סדום

עימות והנגדה בין אומות ובין מקומות גיאוגרפים כמייצגי אומות – מופיעים בצורה סתומה ורמוזה במקרא ומתפרשים בחז"ל. כגון: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"^[1]. ו"ולאֹם מלאֹם יאמץ"^[2]. בגמרא דרשו חכמים את לשון פסוק ביחזקאל "אמלאה החרבה"^[3]:

"קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים חרבה ירושלים וישבה קסרי תאמן, שנאמר 'אמלאה החרבה' – אם מליאה זו חרבה זו אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא 'ולאום מלאום יאמץ'"^[4].

על פי נוסחה זו הנגדנו את בבל וירושלים בתולדות אברהם, מראשיתם עד סופם. אברהם בראשית תולדותיו "מבוני המגדל היה"^[5], ובשלהי חייו צעד לירושלים^[6]. ביסודה של נוסחה זו מונחת ההנחה בדבר האפיון המיוחד של כל אומה ואומה בפני עצמה, והתלות שבין הכוחות השונים. על כך כתב ר' צדוק:

"אמלאה החרבה ודרז"ל (מגילה ו.) קסרי וירושלים כו', פירוש ששניהם במדריגה אחת במלכות. וכל אומה יש לה כח מה כמ"ש אופיה של אומה זו כו'. ולכך ירמיה ‏קונן על אבדן אומות עכו"ם כמ"ש 'לבי למואב' וגו', וכמ"ש בבמ"ר (ר"פ בלק), והיינו שבאבדן אותה ‏אומה נתבטל אותו כח"^[7].

מהפכת סדום

והנה בפרשתנו^[8] סיפור על מהפכת סדום, אשר תחילתו בפרשה הקודמת, והוא יוצר קיטוב בין סדום ובין אברהם (אדום וירושלים). בין אברהם לבין סדום נמתחים קוים המנגידים וקושרים ביניהם. כך בפרשה הקודמת מסופר על מנוסת ברע מלך סדום ונפילתו בבארות החמר, ועל כך הרחיבו במדרש:

"'ועמק השידים בארות בארות חמר… וינוסו מלך סדום ומלך עמורה ויפלו שמה… רבי עזריה ורבי יונתן בן חגי בשם רבי יצחק אמרו: בשעה שירד אברהם אבינו לכבשן האש וניצול, יש מעובדי כוכבים שהיו מאמינים ויש שלא היו מאמינים, וכיון שירד מלך סדום לחמר וניצול, התחילו מאמינים באברהם למפרע^[9].

נס זה למלך סדום, כך עולה מדברי הרמב"ן, נעשה לכבודו של אברהם^[10].

לאחר הצלת סדום התקיים דיון על נפשות הניצולים, כאשר אברהם מעניקם למלך סדום: "תן לי הנפש והרכוש קח לך"^[11] על כך נענש אברהם, כפי שאמרו בגמרא:

"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים… ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך'"^[12].

מאז המהפכה נעשתה סדום לסמל ולעימות. כך במקומות רבים במקרא – בספר דברים: "כמהפכת סדם"^[13], "כי מגפן סדם גפנם"^[14]. בישעיהו: "כסדם היינו"^[15], "וחטאתם כסדם"^[16], "כמהפכת אלקים את סדם"^[17]. בירמיהו: "היו לי כלם כסדם"^[18], "כמהפכת סדם"^[19], "כמהפכת אלקים את סדם"^[20]. ובצפניה: "כי מואב כסדם תהיה"^[21].

שבות סדום

אולם לעומת זאת בנבואת יחזקאל מובאת סדום, העתידה לזכות בשבות, כדוגמה חיובית, במשל המתייחס לירושלים:

"ואחותך הקטנה ממך היושבת מימינך סדם ובנותיה… ולא בדרכיהן הלכת… חי אני נאם ד' אלקים אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך. הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה… ושבתי את שביתהן את שבית [שבות] סדם ובנותיה… ואחותיך סדם ובנותיה תשבן לקדמתן… ולוא היתה סדם אחותך לשמועה בפיך ביום גאוניך…"^[22].

שבותה של סדום קשורה לסוכתה העתידית, כפי שעולה מדברי המדרש:

"כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא נותן לו חלק לעתיד לבוא בסוכתה של סדום, שנאמר 'אלקים דבר בקדשו אעלוזה אחלקה שכם ועמק סכות אמדד'. מהו עמק סכות? זו סוכתה של סדום שהיתה מסוככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו, גפן תאנה ורמון ואפרסק ושקדים ואגוז ותמרים על גביהם"^[23].

