תיאור חוויית חגיגות יום העצמאות הראשון למדינת ישראל, בשנת התש"ט, מתוך רשימות שרשם הרב הדרי לעצמו, בהיותו בשנות העשרה לחייו[1]:
"יום חמישי, י' בכסלו תש"י
ובכן, יום העצמאות. יש להצטער על-כך שהרשמים לא נכתבו מיד לאחר יום העצמאות כי עוד באותו יום ב-ה' אייר אשתקד חשבתי על כל מיני רשמים וחוויות קטנות שכדאי יהיה לרשום, על כל פנים אשתדל לספר עד כמה שאפשרי הדבר על העבר.
ימים מספר לפני יום העצמאות, לאחר שהכנסת קבלה את חוק יום העצמאות, הרגשתי כי אותו יום יהיה יום שמחה לי במיוחד ומשום כך עלי לעשות דבר מה. מהו אותו דבר לא ידעתי בדיוק, רק הרגשתי, ובמידת מה באתי על ספוק כדלהלן.
תכנית יום העצמאות הייתה בערב תאורה חגיגית במקומות מרכזיים בעיר וליד ה"כנסת", למחרת ביום פגישת הדיפלומטים עם ראשי-המדינה, ואחר-הצהרים מצעד גדול של הצבא שיתקבל על ידי ראשי-המדינה ונציגי מדינות חוץ, בבמה שהוקמה במיוחד ברחוב אדלסון פינת בן-יהודה. כשבועיים לפני זה החלו לעסוק בבניית-הבמה, מדי פעם הייתי נגש ותר אחר מקום שבו אפשר יהיה למצוא מקום ראייה הגון.
"יום חמישי, י' בכסלו תש"י
ובכן, יום העצמאות. יש להצטער על-כך שהרשמים לא נכתבו מיד לאחר יום העצמאות כי עוד באותו יום ב-ה' אייר אשתקד חשבתי על כל מיני רשמים וחוויות קטנות שכדאי יהיה לרשום, על כל פנים אשתדל לספר עד כמה שאפשרי הדבר על העבר.
ימים מספר לפני יום העצמאות, לאחר שהכנסת קבלה את חוק יום העצמאות, הרגשתי כי אותו יום יהיה יום שמחה לי במיוחד ומשום כך עלי לעשות דבר מה. מהו אותו דבר לא ידעתי בדיוק, רק הרגשתי, ובמידת מה באתי על ספוק כדלהלן.
תכנית יום העצמאות הייתה בערב תאורה חגיגית במקומות מרכזיים בעיר וליד ה"כנסת", למחרת ביום פגישת הדיפלומטים עם ראשי-המדינה, ואחר-הצהרים מצעד גדול של הצבא שיתקבל על ידי ראשי-המדינה ונציגי מדינות חוץ, בבמה שהוקמה במיוחד ברחוב אדלסון פינת בן-יהודה. כשבועיים לפני זה החלו לעסוק בבניית-הבמה, מדי פעם הייתי נגש ותר אחר מקום שבו אפשר יהיה למצוא מקום ראייה הגון.
ליל יום העצמאות
עם ערב הקדמתי לבוא הביתה, התרחצתי לבשנו בגדי שבת – אבי, דודי שבא מבני-ברק ואני, והלכנו לבית-הכנסת. ביוזמת אבי התאספו בבית הכנסת כמה מניינים לכבוד החג. בית הכנסת הגדול הוציא חוברת מיוחדת ובה נוסח התפילה לכבוד היום.
כיצד השפיעה תפילה זו על אחרים איני יודע, על כל פנים בשבילי היא הייתה כתפילת "כל נדרי" עם כניסת יום-הכיפורים.
החזן פתח במזמור שיר חנוכת הבית ב"מרש" חסידי, ולאחר מכאן בשיר המעלות בשוב ה' את שיבת-ציון. ושמחתי באומרים לי וכו'.
בהתחשב עם התיאורים שתיארתי לפרקים את שמחת-המדינה כפי שאני מרגיש אותה היה צריך תיאור יום-העצמאות להיות בתיאורים אלו גולת הכותרת, אלא שמרב גדלו והשפעתו העצומה עלי איני מסוגל לעשות זאת.
