חומרתו של עשרה בטבת
תענית עשרה בטבת חריגה בחומרתה, במובן מסוים, משאר התעניות. דבר זה אנו למדים מדברי הבית יוסף בשם האבודרהם, לגבי דין עשרה בטבת שחל בשבת[1]. כל התעניות שחלות בשבת נדחות מפני השבת לאחר השבת, אולם לדעת האבודרהם דין זה שונה בעשרה בטבת: "וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה' כמו ביוה"כ, ולא ידעתי מנין לו זה"[2].
ב'אור שמח' ביאר טעמו של האבודרהם, שהאיסור מן התורה להתענות בשבת הוא רק לילה ויום, אך ביום בלבד מותר לצום. ומכיוון שתענית עשרה בטבת חלה ביום בלבד היא אינה דוחה את השבת[3].
בעל ה'בני יששכר' הסביר את העניין על פי דרכו, שהסיבה שתענית עשרה בטבת דוחה את שבת היא מכיוון שהיא 'אתחלתא דפורענותא'[4].
כתיבת תאריך עשרה בטבת
עשרה בטבת נזכר ביחזקאל: "ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה"[5]. מכל תאריכי החורבן מצטווה יחזקאל לכתוב דווקא את תאריך זה של תחילת המצור – עשרה בטבת. לא די בכך שהתאריך ייאמר בעל פה, אלא יש לקבעו בכתב. ויש לברר מה עניינה של קביעות זו?[6]
טעם לכתיבה זו כתב הרד"ק: "אמר לו שיכתוב אותו היום ויראה לבני הגולה כי באותו היום סמך מלך בבל וכשישמעו אחר כן מפי המגידים כי כן היה באותו היום עצמו שכתב הנביא ידעו כי נביא היה בתוכם ואמת הם דבריו"[7]. ייתכן גם שהסיבה לכך היא שההכנות למצור בוודאי לא הסתיימו ביום אחד, וקשה היה לקבוע מתי בדיוק התחיל המצור, ומכאן הכתיבה המפורשת של יחזקאל[8].
יחזקאל ישב בבבל, ולא חש בגופו את התהליך ההדרגתי של החורבן. השמועה על החורבן מגיעה אליו רק בבוא הפליט לאחר חמישה חודשים, גם זאת בחודש טבת: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמישה לחודש לגלותנו, בא אלי הפליט מירושלים לאמור הוכתה העיר"[9]. המצור, אם כן, מהווה עבורו פרשת דרכים הראויה להיכתב בדייקנות. לעומת זאת תאריכים אחרים כמו בקיעת החומה ואף עצם החורבן – לא נזכרים בו. לעומתו ירמיהו חווה את המצור על בשרו, ועל כן הוא מציין גם תאריכים נוספים של החורבן[10].
אמרו במדרש: "עוד טובה גדולה עשה עם ישראל, כיצד? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים, שכן הוא אומר: 'בן אדם כתב לך את שם היום הזה בעצם היום הזה וגו". מה עשה הקדוש ברוך הוא? אמר: אם יוצאין עכשיו בצינה הם מתים מה עשה המתין להם והגלה אותם בקיץ"[11]. הרי שמכתיבתו של יחזקאל אנו למדים שהתחלת המצור היא החורבן.
התחלת הפורענות – פתח הגאולה
במבט מעמיק, דומה ששורש העניין נעוץ בהבנת פעילותו של יחזקאל בתקופה הראשונה מאז ההתגלות על נהר כבר ועד לבוא הפליט. הקו היסודי של יחזקאל הוא חורבן טוטלי, בלי דרך לחזור בה. ירושלים, לדידו, מחויבת להיהרס, ורק מתוך ההרס המוחלט תעלה ותצמח קרן ישועה חדשה. לעומת ירמיהו בן דורו הממשיך לקרוא לתשובה עד הרגע האחרון, ובעוד חיל בבל צר על העיר רואה עדיין ירמיהו תקווה אם יסגיר צדקיהו את עצמו – הרי יחזקאל אינו חוזה כל מוצא, כל נבואותיו מראשיתן ועד לבוא הפליט – מכנה משותף להן – חורבן וגלות של ירושלים, וצמיחת קרן למקדש מעט בבבל.