עמק סוכות זה הוא אותו עמק שבו התחוללה אותה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, כדברי המדרש:

"ג' שמות נקראו לו עמק השדים: עמק שוה, עמק סוכות, עמק השדים… עמק סוכות – שהוא מסוכך באילנות. אמר רבי תנחומא: גפן ותאנה ורמון, אגוז ושקד, תפוח ואפרסק"^[24].

נמצאנו למדים על היסוד החיובי הגנוז בסדום, שדבר לו עם עולם העתיד.

מצאתי דוד עבדי – בסדום

מכאן אנו באים לעניינו של דוד המלך, צאצאו של לוט המתייחס לסדום, דרך רות המואבייה. על כך הרחיב המהר"ל:

"ומזה תבין הטעם שהמלך המשיח יהיה נולד מאומה אחרת, שהרי דוד ממואבית ושלמה מעמונית. שכאשר השם יתברך רוצה להוציא הויה חדשה, אל זה צריך הרכבה מן נטיעה אחרת שאינו מן הראשונה… ולכך ההויה החדשה באה מן עמון ומואב. שלא תמצא שום אומה יותר רחוקה מישראל מן עמון ומואב, שנצטוו עליהם (ר' דברים כג, ד) 'לא יבואו בקהל לעולם', שלא תמצא דבר זה בשום אומה כלל. ומהם ראוי שיהיה נולד המשיח, שהיא הויה חדשה, וכל זה מפני התחדשות הויה החדשה…

ואין לך להקשות, כי למה היה זה בעמון ומואב דוקא. כי יש לך לדעת, כי דבר זה מפני כי לוט – שממנו יצא עמון ומואב (בראשית יט, לז-לח) – היה אצלו טפה של קדושה שהגיע ללוט, בשביל שהיה לוט בן אחיו של אברהם. רק שאצל לוט היה הטפה הזאת מעורבת בזוהמא ובסיג… עד אחר כך שנזדכך ונטהר הטפה הזאת, והבריכה השם יתברך בישראל אחר שנטהרה. ומפני כי אברהם היה טהור ונקי, לא היה ראוי לאברהם לקבל אותה טפה, כי אם לוט… ולבסוף נזדכך אותה טפה, ונתחבר אל ישראל על ידי רות ונעמה, וזהו ההברכה^[25]. ולבסוף אותה טפה מזדכך יותר, עד שמזה יהיה נולד המשיח. וזהו ההברכה כאשר תבין, כי אי אפשר לכתוב זה בפירוש"^[26].

משיח משמעו הוויה חדשה, ועל כן הוא מגיע דווקא מעמון ומואב, הרחוקים מישראל. אצל לוט, אשר ממנו יצאו עמון ומואב, הייתה גנוזה קדושה המעורבת בסיגים. קדושה זו הזדככה לאחר דורות רבים, והתחברה לישראל על ידי רות המואבייה זקנתו של דוד, עד שלבסוף, לאחר תוספת זיכוך, עתיד להיוולד ממנה משיח בן דוד.

יסוד זה של דוד המלך היוצא דווקא מלוט שבסדום, התעמק אצל אדמו"רי החסידות. כך התבאר הדבר ב'בית יעקב':

"דהנה מה שהלך אאע"ה להציל את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו:) 'עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הוא', כי שורש האור הוא אברהם אבינו, אכן הכלים הוצרך להוציא מלוט, ואצל לוט לא היו להכלים שום חשיבות… והסיבה שהוצרך להציל את לוט הוא, יען כי אורו של אברהם כמו שהוא בלי התפשטות זה היה אף בעולם העליון, ומה חידש בבואו בזה העולם. משמע מזה שרצון השי"ת הוא שיתפשט אורו בזה העולם, מאי משמע, שאף בהכלים הנראים היפך מטובה אף אותם מילא טוב ורצון השי"ת, שכן נולדו אח"כ מלוט רות המואביה ונעמה העמונית, שיצא מהם המלך דוד נעים זמירות ישראל, שהיה לו התכללות מכל הקדושת אבות וקדושת כל ישראל. ועל הגוון היה נראה ההיפך מזה, וכדאיתא במדרש (לך מא) 'מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום', מכל מקום היה בחיר ה', וכדכתיב (דה"י ב ו) 'לא בחרתי בעיר וגו' ולא בחרתי באיש וגו' ואבחר בירושלים וגו' ואבחר בדוד' וגו'. וכמו שעיר ירושלים היה נראה על הגון שמשם הדינין יוצאין, ובאמת יצאו משם כל החסדים וכל השפעות טובות לישראל"^[27].

