בן אדם לחברה – קדושה ומלכות
מפורסמים הם הדברים שמלבד חלוקת כלל המצוות למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו, ישנה קטגוריה נוספת, המרוכזת ברובה בספר משנה תורה: מצוות שבין אדם לחברה, לציבור, למדינה. בסוג מצוות זה ישנם שני צירים מרכזיים: ייחודה של ירושלים וקדושתה, ומוסדות השלטון הישראליים.
פעמים הרבה חוזר משה על החובה לעשות את המקדש מרכז לעבודת ד'. הביטוי: "המקום אשר יבחר ד'"[1] חוזר ונשנה בנאומיו ובציווייו של משה בערבות מואב, רובן בפרשת ראה. נושא שני המודגש בפרשיותינו הוא סדרי השלטון והמשפט, שעיקרם פרשת בית הדין הגדול המכריע בין "דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע"[2] ומצוות מינוי מלך, שבפרשת שופטים.
גם אם שני עניינים אלה שייכים לשטחים שונים הרי שבתולדות ימיה של האומה נתלכדו לנקודה אחת: 'מקדש מלך' היא גם 'עיר מלוכה', וכבר בשירי העלייה לרגל מדבר המשורר בחוברת על עיר שחברו בה כסאות למשפט עם כסאות לבית דוד[3], כאשר גולת הכותרת: "בית ד' אלוקינו"[4].
הקדושה והמלוכה בגלות ובגאולה
מסכת מצוות זו, שנארגה לעטרה אחת בראשה של ירושלים, כוללת בתוכה שני יסודות. העמיק לחשוף אותם, לפרשם ולבארם הכהן-השופט של דורנו, הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכרו לברכה. וכה אמר:
"שתי מתנות טובות נשתלמו לנו במלואן מירושלים, עיר מקדש מלך: גאון הקודש וגבורת החיל"[5].
דהיינו, בירושלים התמזגו שתי מתנות טובות: גאון הקודש וגבורת החיל. הקודש מקורו כמובן במקדש, במקום אשר בחר ד', ואילו הגבורה יסודה בממלכה ובסדריה, בטכסיסי המלכות ובסדרי השלטון. אך משחרבה ירושלים ניטלו שתי מתנות אלו:
"מעת אשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו ונוטל כבוד מבית חיינו נחשכו לנו שני המאורות הללו. גאון הקודש חדל תת את כחו – אור הנבואה האלקית הועם, רוח הקודש פסק וחשכים הלכנו נודדים בגויים. גבורת החיל חדלה גם היא לעומת זה – נתדלדל כחנו והננו כצללים נהלכים בארצות נכר. שתי המתנות האלקיות הללו, הקדושה והגבורה, שאין קץ לזיוון ותפארתן בהיותן משולבות שתיהן יחדו, נתקו זו מזו וכל אחת בפני עצמה נתדלדלה דלדול אחר דלדול, עד אשר מחשכת הגלות המנוולת נדבקו בנו טומאת כפירת אלקים תחת גאון הקודש ורשלנות ומורך לבב תחת גבורת החיל ושני הנגעים המאררים הללו הולכים ומלפפים אותנו ואוכלים אותנו בארץ אויבינו.
וכאשר שבו פליטי חרב מארצות אויב אל נוה רבצם, ואור התחיה נגה עליהם באור כהה אשר לא יכול לגרש את הצללים, באו כרוכים יחד עם ערפלי טהר של תחית רוח והתעודדות לאומית – טומאת הכפירה והטמטום מעבר מזה והרשלנות ומורך הלב מעבר מזה ויפיצו בקרבנו מחלות שונות, אלה שני אבות הטומאה שהובאו לארץ ד' מטומאת ארץ הגוים, ויעותו את נתיבות חיינו"[6].
מעת אשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, נוטל כבוד כפול מבית חיינו: הקדושה והמלכות. ניתוקם של שנים אלה ממקום גידולם הטבעי, הביא לדלדול ולרפיון לכל אחד מהם. הקדושה הצטמקה והלכה ואת מקומה ירשה הכפירה וטמטום הלב, ואילו תחת גבורת המלוכה באה רשלנות ומורך לבב. אלה שני אבות הטומאה שהובאו לארץ מטומאת ארץ העמים ויעוותו את נתיבות חיינו.