החזן המשיך בקטעים מתוך קבלת-שבת כשאני חוזר אחריו מלה במילה ומדגיש יפה כל משפט: "הפכת מספי למחול לי, ה' אל-הי לעולם אודך"! "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". כחולמים! כהוזים ולא מרגישים. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי", "עורי עורי שיר דברי כבוד ה' עליך נגלה". "שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו".
הרבנות הראשית לא קבעה לברך ברכת שהחיינו בשם ובמלכות. אבל אנו ברכנו. מה אומר ומה אדבר. ברכת שהחיינו כזאת לא ברכתי מימי. היה זה מעין ברכת שהחיינו ביום-הכיפורים.
לפני הברכה הכינותי את עצמי, העברתי במוחי את כל פרשת התלאות שמצאו את העם במשך הגלות, העברתי במחשבתי את מיליוני בני-האדם שכל ימיהם שאפו לרגע זה – בו יברכו שהחיינו על מדינת-ישראל, את מיליוני בני-האדם-היהודים שנהרגו ונשרפו ועל שפתותיהם התקווה האחרונה לראות בתקומת-ישראל, וכשלנגד עיניי עומדים מאורעות האינקוויזיציה והטבח באירופה והנס הגדול של תקומת ישראל – ברכתי, לא, צעקתי, צעקתי בכל אברי, צעקתי בכל ישותי. אבל לא בקול רם ולא בצעקה של ממש כי הדמעות החניקו את צעקתי, אלא מתוך התעטפות בגלימה של אמונה זכה והודיה כנה קראתי בלא קול: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".
אין באותיות-דיו אלו לבטא כמלא נימה מה שהרגשתי אז, אין בכוחו של תיאור פשוט לתת תמונה אמתית על אותה ברכה. זו הייתה תמצית מרוכזת של הפלא הגדול, של הזכייה הגדולה.
ובאותה צורה התפללתי תפילת מעריב. כשקראתי קריאת-שמע וייחדתי את שמו של הקב"ה בעול זכרתי את אלה שקראו קריאת-שמע כשעלו על המוקד, ועניתי ואמרתי "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". וכי מה יש לנו יותר יקר מהנפש? וכי מה יכול לקרות יותר ממוות? יכול ואפשרי. למות כל יום, כל שעה וכל רגע. לקדש את השם, לסבול ייסורי מות על היות יהודי זהו "ובכל מאדך" הגדול. התוצאה הישירה של קיום מצוה זו בשלמותה על ידי רבבות יהודים היא מדינת-ישראל. ברוך שהחיינו.
לאחר תפילת ערבית ערכו הקפה אחת עם ספרי-התורה, ולפני זה הקדימו פסוקי "אתה הראת". בכל "שמחת-תורה" אני קורא פסוקים אלו בהתרגשות, הפעם קראתי בהרגשה שאינה נתנת להכתב. "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים"! "אין כמוך באלקים ה'"! "הנה אלקינו זה קוינו לו וישיענו", "נגילה ונשמחה בישועתו"! הרבה "הקפות" הקפתי בימי חיי את הבמה עם ספרי-התורה, הקפה אחת גדולה ויחידה כמו שהקפתי ביום העצמאות הראשון למדינת-ישראל לא הקפתי עדיין. דפקתי בידיי, רקעתי ברגליי, כרכרתי ופיזזתי בכל גופי לכבוד מי שאמר והיה העולם וצווה וקמה המדינה.
לאחר מכאן עמדה כל העדה על רגליה ובספרי תורות שבידנו קראנו: "מי שעשה ניסים לאבותינו ולנו… ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ".
בקריאה גדולה סימנו את תפלת הערב: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ובאופן ספונטני ירדנו כולנו לרחוב למרכז רחוב הרצל והתעגל המעגל, זקנים עם נערים רקדו ושרו "דוד מלך ישראל, חי וקיים" ואנשי הרחוב הצטרפו, ומעגלים מעגלים התעגלו, חברים כל ישראל, והכניסו שוטרים למעגל ונשאו אותם על כפים ורקדו מבלי הרף וביתר מרץ "קול רנה וישועה באהלי צדיקים, ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל".