גדולת השתלשלות דוד המלך דווקא מלוט היא על מנת שאורו של אברהם יתפשט בעולם, אף במקומות הנראים כהיפוך הטוב.

כיוצא בדבר מתבאר אף בדברי ר' צדוק; עתידה סדום ובנותיה לשוב לקדמותן, וממנה השפע המשיחי הנמצא בה למקדש העתידי:

וגם לוט ההולך את אברהם חשב שיש בו גם כן אהבת הבריות כאברהם אע"ה, אבל הוא היה באמת מלא תאות, וכשרכש קנינים שבהם הוא מילוי התאות התחיל המריבה בין הרועים, עד שאמר לו אברהם אע"ה אל נא תהי מריבה ביני וביניך, כי זו המריבה סופה לצמוח ביניהם… והיינו מצידו מצד הדכורא, אבל נקבותיהם מותרות מיד מצד הב' פרידות טובות… והשם יתברך הזמין להם יין שמצידם אילו זכה גם הוא היה טועם בו טעם יין המשומר להוליד המשיח העתיד לצאת מהם, שאמרו ז"ל (שם פרשה מ"א) 'היכן מצאתיו בסדום'. כי לעתיד נאמר דגם סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן, והמלאכים המבשרים על לידת יצחק שהוא התחלת בנין אומה הישראלית הנבדלת מהעמים להיות גוי אחד, הם שנשתלחו להפוך את סדום שהם החשוכא שקדמה לנהורא שחשבו לשכח תורת רגל מארצם, היינו שחשבו עצמם גם כן לגוי מיוחד בין הגוים שאין להם התחברות עם זולתם, כי מצפון זהב יאתה ובלידת יצחק התחיל השפעת הזהב, שלא נברא אלא לצורך בית המקדש כי אין עולם הזה כדאי לשפע זה, דאין ישראל יכולים לקבל רוב טובה, ובסדום עפרות זהב להם שהשם יתברך השפיע להם הכל על ידי שורש משיח הנמצא שם שהוא נברא לבית המקדש"^[28].

אף בעל ה'שם משמואל' עסק בדבר:

"הנה זקיני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין מלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכין ליקח זאת מעמון ומואב עכלה"ק. והפי' פשוט כי באשר שכל ישראל כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין אבר שבאדם משתרר על אבר האחר… ולכך הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב, משום דקליפת מואב גיאות כמו שאומר הכתוב 'שמע נא גאון מואב גאה מאוד', ועל כן היה נפש דוד המלך ע"ה נטמע בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין התנשאות מהקליפה ולהביאו להקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים"^[29].

ישראל מטבעם אינם שייכים למלוכה, ולכן זו נדרשה להילקח דווקא ממואב, שהגאות היא המאפיינת אותם; מאומה זו הגיע דוד המלך ופדה את ההתנשאות לשם שמים מן השביה.

כך ניסח זאת הרב קוק, בפתגמו לחודש סיון:

"מעם נפרד – משיח ד'"^[30].

זהו כוחו כוחו 'המתפרץ' של דוד המלך, המתעורר בעקבתא דמשיחא, כדברי הרב חרל"פ:

"ואמנם אם החשך מתרבה ביותר יש לפעמים שמתעורר כח פנימי אשר אינו רוצה ואינו יכול להתחשב עם המצב ופורץ גדרות עולם, והוא כחו של דוד המלך שהנקרא 'בן פרצי', שבאחרית הימים יפרו. באמת את כל המחיצות ויעלה בידו להתגבר על כל הכוחות המתנגדים לעקור אותם ולכלותם מן הארץ.

ומכאן הטעם להתגברות הטומאה בעקבתא דמשיחא, מפני שפקע כח הסבלנות, אין ישראל מוצאים שום שלוה ומנוחה ויוצאים לפרוץ גדרות עולם, להמשיך את האורות הגדולים, למרות מה שעדיין לא הוכשרו לכל זה. ועל ידי זה מתגברים הכוחות שכנגד ומתרבים ועושים שמות בין ברוחניות ובין בגשמיות. וכל זה הוא בא מחמת ההרגשה שהגיע זמנו של בן פרצי"^[31].

בושם הלוט

בשמו של לוט עצמו – 'לוט' – כבר טמון יסוד זה. מצד אחד שם זה הוא לשון קללה בארמית^[32], ומצד שני פירושו בעברית בושם^[33]. כך במדרשים:

"'וירא את כל ככר הירדן', תחשכנה עיניהם מראות כו' הרשעים נופלים בעיניהם שנאמר וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן', זה סדום שהניח לאברהם והלך לסדום לעשות מעשיהן, לכך קרא שמו לוט שמו גרם לו"^[34].