אלא שדרך כלל אין המדווה של שתי המחלות מתפשט ביחד. נגועי סילוק השכינה, חולי הכפירה, הינם פחות נגועים במחלת הרשלנות ומורך הלב ואור המלכות נגה עליהם, ואילו הנגועים ברשלנות וברפיון ניכרים בהם סימני הקדוש והמקדש, קדושת החיים וההנהגה:
"לאושרנו מעט הוא שיתפשט המדוה על שתי המחלות ביחד באיזו סיעה מסיעותינו. על פי רוב נגועי סילוק שכינה, חולי הכפירה, הנם פחות נגועים במחלת הרשלנות ומורך הלב, והנגועים ברשלנות ובמורך עוד נכרים בהם סימני החיים של גאון הקודש"[7].
פירוד זה הוא מתוצאותיה של הגלות, והחיבור המחודש ביניהם הוא בין מבשריה של הגאולה. "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון: מלך אלקיך"[8]":
"אמנם לא נגעי נשמה הם מראות נגעים הללו, נגעי עור המה… ורוח התחיה בהגיעו בשערי ירושלים כבר ידע את אשר לו, הוא יכיר שכבר הגיע לו התור לעמוד על רגליו הכן, הגיעה השעה לנער מעליו בבת אחת את שכחת ד' ואת הרשלנות גם יחד ולשוב לקבל את שני המתנות הטובות משולבות יחד: הקדושה והגבורה בחוברת, גאון הקודש וגבורת החיל"[9].
נחמת ירושלים בפרשה ובהפטרה
אכן, לא על חינם נקבעו הפטרות שבע דנחמתא בפרשיות ספר דברים – נחמת ירושלים תלויה בסידור ענייני המדינה הישראלית על מתכונתה, אלה המפורטים במצוות שבמשנה תורה: שופטים ודיינים, לוחמים ושרי-צבא, מלך ושריו, ממלכה ויועציה. נמצא שההפטרה בנחמות ירושלים היא מעין הקריאה בתורה: ירושלים שבה לתחיה בחזרה הכפולה של הקדושה והמלכות.
הוא שאמר הנביא בהפטרת פרשת שופטים: "עורי עורי לבשי עוזך ציון; לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקדש"[10]. הבחינה האחת שבציון עיר דוד היא העוז, הגבורה, וכדברי ישעיהו: "ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו ישועה ישיב חומות וחל"[11], ולבחינה זו מכוון חלקו הראשון של הפסוק: 'עורי עורי לבשי עוזך ציון'. הבחינה השנייה שבעיר דוד היא הקודש, ולכך מכוון חלקו השני של הפסוק: 'לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש". עוז וקודש, ציון וירושלים, מקדש ומלך – החוברים יחד.
הרמוניה זו של גאולת העתיד רמוזה בדברי הח"ן של חז"ל: "יחדו ירננו כי עין בעין יראו", ומפורשת בדברי הנביא שבהפטרת פרשת שופטים: "פצחו רננו יחדו", ומהו יחדו? הפירוד שבחרבות ירושלים: "חרבות ירושלים", ולמה? "כי נחם ד' עמו גאל ירושלים"[12].
נמצאנו למדים:[13]
בספר דברים מרוכזות המצוות שבין האדם לחברה, אשר שני צירים להן: קדושת ירושלים וסדרי השלטון. שני צירים אלו, אף ששייכים הם לשטחים שונים, חברו יחד במהלך תולדות האומה לעיר הקודש, שהיוותה את מקום הקודש והמלוכה כאחד. אך משחרבה ירושלים נפגמו גאון הקודש וגבורת המלוכה, ונפרדו דרכיהן, וחיבורן המחודש הוא ממבשריה של הגאולה. מכאן סמיכות הפטרות הנחמה לפרשות ספר דברים, שבהן אנו עוסקים בסידור המדינה הישראלית על מתכונתה הכפולה – הקדושה והמלכות גם יחד. זו היא הרמוניית גאולת העתיד: 'פצחו רננו יחדו חורבות ירושלים כי נחם ד' עמו גאל ירושלים'.[14]
[1] דברים יב, ה.
[2] שם יז, ח.
[3] תהילים קכב, ג-ה.
[4] שם שם, ט.
[5] 'מאמרי הראיה' עמ' 299.
[6] שם.
[7] שם.
[8] מתוך הפטרת פרשת שופטים, ישעיהו נב, ז.
[9] 'מאמרי הראיה' עמ' 300.
[10] שם שם, א.
[11] שם כו, א.
[12] שם שם.
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו הוגשה על ידי הרב הדרי בתכנית הרדיו 'קבלת שבת' ב'קול ישראל', והובאה כאן ככתבה בשינויים הנצרכים.