שבת בזמן כמקדש במקום
הקדושה יש לה גילויים בצדדי המציאות השונים – הזמן והמקום. מעלתה של קדושת המקום מוצאת את ביטויה במקדש, ויסודותיה נעוצים בהר סיני, שהתקפלה קדושתו ביריעות המשכן והתגלגלה לת"ק אמה על ת"ק אמה שבהר הבית. לקדושת המקום המקדשית יש יחס לקדושת הזמן השבתית, כדרך שאנו אומרים: 'שבת בזמן כמקדש במקום'. מכאן ההדגשה של מושבות ישראל ודירתם ביחס לענייני השבת, ובפרט לענייני תחומין והוצאה מרשות לרשות, שכך אמרה התורה: "אל יצא איש ממקומו ביום השבת"[1].
על פי זה יתבהר הטעם לפתיחת מסכת שבת דווקא בדיני הוצאה, שאלה שעליה עמדו הראשונים והאחרונים. כך בתוספות:
"'יציאות השבת שתים שהן ארבע'. הקשה ריב"א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות… והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע"ש מבעוד יום כגון לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה… ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים… ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש"ס לשנות תחילה…"[2].
בנוסף להסברי התוספות, בעל 'פני יהושע' ביאר שפתיחת המסכת בהלכות אלו באה מפני שאיסור הוצאה הוא ההלכה הראשונה שנזכרה בתורה ביחס לשבת:
"יציאות השבת שתים שהן ד' והקשו בתוס' בשם ריב"א למה פתח בזאת המשנה כו'. ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר פתח בדיני הוצאה דהא מקרא דאל יצא איש ממקומו הוא דילפינן מיניה דין הוצאה… וא"כ האי קרא דאל יצא הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרש' בשלח במן שנצטוו במרה, משא"כ כל הנך מלאכות אתיין מקרא דלא תעשה מלאכה דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני"[3].
מהר"ל ב'חידושי אגדות' אף הוא נדרש לתמיהה זו, והעמיק שאיסור הוצאה הוא 'עיקר שביתת השבת':
"התחיל התנא לשנות יציאות השבת… דמשום על ידי איסור הוצאה יש שביתה בשבת לגמרי, דהא אין איסור עירוב והוצאה ליום טוב, והתנא התחיל לדבריו במה שהוא עיקר שביתת שבת דהיינו ד' יציאות לשבת… ופירוש זה ברור"[4].
את דבריו הסביר ר' יצחק הוטנר:
מסכת שבת מתחלת בדיני הוצאה. הראשונים עמדו בטעם הדבר. ומהר"ל פירש דמשום דמלאכת הוצאה אינה נוהגת ביום טוב, לכן מתחיל התנא במלאכה המיוחדת לשבת. סברת דבריו של המהר"ל היא כי הגילוי המובהק של תוכן ענינו של כל מועד הוא דווקא במקום המיוחד לו לבדו"[5].
נחלה בלי מצרים
אמנם מבחינה רעיונית יש חריג קוטבי לבחינת המקום השבתי: 'נחלה בלי מצרים', מעבר לגבולות המקום, שכך אמרו בגמרא:
"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר 'אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך' וגו'… כיעקב שכתוב בו 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'"[6].
נחלה ללא מצרים היא-היא בחינת יום שכולו שבת, בלי גדר מקום, כדברי המהרש"א על אתר:
"'נותנין לו נחלה' כו'… דעונג שבת הוא נוגע לדבר רוחני לנפש יתירה, לזכות בה ליום שכולו שבת דאין לה גדר במקום, כך שכר עונג ההוא אין לו גדר במקום דאין לו שיעור. ויהיה לפי דרשה דהכא לשון ופרצת מלשון פריצת והריסת גדר שלא יהיה לנחלתו גדר ומצר, ולא מלשון חוזק כפי' רש"י בחומש לפי פשוטו"[7].
הענקת 'נחלה ללא מצרים', למענג את השבת, יש בה משום הקנאת דבר שאינו קצוב. כך ב'עיון יעקב':
"הא דניתן ליעקב הארץ בלי מדה על ששמר שבת, לפי ששבת מורה שאנחנו בנים למקום… ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כמו שהקב"ה שבת ביום השביעי, ועיין בח"מ ס' ס' דלדעת הרמב"ם דבר שאינו קצוב אין יכול להקנות ודעת קצת פוסקים דאפילו הכי בבנו יכול להקנות… להכי יעקב ששמר שבת ירש העולם בלי מדה"[8].
הרי לנו בחינת התפשטות השבת, בלי מידה, מעבר למקום הקצוב והמוגבל.