את סעודת-הערב אכלנו ברוב הדר. נרות דולקים ושולחן ערוך ומעדני יום-טוב, ושרנו הודנו לבורא שזיכנו לראות בנפלאותיו. הרבה "תורות" והרבה דברי חכמה מענייני דיומא נאמרו ליד השולחן, ברובם נשכחו ממני, וחבל.
לאחר האוכל יצאנו כולנו בנערנו ובזקנינו לעיר. הכל נהרו לעיר, משפחו על ילדיהן ועולליהן כולם יצאו לחוג ברוב עם את החג.
ואין שמחה יהודית בלי טיפה מרירה. עברנו בדרך ליד ביתו של אדם ששכל באותו יום את בנו במשלטי-הגבול ועלה בזיכרוננו זכר הגיבורים-המנצחים שהביאו אותנו לכך.
מה היה באותו ערב בעיר – אי-אפשר לכתוב. פשוט הכל יצאו לרחובות המוארים שבהם רקדו הכל מבלי הרף וסוף. הכל אמר שמחה, הכל לבש חגיגיות, הכל שמחו בשמחת העצמאות לישראל. ליד "הכנסת" ששון ושמחה ריקודי-עם המוניים, תאורה חשמלית צבעונית במרכז והכל אומר שירה. בקושי אפשר היה לפלס דרך הביתה, אמי התעייפה, ליד מוגרבי עלינו על מכונית שחנתה במקום, ונחנו כשעה עד אחת אחר חצות, ואחר הלכנו הביתה כשאנו משאירים את העיר חוגגת מבלי שעון וזמן. "אל יבנה הגליל", "דוד מלך ישראל, חי וקיים".
בוקר יום העצמאות
עם השכמת הבוקר רכבתי על אופניי ברחובות העיר. למרות השעה המאוחרת נדם הכל, העיר הלכה לישון במאוחר ומאחרת לקום. איזה מן הרגשה נפלאה הרגשתי אותם רגעים כשעברתי בבוקר האביב ברחובות העיר אין אפשרות לספר. עברתי ליד בימת-המצעד, וליד בנין הכנסת חפצתי לנשק את אבני הבניין, חיפשתי אחר משהו נעלם, אחר תשוקה להביע את שמחתי ולו אפילו לרוץ כמטורף ברחובות העיר, לצעוק בכל הכוח "ברוך אתה ה'" ולא יותר.
כשחזרתי הביתה הלכנו לתפילת-שחרית, שגם היא הייתה תפילה מיוחדת במינה שרק בסיפור על-פה שמא אפשר יהי לתארה. ולאחר התפילה ישבנו לסעודת מצוה, סעודת יו"ט של העצמאות, שבה הקריא אבי דברים למאורע היום. בברכת המזון זימנו: "נברך לאלקינו, שהשמחה במעונו, שאכלנו משלו". דמעות נקוו בעיני בשעה שקראתי שהשמחה במעונו, ישראל עמו שמחים, ישראל ששים, הקב"ה שמח אתם הקב"ה שש בגאולת ישראל, שהשמחה במעונו…
ולאחר זה שוב ששון ושמחה ריקודים ושירה, ושוב ירדנו לרחוב ושרנו ורקדנו והתאסף קהל והצטרף, חברים כל ישראל, כולם יחד שרו רקדו, ששו ושמחו. ועוד אנו רוקדים ושרים השגחתי כיצד בקצה המדרכה חולפים-עוברים ממש כמתגנבים מכרינו – זלברשטיין, שבנם משה נפל בגוש-עציון, ושוב טיפה מרה בכוס השמחה, אולם הקהל לא הרגיש ומהעגל מתלכד ומסתובב. תוך כדי שמחה התאסף קהל גדול שעמד בשני צידי הרחוב ושר יחד אתנו. ומכונית משטרת ישראל באה לקראתנו ואנו מקיפים אותה במעגל ורוקדים מסביבה…
ובתוך כדי כך עבר יהודי בעל זקן ופאות שישותו הוכיחה עליו כי מבני הדור הישן הוא. בעל-כרחו סחבנו אותו למעגל והשתדלנו להרקידו ואותו יהודי מתאבק וצועק חמס על הנעשה לו, ובסופו של דבר נמלט מבלי שירקוד. חשבתי בלבי: מה מבין יהודי חשוך זה בניסי הבורא, מה הבנה לו בהנהגת הקב"ה את העולם.