ירמיהו מאמין בתשובה, באפשרות הצלת העיר, ולכן המצור אינו משמעותי לגביו, אך לעומת זאת בבוא החורבן הוא מקונן. יחזקאל לא קורא לתשובה – המקדש חרוב כבר בהתחלת המצור, ויותר לא מעניין אותו. זוהי האילמות האופפת את יחזקאל בתחילת ספרו, כאשר הוא אינו מדבר אלא אך עושה מעשים 'אלמים' בלי לפרש אותם באזני העם, ואף הם אינם שואלים אותו לפירושים. דווקא שעה שהחורבן יצא לפועל, נפתח כביכול פיו של הנביא לעם כולו. מעתה אין הוא נביא רק לאנשי בבל. מעמקי החורבן של המסגרת הלאומית, שזו שהתנפצה עם חומת ירושלים – עתידה לצמוח קרן לבית ישראל, וצמיחה זו היא היא הפותחת את פיו של הנביא ויחד עם זה בתקופה חדשה בפעילותו – נביא נחמה בעל חזון אדיר על בניית ירושלים והמקדש מחדש.
בוא הפליט עם בשורת החורבן ליחזקאל בתחילת טבת – הוא פתח נבואתו: "ביום ההוא יפתח פיך את הפליט ותדבר, ולא תאלם עוד. והיית להם למופת וידעו כי אני ד'"[12]. מכיוון שבעומקה של הפורענות מונח פתח הגאולה, ואור היום גנוז כבר בעיצומה של חשכת הלילה. יסוד זה מובא ב'ליקוטי הלכות' שם מתבאר שבלילה גנוז אור, אולם איננו מסוגלים להשיגו ועל כן הוא נדמה בעיננו כחושך[13].
יסוד זה פותח אצל ר' צדוק במספר מקומות, וכך הוא מבאר את לשון הפסוק ביחזקאל על עשרה בטבת: "היום הזה". כל פעם שכתובה לשון זו כוונת הכתוב לאור הגנוז המאיר בעיצומו של אותו הזמן, אף אם הוא חשוך, כפי שנאמר על ליל יציאת ישראל ממצרים: "בעצם היום הזה" ואז הואר הלילה בגאולת מצרים. אור הגנוז זה הוא האור של העולם הבא, אז יתקיים: "והיה לעת ערב יהיה אור". כך גם בעומקו של עשרה בטבת, שעל פניו הוא זמן של חושך ופורענות, גנוזה ישועה ואור, ועתיד הוא, ככל הצומות, להיהפך לששון ולשמחה. זוהי כוונת המדרש שהיו ראויים ישראל לגלות בעשרה בטבת, שלמדו זאת מלשון הכתוב: "היום הזה", המורה על התגלות האור באותו הזמן. מכאן אנו לומד המדרש שהאור הגנוז בעשרה בטבת גדול הוא, כיום תשעה באב שדווקא משום שהוא שיאה של הפורענות – בו נולד משיח, ועל כן היו ראויים לגלות ישראל בו.
כך, במקום אחר, כותב ר' צדוק על מעלת גלות בבל שיחזקאל הולך אליה:
"אכן גלות בבל מרמז שכל ענין הגלות הם רק לטובת ולישועת ישראל, כמו שהיה בגלות בבל התחלת יגדיל תורה ויאדיר, ויותר זכו ישראל בבבל ממה שזכו בארץ. כי שמעתי מאדמו"ר הקדוש זצללה"ה שבעת שגלו לבבל כולם הלכו במר נפש ויחזקאל הלך בשמחה רבה. היינו מפני שיחזקאל הרגיש אור הקדושה אשר יזריח הקדוש ברוך הוא לישראל בבבל יותר מבהיותם יושבים על אדמתם. וכן היה שנתגלה ליחזקאל מה שלא נתגלה לשום נביא וחוזה… ושם בבבל התחיל התפשטות הדברי תורה שבעל פה"[14].
זהו שאומר ד' ליחזקאל: "כתב לך" – על פי מעלתך.
כך גם דורש ר' צדוק גם על הכותל המערבי שלא זזה ממנו שכינה[15]. כינויו של כותל זה: 'המערבי', רומז על שקיעת האור לפנות ערב ועת החושך, אולם השכינה לא זזה משם ואורה גנוז גם במקומות החשוכים ובפחות שבפחותים מישראל. על כן דווקא משם, מכותל השקיעה, מאיר האור מחדש.
