזיהה את אותם האנשים עם נושאי נדב ואביהוא – ממשיך להיחרז קו זה. אף נדב ואביהוא התפרצו בבואם אל הקודש פנימה להקריב אש זרה אשר לא ציוה אותם ד', אך בעקבות התפרצות זו מתו. אותם אנשים שהתעסקו בקבורתם למדו מכך כיצד היא ההתפרצות הראויה, ומכוחה תבעו את פסח שני, ואף זכו לו.
משעורים לחיטים – מפסח לשבועות
והנה ר' יעקב עמדין בסידורו אמר דבר חדש:
"י"ד בו… הוא יום טוב של דבריהם. נכיסת פיסחא זעירא. ראוי שלא לומר בו תחנון על כל פנים. וטעם פסח ב' שהוקבע באייר גילו לי מן השמים לפי שבו כלתה חררה שהוציאו ממצרים (לכן הלינו בט"ו שעדיין סעדו בו סעודה אחת ממנו בערב, ובבוקר פסק) לפיכך על כורחך נמשך נס יציאת מצרים ואכילת מצה. ולכן בפסח שני מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם ראשון, הרי דבר ברור לפניך במה שלא אמר אדם דבר מעולם…"[7].
נמצא שפסח שני ניצב בנקודת האמצע שבין פסח לשבועות, וכך עולה גם מחשבון הימים – אם ננכה את ימי החג של הספירה נמצא שפסח קטן עומד באמצעה.
עניין זה מוסבר על פי היחס בין קרבן העומר, שאנו מקריבים בפסח – המובא משעורים, לבין קרבן שתי הלחם שאנו מקריבים בשבועות – המובא מחיטים. השעורים מבטאות את הפעולה האלוקית ללא התערבות האדם, ואותן אנו מביאים בקרבן העומר, בצורה של חומר גלם, קמח, שאינו ראוי למאכל אדם. פעולה אלוקית זו באה לידי ביטוי בחג הפסח, בפסיחה ודילוג אלוקיים מעל מעשי האדם. בשבועות, לעומת זאת, אנו מביאים את קרבן שתי הלחם מחיטים שפעל בהם האדם והכשירם למאכלו, דבר המבטא את כוח הפעולה האנושי המצטרף לזה האלוקי[8]. פסח שני, אם כן, מהווה את נקודת המפגש שבין השעורים לחיטים, בין פסח לשבועות, בין הפסיחה האלוקית לעשייה האנושית. הוא שגילו לר' יעקב עמדין מן השמים – שבפסח שני פסקה החררה שהוציאו ממצרים, והגיע זמנה של הפעולה האנושית הבאה לידי ביטוי בחיטים הנאפות ללחם חמץ. פסח שני נמצא עומד בתווך שבין פסח לשבועות, בין האלוקי לאנושי, ועל כן: 'מצה וחמץ עמו בבית' – מצה של פסח, וחמץ של שבועות[9].
התפרצות זו של האנשים הזכאים – 'למה ניגרע', שבעקבותיה זכו ישראל לפסח שני, התפרשה לר' צדוק הכהן כהתפרצות של תפילה:
"והנה האנשים שהיו טמאים לנפש אדם היו אנשים צדיקים… אך צעקתם היה כי המה היו משתוקקים מאד לקיים מצות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל, ועל זה הצר להם מאד שלא זכו לגשת לקודש בתוך כלל ישראל במועדו. ועל זה השיב להם משה רבינו ע"ה: 'עמדו ואשמעה', וכמו שאמרו (ברכות כ"ו ב): 'אין עמידה אלא לשון תפילה', היינו התפללו לה' יתברך מעומק לבבכם על זה ועל ידי הצעקה והתשוקה שלכם תמשיכו דבר ה' אלי, כמו שהמשיכו ישראל את התורה כולה בגודל תשוקתם, ועל ידי זה אשמעה מה יצוה ה' לכם. וכן היה, כי פעלו בתפילתם התחדשות הדין מהקרבת פסח שני המרמז כי יש תקוה לכל נפש מישראל אפילו לטמא ושהיה בדרך רחוקה במזיד שהתרחק עצמו מלגשת אל הקודש ואפילו הכי עושה פסח שני… [10].