"'והנה דבר ד' אליו' – מלאך אחר מלאך, דבור אחר דבור, אני ושלש מלאכים נגלים עליך ואומרים לך לוט לוטא לא יריח לאברהם"^[35].

אכן הצד הארמי של 'לוט' הוא קללה, אך גנוז בו גם צד של בושם; זהו הריח שלא נפגם, אותו חוש ריח משיחי: "והריחו ביראת ד'"^[36]. לוט קלט מריחו של אברהם את הכנסת האורחים, ותפילת אברהם על סדום היא שסייעה לגלות את המציאה המופלאה^[37], את המשיחיות שבסדום. מבבל לירושלים – זוהי גאולת העולם מהאלילות, ואילו מסדום לירושלים – זוהי גאולת העתיד לעולם^[38]. מכאן נבואת העתיד של ישעיהו:

"בלע בהר הזה פני הלוט הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים. בלע המות לנצח ומחה ד' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ד' דבר"^[39].

על עתידה של סדום נתון הלוט; שבותה נעוצה בשובה אל סוכת העתיד שלה^[40], בסוכות חג העתיד^[41], מ'עמק סוכות' אשר בו התחוללה מלחמת מלך סדום. בפרשיות אלו צועדים אנו בעקבות אברהם, מבקעת שנער ועמק סוכות – להר מרום הרים.

---

נמצאנו למדים:^[42]

מקומות גיאוגרפים משמשים כמייצגי אומות, וביניהם נמתח קו של הקבלה והנגדה. כך סדום וירושלים מהווים שני קטבים, ואנו מוצאים לכך עדות בחייו של אברהם המתוארים בפרשותינו. בפרשה הקודמת ניצל מלך סדום בזכות אברהם, אך על הענקת הנפשות לו נענש אברהם. במקומות רבים במקרא משמשת סדום סמל לשלילה, אך ביחזקאל היא מובאת בהקשר חיובי – שעתידה היא לזכות בשבות, הקשורה עם סוכתה העתידית. בסדום גנוז יסוד חיובי משיחי, ומשום כך משיח בן דוד מגיע מלוט, דרך מואב ועמון המנוגדים לישראל. לדבר זה ניתנו הסברים שונים – על ההוויה המשיחית המחודשת, הנתונה אצל לוט ומואב עד הזדככותה, על התפשטות אורו של אברהם דווקא במקומות הנראים כהיפוכו, על השפע שבסדום (העתידה לשוב לקדמותה) המיועד למקדש, ועל מידת ההתנשאות הדרושה למלוכה בישראל, הנפדית ממואב; זהו כוחו הפנימי של בן פרצי, המתפרץ בעקבתא דמשיחא. דואליות זו טמונה כבר בשמו של לוט – המורה על קללה מחד, ועל בושם מאידך. לוט קלט מריחו של אברהם, ובזכות תפילתו של אברהם הוסר הלוט מעל ניחוח משיחי זה. הדרך מסדום לירושלים, שבה אנו צועדים בעקבות אברהם אבינו, זוהי הדרך לגאולת העולם, עת יוסר הלוט ובלע המוות לנצח. ^[43]

---

[1] עובדיה א, כא.

[2] בראשית כה, כג.

[3] יחזקאל כו, ב.

[4] מגילה ו ע"א. וראה ב'איי הים' ב'עץ יוסף'.

[5] 'אבן עזרא' בראשית יא, א.

[6] ראה שיחה לפרשת לך לך תשע"ט.

[7] 'צדקת הצדיק' ס' קנ. וראה עוד שם ס' מז. וראה עוד 'מחשבות חרוץ' עמ' פב. בית יעקב ד' 134.

[8] ולפי 'פה – קדוש' בסוף העמק דבר קשר לפ' נח. רש"י השלם.

[9] בראשית רבה מב, ז. הובא ברש"י בראשית יד, י. וראה 'תורה שלמה' בראשית יד, אות מב, ושם אות צה.

[10] רמב"ן בראשית יד, י: "ואני תמה במדרש ההגדה הזה, כי האומות שלא היו מאמינים שעשה הקב"ה נס לאברהם בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה. כי מלך סדום עובד עבודה זרה היה והנה נסו או יחזק ידי עובדי עבודה זרה או שיאמינו בכל הנסים שיהיו בכשפים או מקרה באפשרות רחוקה ונסו יתן ספק בלב המאמינים בנסו של אברהם?

