שונה הוא הקידוש בשבת מהקידוש בכל המועדים האחרים, לא רק במשקלו ההלכתי אלא אף במהותו. יש בו בקידוש השבת שני חלקים שאינם אורגניים: אמירת העדות שב'ויכולו' וברכת קידוש היום הבאה לאחריה. עדות 'ויכולו' משולשת היא – בראשונה היא נאמרת בתפילת לחש כעדות בינו לבין עצמו, בשנייה לאחר תפילת לחש כעדות בציבור, ובשלישית בבית כעדות בחוג המשפחה להוצאת בני הבית ידי חובתם.
במישור הלשוני משמעה של 'עדות' היא חזרה, שיבה לסיפור המקורי, מלשון 'עוד'[1]. משמעות הדבר, שאמירת 'ויכולו' צריכה להיאמר בעוצמה ובביטחון כאלו, כאילו היה נוכח במעשה בראשית שעתה הוא מעיד עליו[2].
ישנם מושגים נוספים הנקראים עדות – ארון העדות, לוחת העדות, פרוכת העדות וכו', וצריך להוסיף את הנזכר בפרשתנו – 'אוהל העדות'[3] ככינוי למשכן. עצם הביטוי קשה ודורש הבנה, וכבר עמדו על כך המפרשים[4].
בפרשתנו נמצאת פרשיית 'ויהי בנסוע'[5] המוקפת באות 'נון', מלפניה ומאחוריה. פרשה זו קשה, שכן מה מקומה כאן? חז"ל בגמרא[6] פירשו שהיא באה על מנת להפסיק בין הפורענות שלפניה לזו שלאחריה, ולכך הקיפוה באות 'נון' להורות שאין זהו מקומה המקורי. הפורענות שלאחריה מפורשת – 'ויהי העם כמתאוננים', אולם זו שלאחריה עלומה. חז"ל נסחו זאת כך – "פורענות ראשונה 'ויסעו מהר ד"". בפירוש הדברים נחלקו רש"י ותוספות שם: רש"י ביאר שהכוונה לתאוות הבשר שהייתה בתוך שלושת הימים לנסיעתם, ואילו התוספות פירשו שהכוונה לעצם הנסיעה מהר ד' 'כתינוק היוצא מבית הספר'. בהעמקה בפירוש התוספות – התביעה היא על עצם התחושה של הנסיעה מהר ד', כאשר לא מרגישים שהארון הוא הר סיני נייד. האוהל עצמו, בו הארון ולוחות העדות, הוא מלשון 'עוד' כחזרה למעמד סיני[7]. על כן באה פרשיית נסיעת הארון לאחר הפורענות של תחושת העזיבה את הר ד', לומר שהארון נוסע עמנו ואיננו עוזבים את הר ד'.
עדותו של אוהל העדות, היא למעשה חזרה לנקודת המוצא בבחינת המקום. המשכן כאמור הוא עדות למעמד הר סיני, והר סיני עצמו שורשו בהר המוריה[8] שהוא ראשיתה של בחינת המקום. ואכן לעתיד לבוא ישוב המשכן להר המוריה, כפי שנמצא כתוב בתנא דבי אליהו[9] שעתיד האוהל להיפרש בהר הבית, וזוהי למעשה שיבת בחינת המקום לשורשה.
למטבע העדות שני צדדים – עדות השבת ועדות אוהל מועד. בעדות השבת ישנה חזרה לנקודת המוצא בבחינת הזמן, ובעדות האוהל ישנה חזרה לנקודת המוצא בבחינת המקום. נמצא שעדות האוהל המשפחתי באמירת 'ויכולו' בשבת, היא איחוד הזמן והמקום בעוצמה הראשונית.
נמצאנו למדים:[10]
המושג עדות משמעו חזרה למקור, מלשון 'עוד'. את העדות כחזרה לנקודת המוצא אנו מוצאים בשני מישורים – הזמן והמקום: עדות השבת ב'ויכולו' בבחינת הזמן, ועדות אוהל העדות בבחינת המקום שהוא כמעיד על הר סיני. פרשיית נסיעת הארון שבפרשתנו מפסיקה מן הפורענות של תחושת הנסיעה מהר ה', ומעבירה מסר שכאשר ארון העדות נוסע עימנו למעשה אין נסיעה מהר ה', שכן הוא עצמו כעדות וחזרה להר סיני. הר סיני שורשו בהר המוריה, שזה האחרון נמצא שורשה וראשיתה של בחינת קדושת המקום. נאמר שעתיד אוהל מועד להיפרש על הר הבית – נמצא שאוהל העדות המעיד על הר סיני, משיב את בחינת המקום לשורשה ואת הר סיני להר המוריה[11].
עדויות הזמן והמקום מתאחדות, באמירת עדות 'ויכולו' באוהל המשפחתי.
[1] ראה מנדלקורן וכן ברש"ר הירש בראשית כא, ל.
[2] ראה כלבו סימן לה.
[3] במדבר ט, טו.
[4] ראה: רש"י, רמב"ן, רא"ם, גור אריה, שפתי חכמים.
[5] במדבר י, לה.
[6] שבת קטז..
[7] וכן בתהילים סח.
[8] כפי שמספר המדרש: "וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה. (מדרש תהילים בובר סח, ט).
[9] פרק כה.
[10] תוספת זו הינה הוספת העורך.
[11] אפשר שהמהלך הוא כזה: המשכן הוא עדות להר סיני (בכך שלוחות העדות שנתנו בסיני מונחים אצלו), והר סיני שורשו בהר המוריה. בכך שהמשכן עתיד לחזור להר המוריה, למעשה יחזור גם הר סיני לשורשו, והרי לנו בחינת המקום השבה לשורשה. אולם אפשר גם שהקשר בין המשכן להר המוריה אינו רק 'דרך' הר סיני, אלא עצמאי. המשכן הרי הוא כמקדש שמקומו בהר המוריה, ושם למעשה מקומם הטבעי של לוחות העדות שנתנו בסיני. אם כך, המשכן מעיד על הר סיני והר המוריה כאחד, אשר שלושתם הם בבחינת המקום.