בסיום הפרשה הקודמת ראינו כי ניסיונו הראשון של משה רבנו לגאול את ישראל לא עלה יפה, והשעבוד לא הופסק אלא הוכבד. בעקבות כך התעוררה טרוניה, הן בעם והן במשה, וכך אומר משה: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"[1]. דרשו על כך חז"ל: "אמר משה לפני הקב"ה: יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה', והרי טיבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הדא הוא דכתיב: 'אז ישיר משה'"[2]. בתשובה לדברי משה אומר ד': "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"[3]. על יד חזקה זו, שבאה לידי ביטוי במכות מצרים, נסוב עיקר פרשתנו.
ישראל ומצרים
אמרו חז"ל: "אין הקב"ה נפרע מאומה אלא אם כן נפרע מאלוהיה תחילה"[4]. משמעות הדבר שהתמודדות ישראל עם אומות העולם נערכת בשני המישורים – הרוחני והגשמי. ההתמודדות הרוחנית קודמת להתמודדות הגשמית, ורק לאחר ההכרעה במישור הרוחני מופיע המאבק במישור הגשמי. כך מצינו אצל יעקב אבינו, שנאבק מאבק רוחני עם שרו של עשיו קודם למפגש הגשמי עם עשיו האיש. אלוהיה של האומה מבטאים את האידאה שאותה היא מייצגת, והפריעה מהם פירושה מלחמה באותה האידאה. בנוגע למצרים, משמעות הדבר שבמקביל להתנגשות ישראל ומצרים במישור הגשמי – התרחשה התנגשות רוחנית בין התרבות הישראלית המתהווה, לבין התרבות המצרית שהקיפה את ישראל.
מאמרות-מכות-דברות
עיקר פרשתנו נסוב סביב עשר מכות מצרים, אשר שבע מתוכן נמצאות בפרשתנו. שלוש עשיריות הן: עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, עשר מכות שלקו המצרים במצרים, ועשרת הדברות ששמעו ישראל בתחתית סיני. פרט לשיתוף המספרי יש להם מכנה משותף רעיוני. בלשונו של בעל 'חידושי הרי"ם': "באמצעות עשר המכות נעשה מעשרה מאמרות – עשר דברות"[5]. הסברו של העניין בפיו של הנכד, בעל 'שפת אמת': חיותו של הקב"ה כבושה בכל הנבראים מששת ימי בראשית. היציאה לפועל של חיות אלוקית זו היא על ידי מעשי-הצדיקים, והוא מה שכתוב במשנה: "אלא ליתן שכר לצדיקים". משעה שנפגם העולם, הולכת ומסתתר האורה העליונה בתוך חוקי הטבע, ולכן באו השינויים על ידי עשר המכות, כדי לתקן את הבריאה ובעקבותיהם באו הדברות[6]. מעשרת המאמרות המתוקנים נעשו הדברות, כי המושג דיבור הוא מפורש, מבורר ומפורט יותר ממאמר, "ובו מתגלה שאין שום חיות לשום הווה, רק ממנו יתברך"[7].
פעמיים אמר הקב"ה ונברא עולם – בעשרת המאמרות ובעשרת הדברות, הראשונות במישור הפיזי והאחרונות במישור הרוחני. עשרת המאמרות הובילו את העולם ממצב של תוהו ובוהו למצב של סדר – מבחינה פיזית, ועשרת הדברות הובילו את העולם ממצב של תוהו ובוהו למצב של סדר – מבחינה רוחנית. ההתנגשות בין האידאה הישראלית לאידאה המצרית, שהתרחשה בארץ מצרים, היוותה מצב של תוהו ובוהו מבחינה רוחנית. כשניצחה האידאה הישראלית, על ידי עשר המכות, התאפשר גילוין של עשרת הדברות וסדר חדש בא לעולם. המכות שגרמו לתוהו ובוהו בארץ מצרים היוו הכנה לדברות, וכך פותח הדיבר הראשון: "אנוכי ד' אלוקיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[8].
סדר המכות ומשמעותן
בהגדה של פסח אנו אומרים: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". מה הייתה כוונתו של רבי יהודה בסימנים אלו? בעל 'שיבולי הלקט' הביא הסבר לכך על דרך הפשט – שכוונתו של רבי יהודה הייתה להדגיש שזהו הסדר הכרונולוגי שבו התרחשו המכות, זאת להוציא מסדר אחר המופיע בתהילים פרק עח[9].
בעומק הדבר ניתן לומר שרבי יהודה חילק את עשר המכות לשלוש קבוצות, כאשר כל מכה מכוונת לדרגה אחרת בבריאה. היחידה הראשונה (דצ"ך) מכוונת לרובד התחתון של הבריאה, ועל כן המכות הכלולות בה מגיעות מלמטה, מן היאור או מן האדמה. בקצה הנגדי נמצאת היחידה השלישית (באח"ב) המכוונת לרובד העליון של הבריאה, ועל כן המכותהכלולות בה מגיעות מלמעלה, מן השמים. היחידה השנייה (עד"ש) היא הממוצעת בין השמים לארץ, והיא שייכת לרובד האמצעי של הבריאה, וכאלה הן מכותיה[10].
