הלילה מאירים הנרות באור כפול ומשולש: אור שבת, אור חנוכה ואור ראש חודש. אמירה כעין זו נתפרשה לנו בעבר באופנים שונים, והפעם – מכיוון נוסף.
מאור השבת
מנהג מיוחד יש בנרות השבת – ההסתכלות בהן בעת הקידוש. מקור הדבר במדרש 'שכל-טוב', שכנראה אבד[1], והובא במהרי"ל, ברמ"א[2], במג"א[3] ובמ"ב[4].
בטעמיו של מנהג ההסתכלות בנרות השבת נאמרו הסברים רבים. הנימוק המקובל הוא שיש בדבר משום תיקון להיזק הראייה, הנגרם על ידי פסיעה גסה. כך ב'אליה רבה':
"'יתן עיניו בנרות' וכו'. עד שיגמור 'ויכלו' כדי לרפאות עינים שכהו מפסיעה גסה, משום שראיתי בדרשות מהר"ש שנהג לראות בנרות בשעת קידוש מהאי טעמא (מלבושי יום טוב). וכתב במהרי"ל הלכות שבת משום דפסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ושתי פעמים נר עולה חמש מאות והמסתכל בשתי נרות של שבת יהיה לו רפואה, עד כאן"[5].
הפסיעה הגסה מסמלת התרחקות האדם מן המקור; המרחקים בבריאה הם ת"ק, ועל כן כל התרחקות היא אחת מת"ק[6]. בשבת אנו שבים אל מקור הבריאה, ועל כן ההסתכלות בנרות השבת, באור מקור היצירה, מחזירה לאדם את מאור עיניו.
הארת נרות חנוכה
והנה הסתכלות בנרות, מלבד בנרות השבת, אנו מוצאים אף בנרות חנוכה, כנוסח 'מסכת סופרים':
"אלא לראותם בלבד".
כך עולה גם מהדרישה ההלכתית להגבלת גובה הנרות לעשרים אמה, משום "דשלטא בה עינא"[7].
מכאן למד ר' צדוק הכהן שעניין קדושת נר חנוכה הוא בראיית הנרות:
הנרות הללו וכו' אלא לראותן בלבד… וזהו ענין קדושת נר חנוכה שעל ידי ראיית הנרות נפעל בזה האור זרוע לצדיק בלב נפשות ישראל, וכמו שאמרנו שמצות ראיית נר חנוכה פועל להארת תיקון הברית בנפש, וכמ"ש (שבת כב.) נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, הגם שהדליק כדין בכל דקדוקי מצוה והדלקה עושה מצוה מ"מ פסולה, משום דלא שלטה בה עינא וזהו עיקר מצוה של נ"ח לראותם בלבד ועי"ז נקבע הארה בלב מאור זרוע לצדיק. ואמנם נצרך לזה זכות שיזכה לראות האור כי טוב והוא כענין שאמרו ביוסף (סוטה לו:) באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו כו' והיינו שבא לו הארת אספקלריא המאירה שהוא דיוקנו של יעקב"[8].
מההלכה הייחודית של ברכת הרואה נר חנוכה – למד ה'שפת אמת' על הארת הניסים שבנרות:
"הרואה נר חנוכה צריך לברך. כי נשאר הארת הנסים בהנרות. ואור זה הרויחו בני ישראל אחר חשכות של מלכות יון הרשעה כמ"ש ויתרון האור מן החושך כו', מכלל שעל ידי החושך יש יתרון אור אח"כ כשנגאלין ממנו".[9]
תרבות יוון היא מסקנות מתוך המקור, הארות מתוך האור, ומכאן תורת ההשכחה וההיגיון שהביאו היוונים לעולם; "חושך זו גלות יוון"[10]. התורה לעומת זאת היא היא המקור, היא האור עצמו; "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור":
"העילוי העליון, שממעל למקור החיים, הרי הוא אור ד' הנוכחי שהוא מובדל מכל אורות עולמים, שכל תכונה של אורה בהם הרי היא מכוונת לראות על ידה גופים חשכים, שבעצמם אינם מערך מהות האורה, אבל האור בעצמו איננו דבר נראה, כי לא נתגלה בעולם לפי מדתו הכח הרואה את מהות האור. אמנם אור ד', במעלת הרחבת אצילות מקורו, הוא האור שאור נראה בו ועל ידו, זהו יסוד המרחב העליון של הזוהר הבלתי מוגבל, שכל עולמי עולמים אינם כדאים לו"[11].
ראיית הנרות חנוכה היא 'אורך', שעל ידו 'נראה אור'.
זו היא הארת החנוכה – לא במרחק התרבות היוונית, כי אם הארה מן המקור.
חודש טבת – מחשכה לאורה
בחודש טבת ירדה חשכה לעולם, כשתורגמה התורה ליוונית:
"שמונה בטבת נכתבה התורה יוונית והחושך בא לעולם שלושה ימים"[12].