עייפים ומזיעים הפסקנו את הריקודים כשכל הגרונות מריעים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
בית הכנסת הגדול
כשבאנו הביתה היה קרוב ל-11, והחלו להעביר את טקס ההודיה מבית הכנסת הגדול ברדיו. אף על פי שהייתי עייף מאוד קיבלתי רשות מאבי והלכתי לשם. בית הכנסת היה מלא והרחבה שלפניו מוצפת המונים. באתי בסוף נאומו של הרב אונטרמן ושמעתיו מסיים: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
לאחר התפילה לשלום המדינה נערכה אזכרה לחללים ושוב אותה טיפה מרה בכוס השמחה.
ומה נהדר היה המחזה מרהיב-עין. אלפי תושבי תל-אביב, ביניהם לבושי קפוטות וחבושי מגבעות שחורות ולבושי חאקי ומטפחות על ראשם, עומדים לאור השמש ברחוב אלנבי ומאזינים לקריאת דברי הנביא: "ויצא חוטר מגזע ישי… ושפט בצדק דלים… וגר זאב עם כבש… ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ… ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי….. זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ". ומה ערבו לאוזן דברי הנביא כשהסתכלתי בהמון הגדול: "צהלי ורני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל".
אז נתכבד ראש הממשלה בפתיחת הארון וכל הקהל קרא אחר החזן: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". וכברגעים הנשגבים של יום הכיפורים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". וייחדנו את שם הבורא בקראנו ז' פעמים: "ה' הוא האלקים". ואז תקעו תקיעה גדולה וקראו: "לשנה הבאה בירושלים". דומה הייתי שלקול תקיעה זו רואה אני מחזה דומה: המון עצום כזה הנראה לי עתה עומד פה ממש במקום זה ומאזין לתקיעה גדולה אבל אחרת לגמרי, זו הייתה התקיעה הגדולה בבא הידיעות על השמדת יהדות הגולה, ובמקום זה הוציאו ספרי-תורה לרחובה של עיר ותקעו בשופרות וישבו לארץ, ובאותו מקום עומדים אלפי יהודים וקוראים ביום השנה ליסוד המדינה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".
לא יכולה העט להביע מה שהיה שם. מה היה יום-העצמאות הראשון לישראל קשה לתאר.
ולאחר טקס התפילה שבו השתתפו שרי הממשלה חברי הכנסת, חברי העיריה ואישים התאסף קהל רב מסביב למכוניתו של ראש הממשלה והריע: "יחי ראש הממשלה", תחי המדינה!
נכנסתי לבית הכנסת והתברכתי עם הרב אונטרמן שנזכה לשמוע שופרו של משיח. יצאתי אתו ובחוץ באמצע רחוב אלנבי יצרנו מעגל ורקדנו. לאחר שעזבתי את בית הכנסת הלכתי. לאן הלכתי? לאן שרגלי נשאוני לאן שהלך כל ההמון הגדול שמלא את הרחוב.
המצעד הצבאי
הרגשת נועם נפלאה ומתוקה חשתי בעת שצעדתי כבן חורין ברחוב העיר יחד עם רבבות בית-ישראל השמחים. וחפץ עז נתעורר בי לפתוח במן ריצה מטורפת או להתלות באוויר ולעשות כל מיני להטוטים, גינוני-שמחה וחדוה. באתי עד לסביבת הבמה, שהייתה מלאה אנשים עד לאפס מקום. בצהרים חזרתי הביתה לאכול.