החלוקה הטכנית כביכול של רבי יהודה כוללת בתוכה את יסודות אמונה – מציאות הבורא בארץ, השגחתו ויכולתו. מסר רוחני זה הטמון במכות מתגלה בראש כל קבוצה וקבוצה, בהתראה הקודמת למכה הראשונה. דם: "בזאת תדע כי אני ד'", ערוב: "למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ", וברד: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ"[11]. ההתראה מלמדת על הלקח שאותו מבקשות המכות להעביר. אם בתחילה אמר פרעה: "לא ידעתי את ד'", הרי שכנגד זאת הוא נמצא למד: "בזאת תדע כי אני ד'"[12]. יתר על כן, לקחן ומסרן של המכות אינו נועד לפרעה ולמצרים בלבד, אלא אף לישראל ולעולם כולו[13].
נמצא שמעבר לתכלית המעשית של עשר המכות – להכות את המצרים ולהוציא את ישראל מתוכם במובן הפיזי, הייתה למכות גם תכלית רוחנית – להוציא את ישראל במובן הפנימי מהתרבות המצרית. ללמד את ישראל ואת העולם כולו על מציאות הבורא בקרב הארץ, ובכך לסלול את הדרך לגילוי המפורש של עשרת הדיברות.
נמצאנו למדים:[14]
לאחר שבפרשה הקודמת לא עלה יפה ניסיונו הראשון של משה להוציא את ישראל ממצרים, מגיע שלב המכות בפרשתנו. מעבר להיותן של המכות זרז פיזי להוצאת ישראל הגשמית ממצרים, יש להן גם משמעות רוחנית, שכן התמודדות ישראל עם מצרים לא התרחשה רק במישור הפיזי אלא גם במישור הרוחני, במאבק בין התרבויות. עשר המכות הובילו, אם כן, לעשרת הדברות שגילוין התאפשר בעקבות כך, לאחר יציאת מצרים. שתי עשיריות אלו מקבילות לעוד עשיריה – עשרת המאמרות , שהביאו סדר לעולם לאחר תקופת התוהו ובוהו. גם עשרת הדברות הביאו סדר לעולם לאחר תקופת התוהו ובוהו של מאבק התרבויות במצרים, ועשר המכות הן שסללו את הדרך לכך. המשמעות הרוחנית של המכות היא בגלותן כי ה' נמצא בקרב הארץ, ובלמדן על השגחתו ויכולתו. דבר זה בא לידי ביטוי בהתראה הקודמת לכל אחת מהמכות הראשונות בשלושת הקבוצות. משמעות רוחנית זו היא העומדת ביסוד הפנימי של חלוקת רבי יהודה, ומתן סימניו למכות. כל קבוצה משלוש הקבוצות של המכות מכוונת את לקחה לדרגה אחרת בבריאה, בסדר עולה. מסרן ולקחן של המצוות מיועד לא רק למצרים, אלא גם לישראל ואף לעולם כולו, מה שסולל את הדרך לגילוי האלוקי המפורש של עשרת הדברות.[15]
[1] שמות ה, כב.
[2] שמות רבה בשלח כג, ג.
[3] שמות ו, א.
[4] ראה רש"י שמות יא, ה.
[5] וכעין זה בפסיקתא כא.
[6] ראה זוהר ח"ג דף יא ע"ב. 'שפת אמת' וארא תרל"ב, תרל"ה.
[7] שפת אמת וארא תרל"ב. רעיון זה חוזר ב'שפת אמת' לאורך פרשות וארא ובא, וראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת בא.
[8] שמות כ, ב.
[9] 'שיבולי הלקט' סדר פסח סימן ריח, ושם הביא עוד מספר הסברים לדבר.
[10] המכה האחרונה – מכת בכורות, מבטאת בייחוד את ההתמודדות הרוחנית של ישראל עם המצרים. הבכורים שייכים ליסוד הכהונה, שהרי הכהנים החליפו לאחר מכן את הבכורים. הבכורים, והכהנים לאחר מכן, הם המרכז של ההתמודדות הרוחנית. וכך פותח הקב"ה את דבריו לפרעה: "בני בכורי ישראל".
גם סיבת חלוקתן של עשר המכות לשבע ושלוש, שבע בפרשת וארא ושלוש בפרשת בא – אינה טכנית, והיא נעוצה במשמעותן הפנימית.
[11] שמות ז, יז. ח, יח. ט, יד.
[12] שם ד, ב. ז, יז.
[13] ראה באברנבאל שמאריך לבאר על תכליתן האמונית של המכות.
[14] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[15] שיחה זו נאמרה בשנת ה'תשכ"ח.