הדילוג והפסיחה האלוקיים הם שהולידו את פסח ראשון, וההעפלה והפסיחה האנושיים הם שהולידו את פסח שני הנמצא בתווך, בין פסח לשבועות, בין האלוקי לאנושי. כזה הוא תפקידו של האדם – לפעול בעולם בעזרת המתנות האלוקיות שניתנו לו. הוא שאומר משה רבנו לאותם האנשים המתפרצים: 'עמדו ואשמעה', בבחינת נעשה ונשמע – קודם נעשה ונעמוד בתפילה, ולאחר מכן נשמע מאת ד' את ציוויו. ההתפרצות אינה במעשה הסותר את הציווי האלוקי, כנדב ואביהוא, אלא בתפילה ובקשה לפני ד'. זו היא ההכנה למתן תורה – בהעפלה, בדבקות ובקריאה: 'למה ניגרע?!'.
שתי שבתות וספירה בינותן
שני מועדים אלו, פסח ושבועות, מקבילים לשתי בחינות של שבת – שבת כברייתו של עולם, ושבת כברייתו של אדם, וכדברי הגמרא:
"אמר רב הונא: היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת – מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון".[11]
שבת כברייתו של אדם היא בחינת שבת שלא קדמו לה ששת ימי המעשה, שהרי אדם הראשון נברא בסמוך לשבת, ואין הוא טרח והתייגע לפניה. שבת זו מקבילה לפסח, שבו חירות האדם ניתנת במתנה אלוקית, בדרך דילוג ופסיחה על מעשיו. לעומת שבת זו, ישנה בחינת שבת כברייתו של עולם, הבאה לאחר מלאכת ששת ימי המעשה. שבת זו מקבילה לשבועות, הבא לאחר עבודת האדם בימי הספירה. בין שתי השבתות הללו נפרשת ספירת העומר, שבה קונה האדם בפועל את אותן הארות שזכה להן בדרך דילוג ופסיחה בפסח, עד שבא הוא על ידה לחג השבועות, יום החמישים, חג מתן תורה[12].
נמצאנו למדים:[13]
ישנו מתח בין הצו האלוקי הבולם, לבין הרצון האנושי המתפרץ. פסח שני נולד דווקא בזכות ההתפרצות האנושית של האנשים שזעקו: 'למה ניגרע?!'. זהות אותם האנשים נסתמה בתורה, אך בחז"ל פורש הדבר: אלו נושאי נדב ואביהוא או נושאי ארונו של יוסף. המשותף לשתי הזהויות השונות הללו הוא יסוד ההתפרצות הנ"ל – נדב ואביהוא התפרצו אל הקודש, ויוסף התפרץ לפני עשיו ולפני פרעה, ובזכותו, כך על פי המדרש, זכו ישראל לפסח שני. יסוד זה בא לידי ביטוי אף בזמנו של פסח שני – בעיצומה של ספירת העומר, עם תום החררה שהוציאו ישראל ממצרים בפסח. פסח מבטא את הפסיחה והדילוג האלוקיים, שבועות מבטא את המעשה האנושי וספירת העומר מבטאת את התהליך שבו אנו עוברים ביניהם. פסח שני ניצב בתווך שבין פסח ושבועות, שכן אז מקומה של פעולת האדם, בהתפרצות ובהעפלה ממטה למעלה. פסח ושבועות מקבילים לשתי השבתות, זו שלפני ששת ימי המעשה, וזו שלאחריהם, כאשר ביניהם נפרשת הספירה, כימי המעשה, שבה קונה האדם את אורות הפסח עד שמגיע הוא על ידה לחג השבועות. [14]
[1] מתח זה הוא כה עמוק, עד שנעלם אף מעיני משה, ורק השכינה היא המדברת מתוך גרונו ואומרת: "והיא לא תצלח". ראה במדבר יד, מא, ודברים א, מב.
[2] במדבר ט, ו-ח.
[3] סוכה כה ע"א-ע"ב.
בשאלת הסיבה שבעבורה נדרשו התנאים לברר את זהותם של האנשים דן הריטב"א, והוא מצרף לזה ביאור בטענת אותם האנשים: "תמיהא מילתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו, והלא היה ראוי בששים רבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת, ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל משה רבינו ע"ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו', וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך משה רבינו ע"ה לשאול מהשם על שאלתם? והנכון… וזהו שבאו בטענה גדולה ודברו חכמה אל משה… ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת". אגב, שאלת האנשים: 'למה ניגרע' הוסברה אף ברא"ש על התורה, בחזקוני, באברבנאל, בתשובות הרדמב"ז ח"ו ב' אלפי רכ"ב ובתורה תמימה בהעלותך פט.
