אחד מיסודותיה של ההיסטוריה העולמית הוא שאין מאורעותיה דומים דמיון גמור האחד למשנהו, והשוני הוא מסימניה העיקריים. אמנם במסגרת שוני זה אנו מכירים את ה'ההיסטוריה החוזרת על עצמה', ויש לה להיסטוריה כללים יסודיים הניכרים בתהליכים עולמיים. שונה היא ההיסטוריה הישראלית מזו העולמית, שבה אמור הכלל: 'מעשה אבות סימן לבנים'[1], ובין 'לך לך' ל'מות משה' מקופלים ראשי הפרקים של כל תולדות העם.
למעשה, כל דיון בענייני חנוכה הוא דיון היסטורי, כי מהותו של חנוכה הוא מאורע היסטורי שיש לו השפעה על מאורעות שאירעו אחריו עד ימינו, הוא המאורע הכביר של פגישת תרבויות. נתבונן ונראה כיצד חנוכה עצמו הוא תולדה של מהלכים היסטוריים קודמים, ו'מעשה אבות סימן לבנים'.
רחל ולאה – אתגליא ואתכסיא
שני יסודות ניצבים בבסיס בית ישראל – רחל ולאה: "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". וכך אמרו במדרש: "וללבן שתי בנות – כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו"[2]. כל קורות ישראל, מתחילתן לסופן, תלויות בשתי קורות אלו. בראשית ההיסטוריה הישראלית בונה יעקב את בית ישראל עם שתי האימהות – רחל ולאה, ובסוף ההיסטוריה הישראלית עתידים לקום שני משיחים מתולדותיהן – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בין שני צרים אלו נעה ההיסטוריה.
כוחה של רחל בממד החיצון, וכוחה של לאה בממד הפנימי. הבדל זה מתואר כבר בדברי התורה: "ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה"[3]. כוחה של רחל בממד החיצון, ביופי, ואף אצל בנה חורז העניין: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"[4]. לעומת זאת יופייה של לאה סתום אפילו מעיני יעקב, מאחר והוא פנימי ונובע מעולם סתום ועליון[5]. הסתר זה מוסבר על פי הגמרא: "בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן – גדולה לגדול וקטנה לקטן"[6], כלומר לאה לעשיו ורחל ליעקב. לאה כולה של עשיו ואין ליעקב חלק בה, ומחשבת ד' היא שעם מורשת עשיו יבנה יעקב את עולמו. חלקו של יעקב כולל הכל ואינו מותיר מאומה מחוצה לו. כך נאמר לו: "ופרצת" – אף חלקו של עשיו במשמע, וזה יסוד העלום אף מיעקב עמו. על חלקה הנסתר של לאה אנו למדים גם מדברי הגמרא: "אמר ר' יונתן, ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל דכתיב 'אלה תולדות יעקב יוסף', אלא שקדמתה לאה ברחמים ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל החזירה הקב"ה"[7]. כלומר, ההסתר, הסתום והצנוע, הוא שהחזיר את רחל למדרגת לאה.
כפילות זו, שמסומלת ברחל ולאה, נמצאת בבריאה כולה. הבורא הוא יחיד, ואילו הבריאה היא כפולה: שמים וארץ, אור וחושך, חמה ולבנה, עולם הזה ועולם הבא. כך גם בישראל: יעקב וישראל, רחל ולאה, אתגליא ואתכסיא, יוסף ויהודה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הכפילות הזו לא סותרת אחדות, ושני הצדדים משלימים זה את זה. רק ביחסי הטומאה והקדושה קיים מצב של ניגודיות מוחלטת, כפי שדרשו חז"ל: "'אמלאה החרבה' – אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו"[8], אולם בקדושה פנימה שתי הבחינות משותפות ומשלימות: גם באתגליא יש אתכסיא, וגם באתכסיא יש אתגליא. יוסף שבחינתו האתגליא הוא קדוש בסתר[9], ויהודה שבחינתו האתכסיא כוחו גם בגלוי, ויש לכך דוגמאות רבות[10].
מצרים, יוון וישראל – יוסף ויהודה
ההבדל שבין בית רחל לבית לאה, נוגע גם ליחסם של ישראל לתרבויות זרות. כך ביחס לתרבות מצרים בזמן יוסף ויהודה, וכך בהמשך הדורות עד המפגש בין תרבות ישראל ותרבות יוון במאורעות החנוכה.