ואולי יפרשו ויצא מלך סדום לקראתו שיצא מן הבור כשעבר אברהם עליו כי נעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ולברכו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם והנה נעשה הנס על ידו ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כל שכן שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממות נפשו ונאמר כי מלך עמורה כבר מת כאשר עבר אברהם עליו או שנפל בבור אחר כי שמה רמז לעמק".

[11] בראשית יד, כא.

[12] נדרים לב ע"א.

[13] דברים כט, כב.

[14] שם לב, לב.

[15] ישעיהו א, ט.

[16] שם ג, ט.

[17] שם יג, יט.

[18] ירמיהו כג, יד.

[19] שם מט, יח.

[20] שם נ, מ.

[21] צפניה ב, ט. ראה אנציקלופדיה מקראית. 'פרקי מועדים' ברויאר עמ' 327.

[22] יחזקאל טז, מו-נו. שימוש בסדום כדוגמה חיובית אנו מוצאים גם גם באיכה (ד, ו): "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים". על כך דרשו חז"ל (סנהדרין קד ע"ב): 'ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום', וכי משוא פנים יש בדבר? אמר רבא אמר ר' יוחנן מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתיב 'הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה' וגו', ואילו בירושלים כתיב 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן'".

[23] 'ילקוט שמעוני' אמור רמז תרנג. וכן בפסיקתא (תנחומא בובר דף נו). וראה 'ספר המועדים' סוכות עמ' 50.

[24] בראשית רבה מב, ה.

[25] ראה יבמות סג ע"א: "ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'? אמר ליה הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית".

[26] 'נצח ישראל' פרק לב. וראה עוד ב'חידושי אגדות' סנהדרין צו ע"ב.

[27] 'בית יעקב' לך לך ס' כז.

[28] 'מחשבות חרוץ' ס' יט ד"ה 'וגם לוט ההולך את אברהם'. ועיין עוד שם עמ' פב.

[29] 'שם משמואל' שבועות תר"ע.

[30] 'מגד ירחים' לחודש סיוון.

[31] 'מעייני הישועה' עמ' קצח. ראה עוד ב'פניני החסידות' בראשית עמ' קנט, 'ולא ידע', 'תקנת השבין' עמ' 30.

[32] ראה אונקלוס במדבר כה, יז: "לוט לי ית עמא הדין".

[33] ראה בראשית לז, כה: "נכאת וצרי ולוט" (יתכן על שם צמח הלוטוס).

[34] 'תורה שלמה' בראשית יג, אות מ, בשם מדרש תנחומא.

[35] 'תורה שלמה' שם טו, אות מה, בשם מדרש רבה.

[36] ישעיהו יא, ג.

[37] ראה 'פרי צדיק' עמ' 533.

[38] שלוש פעמים נזכר המושג 'פני ד" ביחס לסדום: לראשונה בהקשר חיובי, של תפילה, כאשר אברהם "עומד לפני ד"' (בראשית יח, כב), בעוד המלאכים פונים לסדום. בפעם השנייה בהקשר שלילי של רעת סדום אשר "גדלה צעקתם את פני ד'" (שם יט, יג), ומכאן בפעם השלישית "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד'" (שם שם, כז) – בחירת ירושלים. (אולי לכן רק בפי המלאכים תיאור 'לפני ד", כי אליבא דאמת – 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'). וראה עוד 'תורה שלמה' יט אות קסב: 'את פני ד" – שכינה כנגדו.

[39] ישעיהו כה, ז-ח.

[40] ראה 'שבת ומועד בשביעית' שער ג, 'סוכת אורו של לויתן': "אין לך גס וחומרי יותר מעניינה של סדום, וגם אם חז"ל צפו לה תיקון עדיין לא מובן עניין סוכתה. אמנם דורשי רשומות פירשו: סדו"ם = סוכת דוד ומלך משיח, והיא-היא סוכת דוד הנופלת שעל הקמתה התנבא עמוס. ביום אושפיזין של דוד אנו נרמזים על החיפוי הכבד שהמשיחיות נתונה בו. 'מצאתי דוד עבדי, והיכן מצאתיו – בסדום'. מתחת לעור המחפה על המהפך של סדום מסתתר גן ד', משם יבקע האור את המעקה הסובב אותו, והיא-היא סוכת אורו של לויתן".

[41] ראה שיחה לסוכות תשפ"א.

[42] תוספת זו הינה מדברי העורך.

[43] שיחה זו נאמרה בשנת התש"מ.