פרה אדומה – שחוטי חוץ
והנה מפרשתנו, פרשת פרה, אנו מתוודעים אף לחריג למקום המקדש: שחיטת פרה אדומה, המתקיימת מחוץ לשערי מקום הקודש, בהר המשחה. ואכן, בעל 'משך חכמה' עמד על הסיכונים שבדבר:
"ביומא מ"ב ע"ב. למ"ד לדורות בכה"ג מנ"ל גמר חקה חקה מיום הכפורים. זה גופיה הטעם, דכתוב קרא על שחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, הוא הנפרדים משכליים הנבדלים, שהשחיטה חוץ למקדש הוי כהקרבה לזולת השי"ת. והנה שעיר המשתלח שהוא בחוץ, והפרה אדומה נקרבת בחוץ צריך שיהא בכהן גדול, שזה ענין עלול לחשוב מחשבה זרה חלילה, איזה עבודה לכח נפרד, אשר על זה דריש בספרי ולעבדו בכל לבבכם שלא יהרהרו כהנים בשעת עבודה, לכן מצותה בכה"ג, שהוא איש שרוה"ק שורה עליו, הוא לא יבוא לחשוב זרה. ויעוין רמב"ן קרוב לזה, כן מש"כ בפ' אחרי על עזאזל, יעו"ש. והנה מצאנו חקה בסתרי הטבע, שארס המחלה בהתרכבה בדמי החולה, אז יהי' זה מזור, כאשר נתפשט כעת הרפואה בנשוכי כלב שוטה ובחולי אסכרה, ועוד מחלות שונות, אשר זה שיטת ר"מ בן חרש בסוף יומא, כן בסתרי התורה, כי הפרה אדומה והשעיר המשתלח, כאשר יעשו זה משתלח מבפנים וזו נוכח פתח אהמ"ע, זה מכפר, וזה מטהר, ומי יבוא בסוד ד'. ודו"ק"[9].
שני אלו – פרה אדומה המטהרת ושעיר לעזאזל המכפר ביום הכיפורים – עבודתם בחוץ, ומשום הסכנה שבכך מתייחדת עבודתם לכהן הגדול.
מדברי הרב קוק אנו למדים שדווקא בעבודה זו, המתפשטת אל מחוץ למוגבל, יש משום היפוך הרשעה אל הקודש:
"בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריה, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה המביא כל יפעת קודש"[10].
'בבית אחד יאכל'
אותה התפשטות אל מחוץ לקודש אנו מוצאים במקום הנוסף – בקרבן הפסח הבא לאחר טהרת הפרה:
"בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה"[11].
הזהירה תורה על קרבן הפסח שייאכל דווקא במקום נתון, סגור, מדוד; הרי לנו ייחוד מקום לקדושה גם מחוץ למקום המקדש[12]. נמצאנו עומדים על היחס שבין טהרת פרה לבין הפסח, בין זו הנשרפת מחוץ למקדש לבין זה הנאכל בבית מחוץ לקודש.
נדב ואביהוא – פריצת הגבולות
יסוד זה של תיקון ה'חוץ' אנו מוצאים אף בפרשתנו, פרשת שמיני, בפרשיית נדב ואביהוא. ביום השמיני לחנוכת המשכן ביקשו שני בני אהרון לפרוץ את המגבלות שתחת השמים, וכך התנסח בעל 'שם משמואל':
"ביום השמיני שהיתה שמחה לפני המקום כיום שבנראו שמים וארץ, שכלו המזיקין מן העולם וחשבו נדב ואביהוא להגיע לתקון הכללי שלעתיד וכו' וקרבו מה שראוי לקרב, והשאר חשבו שכבר נדחה וכלה מן העולם"[13].
וכיוצא בדבר בר' צדוק הכהן:
"חשבו לא מההגדרה והגבול וכו' דכהנים זריזים. כי הזריזות הוא מהתגברות כח האש, וכל אזהרה שלהם הוא על המתינות ושלא להיות זריז ביותר מכפי מידתם ומדרגתם וכו' שהורו בפני רבן, והיינו דחיקת השעה וכו' ותיקונם בפנחס שגם הוא הורה הלכה בפני משה, ותקונו באליהו, בשחוטי חוץ בהר הכרמל וכו' כי פרשת שחוטי חוץ נאמרה אחר פרשת יוהכ"פ שהיא באה אחר מעשה נו"א שהיתה הכנסה לפנים שלא בזמן…"[14].
יריעת המחשבה המסמיכה את מעשה נדב ואביהוא לאישיותם של פנחס ואליהו התרחבה ביותר עד לראשית הבריאה מחד ועד לאחריתה מאידך. כך עולה מדברי בעל 'תפארת שלמה':
"מבואר בהאריז"ל כי נו"א היו בסוד נפש האדם ולזה אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם… מצד שיסד השי"ת גבולים תחת השמים, אם כן כל דבר בעל גבול, וא"א להם להתפשט עד בלי תכלית, ובהכרח היא המיתה לגוף האדם תח השמים, רק מעל השמים, דשם הוא שלא בגבול, שם הוא אילנא דחיי, לעולם, שאין פוסקים, ואלמלי זכו נדו"א לתקן זה היה גופם באמת בלתי בעל גבול תח השמים, להיות בא בכל עת לקודש בלא הגדרה וכו' אבל השי"ת יסד עת לכל חפץ תחת השמים, כי עי"ז יתבטל ענין בריאת העוה"ז וכו' דלכן נאמר באדה"ר פן ישלח ידו וכו' דהיינו חטא אדה"ר אם היה הוא בעצמו נתקן ואכל מעה"ח היה גמר התקון, והשי"ת יסד שגמר תקונו יהיה בשיח, כדי שיהיה מקום לעבודה ולדורות שבינתיים…
הם העומדים בקרבתם לפני ד' תמיד לצורך העולם והתקון וכו' כמובאר בכתבי האר"י בתבת אנ"א ראשי תיבות אליהו, נדב, אביהוא, כידוע פנחס זה אליהו שנתעבר בו נשמת נו"א, והוא שרומז אנ"א ד' הושעא נא, כי על ידם ועמהם תבוא לנו הישועה"…[15].