ליוסף יש זיקה אל אומות העולם, כפי שנגלה מיחסו למצרים. יוסף הוא הראשון שמחליף שמלותיו (אמנם מפני כבוד המלכות), מגלח את זקנו, ומשנה את שמו משם עברי למצרי – מיוסף לצפנת פענח. יוסף מתחבר עם האומות, כפי שדרשו חז"ל: "'בלע' – שנבלע בין האומות… 'וארד' – שירד לבין האומות"[11]. כך גם אמרו שידע יוסף שבעים לשון, ובמהר"ל ביאר שידיעת לשונה של אומה משמעותה זיקה פנימית אליה, והיא שהייתה ליוסף עם מצרים[12]. מכאן פרנוסו של יוסף את האומות: "ויוסף הוא המשביר"[13]. יסוד זה של זיקה החוצה שב ומתגלה, לאחר גלגולים שונים, בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה. אבי ממלכת אפרים, ירבעם, בורח מפני שלמה למצרים. משם הוא גם מביא את העגלים, וקורא עליהם אותה קריאה שקראו ישראל על העגל כשיצאו ממצרים: "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"[14]. כך במשך כל ימי מלכות אפרים הייתה קיימת בה נטייה חזקה למצרים.
לעומת יוסף ניצב יהודה, שעיקר הולדת של רחל – יוסף, ועיקר הולדתה של לאה – יהודה. יהודה הוא שייעץ למכור את יוסף, ולאחר מכן הורידוהו מגדולתו[15]. "הייתה יהודה לקדשו"[16] – יהודה הוא המופרש מהאומות, ומכאן התנגדותו ליוסף המתחבר אליהן. בנוסף ליהודה ישנם שמעון ולוי שאף הם אוחזים בהיבדלות ישראל מן האומות, והם הלוחמים הראשונים נגד ההתבוללות בפרשיית שכם ודינה. על כן הם שיועצים לתפוס את יוסף, ולעומתם יהודה מציע למכרו לאומות, לשלוח אותו אליהם לשיטתו של יוסף. לאחר שהורידו את יהודה מגדולתו, הוא יורד להביא לעולם את פרץ וזרח. בזמן שיוסף מתמודד עם העמים, נברא אורו של משיח מיהודה, כדברי המדרש: "רבי שמואל בר נחמן פתח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבות' – שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק לקח לו אשה, והקדוש ברוך הוא היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח"[17].יוסף הוא שטנו של עשיו והוא המתמודד עם האומות, דווקא משום חיבורו אליהם – "היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא"[18]. כך בסוף ההיסטוריה, כשמשיח בן יוסף ייאבק עם העמים וימסור את נפשו, יבוא לעולם משיח בן דוד.
כך פותחת פרשתנו: "אלה תולדות יעקב יוסף", ומבאר רש"י: "'וישב יעקב' – הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו. כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: 'אלה תולדות יעקב יוסף', דכתיב: 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם"[19]. יעקב בונה בית, אולם מה סיכוייו של אותו הבית לעמוד בפני ריבוי כזה של מתחרים? רוצים להקים מלכות ישראלית שהיא שלמות, והנה רשימת מלכי אדום שמלכו לפני מלוך מלך בישראל. מלכות עשיו קודמת למלכות ישראל כל כך הרבה דורות, וכי כיצד יהיה ניתן להקים את מלכות ישראל? על כך באה התשובה בתחילת פרשתנו, פרשת וישב: "אלה תולדות יעקב-יוסף"[20]. יוסף הוא הדמות הישראלית שפניה אל האומות, ועל כן מלכותו היא שמכריעה את מלכות האומות. כך בסוף הדורות, במאבק האחרית, משיח בן יוסף הוא השורף את מלכות האומות.
פגישת זו של ישראל עם מצרים, הייתה המפגש הראשון של עם ישראל עם תרבויות זרות, "גוי מקרב גוי"[21], ועל פי הכלל היסודי בהיסטוריה הישראלית שפתחנו בו הוא בית אב לפגישות נוספות במהלך הדורות, כמו מפגש ישראל ויוון. אלא שתרבות ישראל ויוון באה לאחר גלות עשרת השבטים, לאחר שיוסף ותופעותיו נגנזו עד למשיח בן יוסף, ומשום כך עומד היה המאבק החשמונאי להסתיים בהצלחה. אמנם למהלכו של יוסף יש מקום ביחס ליוונים, ומתוך כך אנו מוצאים בדברי חז"ל יחס כפול אל היוונים: מצד אחד נאמר עליהם – "קריבין לארחי מהימנותא", ו"יפת אלוקים ליפת", אך מצד שני נאמר: "חושך זו גלות יוון"[22]. הסיכון נובע דווקא מתוך השייכות, הסיכון שהאתכסיא תצא לאתגליא. רק כשיוסר כל המכוסה יבוא משיח בן יוסף, "והיה לעת ערב יהיה אור". אבל עד אז – לוקח משה את עצמות יוסף עמו והוא לא משאיר מאומה במצרים. כך לאחר שחזרה רחל לצניעותה, נגנז אף כוחו של יוסף, ובכוח זה גברו על היוונים.