דודי ומשפחתו ואבי ואחותי נסעו במכונית משא, בתקווה שבצורה זו יוכלו לחזות במצעד. אבי, שהיה פקח מטעם "המשמר האזרחי", נדרש להופיע ולשמור על הסדר. אני הלכתי אתו. למעשה לא היה דבר מיוחד בהליכה זו, אבל לאמיתו של דבר היה והיה. הרחובות לבשו מן צורה חגיגית-שבתית, מן שקט של עוצר, הכל נדם ברחובות המלאים קרני שמש.
רחוב אלבני מלא אנשים משני צידי הכביש המחכים למצעד. אחרי צפייה כבר ארבע אחר הצהרים נודע כי המצעד בוטל! מדוע? ההמון הגדול ליד הבמה פרץ את השרשרת ומילא את הבמה. לא הייתה אפשרות לבצע את המצעד, ולכן הוא בוצע רק בחלקו ברחובות מספר. אני ואבי ראינוהו. היה בו משום סמל לצבא-ישראל. ושוב ההודאה. היום לפני שנה הרינו היינו דלים וריקים ועמדנו, וכיום צבא מסודר עם נשק חדש, ניני-המכבים! והקהל הנסער מוחא כף למראה הטנקים שלנו, שלנו הם. ויהודייה זקנה מוחה דמעה מעל הלחי וממלמלת: ילדי-ישראל, חיילי-ישראל…
עייפים הגענו הביתה. משנרדמתי התעוררתי רק למחרת, ודומה הייתי כי הכל פשט את בגדיו בגדי יום-טוב, מעתה שוב חולין… ימי חול אפורים.
נאום במסיבת יום העצמאות
כתבתי בתחילה כי במידת מה באתי על סיפוקי, כלומר, כתיבת החיבור שאבי הקריא במסיבה היה בה משום פורקן לרגשותיי. והרי הוא כלשונו:
"זכינו, ובעזרת אלוקי מערכות ישראל אנו חוגגים השנה את חג העצמאות הראשון במדינת-ישראל.
וטרם נחל לשמוח נזכור את אלה, את בחורינו-חיילנו, בין אלה הקרובים לנו ובין אלה הרבים שלא הכרנום שנפלו למען שחרור ארצנו, אשר הם בגופם הביאו לשחרור האומה כולה.
נדע היום כי שם בערבות הנגב ובמרומי הגליל הקריב הפרט את נפשו למען חיינו.
על ראש שמחתנו נעלה את זכרה של ירושלים עיר-הקודש החרבה והשסועה.
התמונה שעברה לנגד עינינו בתקופה האחרונה גדולה היא ונפלאה עד מאד מכדי שנוכל לסקרה ולהבינה היטב.
דורות רבים חיכו וציפו היהודים ליום בו יזכו לראות בהקמת מדינה חופשית בציון.
מיום גלותם מעל אדמתם לא הסיחו את דעתם מארצם השוממה. בעינויים רבים נתנסו אבותינו, ושם ארץ ישראל לא מש מפיהם. כל אותם הדורות בהם נשרפו ונהרגו היהודים בספרד בעינויי האינקוויזיציה נשחטו במסעי-הצלב, ולאחרונה נחנקו ונשרפו בתאי-הגזים ביבשת אירופה, כל אותו הזמן לא דעך בקרבם הרצון העז לשוב ולבנות את מולדתם, ומכל אותם הדורות שלא זכו – זכה דורנו לראות בשוב ה' את שיבת-ציון. בדרך גלות אפלה וקודרת עברו היהודים. נתגלגלו מארץ לארץ, נרדפו על צוואר, ובכל זאת לא כבה בתוכם הזיק הלאומי לשוב ולהיות עם חופשי. ואותו נצוץ נדלק ללהבה גדולה שלאורה קמה מדינתנו.
בשעה גדולה זו נזכור באהבה את החולמים-המגשימים הראשונים שעשו לנו את החיל הזה.
לפני כמאה שנה החלה תסיסה במחנה היהודי קמו אנשי רוח שקראו את העם לעלות לציון.
אותו ראשון לציון ר' צבי קלישר שעשה ימים ולילות לציון.