השאלה לזכריה הנביא קשורה לצום העשירי, ומכאן שאף הבטחת נבואת הנחמה תלויה בתאריך זה. הגאולה נעוצה בראש המצור. כל אותו פסיפס מופלא של נבואות על ירושלים עיר האמת, ועל רחובות העיר המלאים ילדים וילדות משחקים, על הגפן הנותנת פריה, ועל השמים הנותנים טלם – כל אלה נתונים בזכריה בין השאלה על הצום לבין תשובת הנצח על הצומות שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
נמצאנו למדים:[16]
תענית עשרה בטבת חמורה משאר התעניות, והראיה לכך הם דברי חלק מהפוסקים על כך שהיא אינה דוחה את השבת לו הייתה חלה בה. הסיבה לכך, על פי בעל ה'בני יששכר', היא שיום זה מהווה את התחלת הפורענות. אפשר שעל כן דווקא את תאריך זה מצטווה יחזקאל לכתוב בדייקנות, בשונה מתאריכים אחרים כמו יום החורבן עצמו. כך עולה אף מהמדרש האומר שראויים היו ישראל לגלות בעשרה בטבת, מכאן שהוא חמור כתשעה באב. יחזקאל לא יודע על החורבן עד חודש טבת, כאשר בא אליו הפליט ובפיו הבשורה המרה. עד אז יחזקאל אופפת את יחזקאל אילמות, והוא עושה מעשים אך אינו מדבר. מבוא הפליט משתנה הנהגתו של יחזקאל ופיו נפתח. הסיבה לכך הוא שמרגע שהפורענות יצאה אל הפועל צמחה תחתיה קרן ישועה חדשה הפותחת את פיו של הנביא והופכת אותו לנביא נחמה. בעומק החושך – גנוז האור, אלא שבגלל גבהו הוא נדמה כחושך. זוהי לשון 'היום הזה' הכתובה לגבי עשרה בטבת, מרמז שגנוז בו אור יום הישועה, כתשעה באב שבו נולד משיח. על כן יחזקאל הלך בשמחה לגלות בבל, מפני אור תורה שבעל פה שצמח ממנה, ושכינה לא זזה מכותל השקיעה-המערבי שממנו מאיר האור מחדש. כך כל ההבטחות המופלאות של נבואות ירושלים בזכריה, תלויים בתאריך זה של עשרה בטבת שעתיד להיהפך לששון ולשמחה. [17]
[1] יש לציין שדיון זה אינו מעשי בימינו, מכיוון שעל פי לוח השנה שבידינו תאריך עשרה בטבת לעולם לא חל בשבת.
[2] או"ח תק"נ, ג.
[3] 'אור שמח' הלכות תעניות פ"ה ה"ו. וראה בחידושי הגר"ח (סנטסיל) עמ' עו.
[4] 'בני יששכר' מאמרי חודש כסליו, טבת מאמר יד, א.
[5] יחזקאל כד, א-ב.
[6] וראה ב'לחם משנה' תעניות פ"ה ה"ב ששואל מדוע לא נקבע צום לתחילת המצור בבית שני, ובפשטות התשובה לכך היא שהוא לא נזכר בפסוק.
[7] יחזקאל כד, ב.
[8] ראה 'דעת סופרים' ירמיהו נב. וראה אברבנאל יחזקאל ראש פרק כד.
[9] יחזקאל לג, כא.
ראה 'מצודות דוד' שם ו'רד"ק' יחזקאל כד, כו. חודש טבת עבור יחזקאל הוא, אם כן, מעין חודש אב. וראה באברבנאל שדייק מהמילה 'לגלותנו' שאין כוונת הכתוב לחודש טבת שהוא החודש העשירי לניסן, אלא לחודש העשירי לאב שהוא זמן 'גלותנו'. ועל פי דרכנו – מיושב.
[10] ראה לדוגמה בספר מלכים הנכתב בידי ירמיהו: מלכים ב כה.
[11] תנחומא תזריע, ט.
[12] יחזקאל כד, כו-כז. וראה אברבנאל יחזקאל סוף פרק כד.
[13] 'ליקוטי הלכות' או"ח הלכות ק"ש ד, ובאות יב מקשר זאת גם לעשרה בטבת.
[14] 'פרי צדיק' לסוכות אות יח. וראה עוד 'פרי צדיק' לפסח אות כב.
[15] ראש 'דובר צדק'.
[16] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[17] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשל"ג (וראה במאמרים: 'פתחון הפה בספר יחזקאל' ו'שלושה ימים בטבת').