היוונים ניסו לטשטש את הייחוד הישראלי, וזוהי פריצת המגדלים והחומות הישראליים – "ופרצו חומות מגדלי", הם רצו לפרוץ את אותה החומה של 'יהודה לקדשו'. היוונים גזרו ואמרו: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל"[23]. יוסף קרוי שור: "בכור שורו", והקנאים – "ברצונם עקרו שור" – מנעו התבוללות. ומכאן באו החשמונאים, הכהנים, בני לוי ונלחמו ביוונים.
אבל ישנה כאן עמקות נוספת: כשם שכהני ישראל נושאים את הרעיון הישראלי המקורי ומורים אותו לישראל, כך לעתיד לבוא: "אתם כהני ד' תקראו"[24], כל ישראל יהיו כהנים לאומות, ואף על פי כן יש לכהונה מעמד של קדושה, של פרישות, למרות היחס לאומות. לעתיד לבוא, לאחר התיקון שבגלויות, יתאחדו יוסף ויהודה לעץ אחד, כפי שמתנבא יחזקאל: "ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי".
נס החנוכה – נגלה ונסתר
יסודות אלו חוזרים במעשי הניסים. ב'שמועות ראיה' ישנו יסוד האומר שכל הניסים יסודם בקריעת ים סוף. לקריעת הים מצינו שני גורמים: א. קפיצתו של נחשון נשיא שבט יהודה, כפי שאמרו במדרש שבזכות ש"הייתה יהודה לקדשו" זכו ל"ישראל ממשלותיו"[25]. ב. ארונו של יוסף, כפי שאומר המדרש: "הים ראה וינוס – ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש ברוך הוא ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר וינס החוצה"[26]. יוסף ידע שיש מה להוציא ממצרים, יש צד התחברות איתם ואף אשתו הייתה משם – בת פוטיפרע כהן און, אולם יש חיבור שהוא אסור וממנו הוא נס. בזאת השתווה יוסף ליהודה, ומפני שניהם התרחש נס הים.
נס חנוכה השואב את כוחו, ככל הניסים, מנס קריעת ים סוף, יש בו שני צדדים אלו שאנו עוסקים בהם – אתגליא ואתכסיא, יוסף ויהודה, רחל ולאה. הצד האחד הוא הטבעי והצד שני הוא הנסי, הטבע הוא הגלוי – בחינתם של רחל ויוסף, והנס הוא המכוסה – בחינתם של לאה ויהודה. אף במנורת המקדש היו שני צדדים אלו: בכוח הטבע שמו מדי יום שמן ודלק האור, ובכוח עליון לא כבה נר המערבי לעולם, שהוא עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. כך גם בנס נרות החנוכה ישנה כפילות זו – נס מציאת פך השמן הוא נס טבעי, ואילו נס דליקתו במשך שמונה ימים הוא נס על טבעי[27].
גאולת מצרים היא פתח לגאולת העתיד, זו שבאה לא רק לישראל אלא לכל באי עולם, ולכן יש ליוסף שייכות בה. זוהי השייכות של הכהונה לאומות. גם בעניני החנוכה הנתלים בצידם הפנימי ביוסף, יש צד של שייכות בין ישראל ליוון כפי שאמרו חכמים: "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם – יפיותו של יפת באהלי שם"[28], על כן יש מקום למהלכו של יוסף, אבל באתכסיא. בעל ה'בני יששכר' דורש את השם 'חנוכה' על שם חינוך ופתח לגאולה העתידה[29], אז יתאחדו רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
אלה מביננו שעסקו בחכמה יוונית ומכירים תרבות נכרים, צריכים להתחנך בשיטתו של יהודה, כדי שבאתכסיא יקום משיח בן יוסף לגאולת העולם.