גם בעל ה'פני יהושע' דן בדרשת תנאים זו: "…תניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה, כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו? וראיתי שהריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בזה ע"ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנראה לענ"ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב: 'ויהי אנשים אשר היו', ולשון כפול הוא, לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם, אלא על כרחך דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן, ועל זה מקשה שפיר מי היו"[3].
[4] בראשית מ, טו.
[5] וראה מדרש תנאים דברים, לא: "משיב משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם עצמות יוסף נכנסין לארץ ישראל ועצמותי אין נכנסין? אמר לו הקדוש ברוך הוא: דמודי בארעיה (מתגבר) [מתקבר] בארעיה, דלא מודי בארעיה לא מתקבר בארעיה. יוסף על ידי שאמר (ברא' מ טו): 'כי גנב גנבתי מארץ העברים' לפיכך זכה שיכנסו עצמותיו לארץ ישראל, אתה שמעת מבנותיו של יתרו שהיו אומרות (שמות ב יט): 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' ושתקת ולא אמרת עברי אנכי לפיכך לא תכנס לארץ ישראל".
[6] שמות רבה כ, יט. בעל ה'משך חכמה' (במדבר ט, ז) הרחיב ואמר שלא זו בלבד שפסח שני נגרם מכוחו של יוסף, אלא אף יציאת מצרים עצמה הייתה בעבורו, וזו למעשה הייתה טענתם של אותם האנשים: "'למה נגרע'. פירוש, שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף: 'והשבע השביע… פקוד יפקוד… והעליתם את עצמותי מזה' (שמות יג, יט, על יסוד בראשית נ, כד – כה), היתכן שעל ידו נגרע להקריב קרבן ה' במועדו?! והבן. וזה שכתוב 'ויאמרו (האנשים ההמה) אליו', שהוא היה הראשון שהוציא עצמותיו ממצרים".
[7] סידור יעב"ץ, סדר חודש אייר, אות כא.
[8] היות חג השבועות קשור עם הפעולה האנושית בא לידי ביטוי גם בזמנו – אין הוא קבוע, בשונה משאר החגים, אלא תלוי הוא בספירה האנושית.
[9] זמן תום החררה בי"ד באייר עולה גם מן הגמרא קידושין לח ע"א, ואליבא דאמת רמוז העניין בזוהר בהעלותך קנב ע"ב (הובא ב'פרי צדיק' פסח שני).
[10] 'פרי צדיק' שמות, פסח שני, ב. כוח פעולתו זו של האדם מיסוד מידת ההוד ותורה שבעל פה הוא, כפי שממשיך ר' צדוק שם: "וזמן הקרבת פסח שני הוא ביום ראשון מספירת הוד המרמז על תורה שבעל פה…".
[11] שבת סט ע"ב.
[12] סדר זה בא כדי להגביר את ההשתדלות ולאפשרהף שכן האור הגדול בדילוג מדרבן לעשייה, כפי שכותב ר' צדוק שם: "והנה ידוע כי בליל ראשון של פסח כתיב (שמות י"ב, כ"ג) ופסח ה' וגו' והיה אתערותא דלעילא מצד ה' יתברך להזריח בלבות בני ישראל אור קדושתו יתברך בבהירות גדולה ואחרי זה נסתלק אותו האור ונשאר בלבות בני ישראל תשוקה לאותו האור שזכו בליל פסח כידוע, ולזה נצטוינו לספור שבעה שבועות שהם כנגד שבע מדות הקדושים בכדי שנטהר נפשותינו מצד אתערותא שלנו שנהיה מזוקקים שבעתיים עד חג השבועות להיות מוכן לקבלת התורה בקדושה ובטהרה".
שתי שבתות אלו, לפי הסבריו הרחבים של ר' צדוק בכמה מקומות, אלו הן שתי השבתות שבשמירתן תלויה גאולתן של ישראל. והשווה 'שבת ומועד בשביעית' פסח עמ' 330-331 (במהדורה הראשונה).
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ו.