אותו צדיק ר' אליהו גוטמכר שראה בעיני רוחות את חזון הגאולה בשלבי ההגשמה.
והנה הגיחה הדמות האגדית הגדולה – ד"ר בנימין זאב הרצל יוצר ההסתדרות הציונית אשר הניח את היסוד לבנין המפואר.
ואז החלה תנועת ההתיישבות.
לפתע החלו עוזבים יהודים את הגולה הארוכה והדוויה, מעפילים לציון ונאחזים בציפורניהם בקרקע. ואותה כמיהת דורות ששאבו מהראשונים לפורקן ולפדות הם יוצקים לתוך חיק האדמה ומרווים אותה.
היום קראנו בהלל: "אבן מאסו הבונים, היתה לראש-פינה". אותם הבחורים-חלוצים שהניחו לבנים בבניין הארץ שלכתחילה נמאסו – אלה היו לראש-פינה, לאבן הראשה שממנה ועליה נוסד הישוב העברי בארץ, שהיה הגרעין הראשון למדינת-ישראל.
"אבן מאסו הבונים היתה לראש-פינה", "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", בגלל אותם האבנים הראשונות עשה ה' זאת, את אתחלתא דגאולה, ולכן "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".
איזה מחזה עטוי-הוד, מסנוור עיניים עובר לפנינו בראותנו את כל נקודות הזוהר המתנוססות על רקע מציאות חיינו.
וכשאנו מעבירים לנגד עינינו את הסרט הזה רב-הגונים רואים אנו עד כמה צדקו החולמים היחידים, וכמה עמדו בניסיון הקטרוג והשנאה כלפיהם ולא בושו מן המלעיגים והמלעיזים.
והם הם שהניחו את היסוד למה שיש לנו היום, הם שהביאונו לנס הגדול של שיבת-בנים לחיק אימם. והנה זכינו ממש לממש חלומם, למדינה עברית, להתחלה של חזון אחרית-הימים לעקבות המשיח. ההשגחה העליונה עשתה עמנו נס ופלא גדול. מי אינו זוכר כיצד בשנה שעברה הגנו בחורינו על רצועת החוף הצרה ב"סטנים" ובשאר כלים קטנים, וכיצד הלכו חיילינו עם ה"גרב" להגן בידיים ריקות, וכיום כבש צבא-הגנה לישראל מרחקים בתותחיו אווירוניו ובאוניותיו. בכל הארץ, מדן ועד אילת, בהרים ובגאיות מתנוסס דגל ישראל בגאון ובגאווה.
אשתקד היה בית הכנסת תפוס על ידי פליטים שברחו מחמת הערבים, ואנו התפללנו בין מטלטליהן. קו החזית היה אז באבו-כביר והיום הוא באילת. אשתקד בזמן-הזה עמדנו חסרי-ישע לנגד צבאות-ערב שפלשו לארצנו, הכרזנו על הקמת מדינה עברית מבלי שהיה באפשרותנו להגן עליה, והקב"ה עשה עמנו נס וכיום עומדת מדינת-היהודים על תלה.
ר' עקיבא קרא בליל חג החרות בכל חום התלהבותו: "ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
למה שלא זכה ר' עקיבא, שכל ימיו היה מלא כיסופי גאולה, זכינו אנו לראות בעיננו ממש.
ברוך המקום, ברוך הוא, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" אמר הנביא.
הָראינו התגלמות כל שאיפות הדורות מאז ועד עתה.
נודה כולנו יחד לבורא-עולם שיר חדש על גאולתנו ועל פדות-נפשנו."
עד כאן על פרשת יום-העצמאות. הסברות והנחושים האם יחוגו אי-פעם במדינה את יום-העצמאות כמו שהוא נחוג בפעם הראשונה. קשה לקבוע מסמרות בנידון זה. אני, על כל פנים, השתדלתי לתת תיאור נכון של שמחת יום-העצמאות הראשון במדינה."
[1] התיאור מובא כלשונו ללא שינויים, מלבד הכותרת שנוספו בעריכה ואינן במקור.