נמצאנו למדים:[30]
ההיסטוריה הישראלית חוזרת על עצמה, ומעשה אבות סימן לבנים. בבסיס בית ישראל נה כפילות של שתי בחינות המתגלות בשתי האימהות – רחל ולאה, ומשם הן משיכות לתולדותיהן – בית יוסף ובית יהודה. כפילות זו נחרזת לאורך ההיסטוריה החל מהתמודדות ישראל עם התרבות המצרית בזמן יוסף ויהודה בגלות מצרים, עבור דרך ממלכת יהודה וישראל, וכלה בשני המשיחים העתידיים. לאה מסמלת את הממד הנסתר, המכוסה, ואילו רחל את הממד הגלוי. כך ביחס לאומות, יהודה מחזיק בנבדלות היהודית, ואילו יוסף בחיבור אל האומות, ועל רקע זה מתרחשת מכירת יוסף על ידי אחיו. אולם בעוד שיוסף מתמודד עם האומות, נברא אורו של משיח מיהודה, משיח בן יוסף במסירות נפשו סולל את הדרך למשיח בן דוד. זאת משום שבשורשם יוסף ויהודה מאוחדים, ואיחוד זה אף עתיד להתגלות בסוף הדורות. גם מאורעות החנוכה שורשם ביסוד זה. היחס לתרבות היוונית הינו המשך ליחס לתרבות המצרית. היוונים רצו לפגוע בנבדלות הישראלית השמורה, ועל כך נלחמו בהם החשמונאים הכהנים. אולם גם ביחס לתרבות היוונית ישנה כפילות, מצד אחד 'חושך זו יוון' אך מצד שני 'יפיותו של יפת באהלי שם'. אולם ההתמודדות עם היוונים מתרחשת לאחר הגלות, ועל כן הצד הנבדל הוא המובלט. אולם לעתיד כל ישראל יהיו כהנים לאומות, נבדלים מהם אך מאירים להם בחיבורם עמם, וזהו האיחוד העתידי בין עץ יהודה לעץ יוסף. גם בנס חנוכה עצמו באה לידי ביטוי כפילות זו – הנס הטבעי של מציאת הפך, והנס העל-טבעי של דליקתו במשך שמונה ימים. כך גם בנס קריעת ים סוף, שהוא שורש לכל הניסים, שנבקע בזכות יהודה ובזכות יוסף כאחד. גאולת מצרים ונס חנוכה הם פתח לגאולת העתיד שהיא גאולת העולם כולו, בה יתאחדו בית רחל ובית לאה, יוסף ויהודה. [31]
[1] ראה תנחומא לך לך ט, רמב"ן בראשית יב, ו. וראה סוטה לד ע"א.
[2] בראשית רבה ע, טו.
[3] בראשית כט, יז.
[4] בראשית לט, ו.
[5] ראה בזוהר פרשת ויצא אריכות על עולם סתום ועולם נגלה, אתכסיא ואתגליא.
[6] בבא בתרא קכג ע"א.
[7] שם.
[8] פסחים מב ע"ב.
[9] סוטה לו ע"ב: א"ר שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה".
[10] יסודות אלו מפורשים בדברי הרב קוק במספר מקומות, ב'חכמת הקודש' עמ' כט על רז וכמוס שבלאה. וכן באגרות ח"ב עמ' שיג, וכן ב'מוסר הקודש' עמ' קכב – על מדרגה עליונה של לאה שיש חשש שתיפול לעשיו. וכן שם בעמ' שמח על איחוד יוסף ויהודה. וכן ב'שמועות ראי"ה' פרשת ויגש.
יסודות אלו אף מפורשים ב'מכתב מאליהו' ח"ב עמ' 218, וכן ב'שיחות ומאמרים' – בחינת יעקב עולם תחתון, ובחינות ישראל עולם עיליון, רחל ליעקב, עולם תחתן, לאה לישראל עולם עליון. וכן הוא מפורש ברמח"ל ב'חוקר ומקובל' ח"ב פז, ובגר"א כפי שציין הרב דסלר, שיסודתיו של הרב ב'שמועות ראי"ה' מפורשים אצלו.
[11] סוטה שם.
[12] חידושי אגדות שם.
[13] בראשית מב, ו.
[14] מלכים א יב, כח.
[15] ראה רש"י בראשית לח, א.
[16] תהילים קיד, ב.
[17] בראשית רבה פה, א.
[18] סנהדרין לט ע"ב.
[19] בראשית לז, א.
[20] שם.
[21] דברים ד, לד.
[22] זוהר פקודי רלז א. בראשית ט, כז. בראשית רבה ב, ד.
[23] בראשית רבה ב, ד. ובמקבילות.
[24] ישעיהו סא, ו.
[25] מדרש תהילים עו, ב: "שהיו כל השבטים עומדים, ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר: 'איני יורד תחילה', וזה אומר: 'איני יורד תחילה', וקידש יהודה שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לים, שנאמר: 'ויהודה עוד רד עם א-ל'… לפי שהיתה יהודה לקדשו, לפיכך: 'ישראל ממשלותיו'".
[26] מדרש תהילים קיד אות ט.
[27] מכאן עולה הסבר לקריאת פרשיות יוסף, לפי מנהגינו, בימי החנוכה ולסמיכות המאמרים בגמרא על הורדת יוסף לבור ודיני נר חנוכה, למרות ההסברים החיצוניים שיש לכך.
[28] מגילה ט ע"ב.
[29] 'בני יששכר' מאמר ב אות ח ועוד.
[30] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[31] שיחה זו הורכבה ממספר שיחות שנאמרו בשנים ה'תשכ"ד ו-ה'תש"ל.