שאיפה הפורצת גבולות ומצרים מונחת ביסודו של רוח האדם מאז הצו בגן עדן. מעשה נדב ואביהוא בשעת השמחה שהתפרצה 'כשמחת יום שנבראו בו שמים וארץ' נדונה בבחינת אדם הראשון. והתקנה – בבחינת השבת שהיא נחלה בלי מצרים, וביתר שאת – בשבתותיה של השביעית שבהנהגתה מתבטלים מצרי החומר; והתיקון השלם ביום שכולו שבת.[16]
נדב ואביהוא ביקשו את אשר פועלת פרה אדומה – אין חוץ, אין זר, הכל מתוקן; שאפו לעולמה של השבת, המתפשטת כנחלה בלי מצרים. לכן מצוותה של הפרה באלעזר, בנו של אהרון הכהן, וכהדגשת ה'עיון יעקב' על מעמד הבן היורש בלי קצבה וגבול, אף מן החוץ.
יציאה מרשות לרשות
בימים אלו של יציאה מרשות לרשות, במעבר ממקדש הישיבה השבתי לחוץ, ל'בין הזמנים', נבקש לא את היציאה אל הזרות, כי אם את תיקון המונח מחוץ לשערי הקודש, את התפשטות עולמה של השבת הלאה, כנחלה בלי מצרים.
נמצאנו למדים:[17]
שבת בזמן כמקדש במקום; לקדושת השבת יחס לענייני המקום, ומכאן איסור הוצאה שהוא 'עיקר שביתת השבת', ובו פותחת מסכת שבת. אמנם לקביעות זו יש חריג, בדמות 'נחלה ללא מצרים' שאינה קצובה, אשר לה זוכה המענג את השבת. ואף לקדושת מקום המקדש ישנו חריג – פרה אדומה הנשרפת מחוץ לשעריו. לפרה מקביל בדמות השעיר לעזאזל שביום הכיפורים, והצד השווה לשניהם שהם נעשים על ידי הכהן הגדול, משום הסיכון שבדבר. המשותף לשני אלו הוא היפוך הרשעה אל הקודש, וזה המסומל בעבודתם המתפשטת אל מחוץ לקודש המוגבל. התפשטות זו אנו מוצאים אף בפסח, הבא לאחר טהרת הפרה, כאשר לאכילתו מתייחד מקום של קדושה מחוץ למקדש – 'בבית אחד יאכל'. יסוד זה של תיקון החוץ הוא שביקשו נדב ואביהוא ביום השמיני לחנוכת המשכן, והביאו אש זרה בבקשם לפרוץ את המגבלות שתחת השמים שנקבעו מאז ימי בראשית; ותיקונם מתגלגל באליהו הנביא, המקריב שחוטי חוץ בהר הכרמל והעתיד לבוא לפני יום שכולו שבת. בימים של הוצאה מרשות לרשות נבקש לא את הזרות, כי אם את התפשטות עולמה של השבת החוצה, כנחלה בלי מצרים.[18]
[1] שמות טז, כט. נושא זה נלמד בהרחבה בשיחות לשבת בשנת התשנ"ב.
[2] תוספות שבת ב ע"א. וכן ברשב"א ובר"ן שם, ועוד.
[3] שם.
[4] 'חידושי אגדות' שם.
[5] 'פחד יצחק' חנוכה, ראש מאמר ג. וראה עוד בהקדמת שטיינזלץ על מנוחה.
[6] שבת קיח ע"א-ע"ב.
[7] שם. וראה עוד ב'ין יהוידע': תוספת שבת, וב'ביאורי חסידות': ברכה, אור.
[8] 'עין יעקב' שם. ואולי יש לצרף את דברי המו"נ על התייחסות לדבר שאינו בר השגה.
[9] 'משך חכמה' חוקת.
[10] 'עולת ראיה ב עמ' שנח.
[11] שמות יב, מו.
[12] ומכאן רחיצת הקירות.
[13] 'שם משמואל' ויקרא עמ' קסב.
[14] 'דובר צדק' ס' ד.
[15] 'תפארת שלמה' פרשת שמיני.
[16] ראה עוד 'שבת ומועד בשביעית' פרשת שמיני.
[17] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[18] שיחה זו נאמרה בשנת התשנ"ב.