התרגום החשיך אור תורה שבעל פה, כיון שכל תרגום הוא למעשה התרחקות מן המקור, שמשמעותה, כאמור – חושך; פגימה באפשרות ראיית האור.
אמנם, עתיד החושך להפוך לאור, כפתגם הרב קוק לחודש טבת:
"צללי החושך של העתקת התורה ליוונית יהפכו לאור, כשיגלה המקור העברי בטהרו"[13].
היפוך זה של חושך לאור, ראה ה'שפת אמת' גם בגזירת היוונים על ביטול החודש, שנהפכה לחידושו של חנוכה:
"איתא כי היונים רצו לבטל החודש. כי חרה להם על זה שהזמן נמסר ביד בנ"י כמ"ש החודש הזה לכם מסורה. ולכן כשנקם הקב"ה נקמתינו מהם ניתן לישראל עוד כח לתקן יו"ט דחנוכה שבכחם עשאום לימים טובים. וחנוכה הוא ג"כ ע"י התחדשות. וחודש בלשון קודש וחנוכה בלשון תרגום שהוא התמשכות התחדשות במקום שפל ונסתר ביותר"[14].
חנוכה הוא התחדשות האור דווקא במקום השפל והנסתר; היוונים ביקשו לבטל את החודש, דהיינו את קידוש הזמן בידי ישראל, ודווקא מזה התחדש תיקון של תוספת יום-טוב של חנוכה. יסוד זה מקופל במילה 'חנוכה', שהיא בלשון תרגום – התמשכות והתחדשות במקום שפל.
לשון תרגום חשוכה, המתהפכת לאור גדול – מצא גם בעל ה'בני יששכר' במילה 'פורקן', שאנו נוקטים בנוסח 'על הניסים':
"'ועל הפורקן'. פורקן הוא לשון תרגום של ישועה… 'על הנסים', היינו נסים נגלים נראים לעין כל שהם מוגבהים למעלה מן הטבע, 'ועל הפורקן', נסים הבאים מלובשים בטבע, על כן פורקן הוא תרגום, כי תרגום הוא לבוש המקרא"[15].
נמצאנו למדים שהתלות במקור היא עניינו של נר השבת[16], של נר חנוכה – 'באורך נראה אור' ושל חודש טבת המאיר מתוך חושך התרגום.
שם ציווה ד' את הברכה
כך בזמן, וכך במקום – בירושלים, כבהפטרת היום:
"ראיתי והנה מנורת זהב כלה"[17].
ובמדרש אמרו – זו ירושלים[18], "כי שם צוה ד' את הברכה"[19]; שם מקור הברכה, מקור החיים – "חיים עד העולם"[20].
אמרו במדרש:
"ויברך אלקים את יום השביעי"… ר' אלעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה המעשה פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום"[21].
השבת היא מקור הברכה, השפע, ההתפשטות בלי מצרים[22] המשתקפת באור נרותיה. במנורת ירושלים מאירים אורות משולשים, שאנו שומעים ורואים את שירתם – בחוויית שמיעה וראייה שאינה צריכה להוכחות 'יווניות' 'לוגיות', ושביבי אורותיה שופעים עלינו. [23]
[1] ראה הקדמת בובר.
[2] או"ח רע"א ס י': "וכשמתחיל יתן עיניו בנרות".
[3] שם ס"ק כג.
[4] אמנם יש מן הפוסקים שהביאו הנוהג אבל כתבו טעמים נוספים.
[5] 'אליה רבה' שם כא. וזה הפשט בגמרא בברכות מג ע"ב: "פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה להדריה בקדושא דבי שמש".
[6] ראה מהר"ל חידושי אגדות שבת קיג ע"ב.
[7] שבת כב ע"א: "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי", וברש"י: "דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא".
[8] 'פרי צדיק' לחנוכה, ס' כ.
[9] 'שפת אמת' חנוכה תרל"ט. וראה עוד ב'רשימות לב' לרב הוטנר, חנוכה תשל"ז.
[10] בראשית רבה ב, ד.
[11] 'עולת ראיה' ח"א, עמ' כא.
[12] מגילת תענית.
[13] 'מגד ירחים' לחודש טבת.
[14] 'שפת אמת' חנוכה תרנ"א.
[15] 'בני יששכר' מאמרי חודשי כסלו טבת, מאמר ד', 'על דרך הסוד'.
[16] וכך גם החומץ יכול לדלוק כשמן במשך כל השבת, ראה תענית כה ע"א.
[17] זכריה ד, ב.
[18] ראה 'תורה שלמה' תרומה.
[19] תהילים קלג, ג.
[20] שם.
[21] בראשית רבה יא, ב.
[22] כמי המעיין שאינם צריכים מ' סאה.
[23] שיחה זו נאמרה בליל ש"ק חנוכה, ר"ח טבת, התשל"ח.