מסעותיו של אברהם
שחרור חלקי ארץ ישראל שזכינו לו לאחרונה, מאפשר לנו לטייל בארץ יחד עם אברהם אבינו[1]. הולכים אנו איתו על פסגות ההרים, ממקום שכם עד אלון מורה. משם ממשיכים לביתין-בית אל[2] ולעי, ומשם בדרך חברון הנגבה למצרים. בדרך חזרה נפרדים מלוט בסביבת רמאללה, כאשר כיכר הירדן מתגלה לפנינו כפי שראה אותה לוט, ואנו פונים יחד עם אברהם לאלוני ממרא בחברון.
מלחמת המלכים מוצאת את אברהם בהיותו בחברון. המלכים שבים ממלחמתם דרך בקעת הירדן, ואברהם רודף אחריהם עד צפונית לדמשק. בשובו מרדיפתו, על רכס ההר, יוצא לקראתו מלכי-צדק מלך שלם ומברכו. לאחר מכן, באלוני ממרא אשר בחברון, בא אליו הצו האלוקי על המילה. אז מבקרים אותו המלאכים, ומשם הם משקיפים על סדום, דרך מדבר יהודה.
לאחר הפיכת סדום ומעשה לוט, נוסע אברהם לנגב ומתיישב בין קדש לשור, שאולי שם היה הגבול בין מצרים לפלשת. שם נולד יצחק, ובמדבר שבסביבת המקום ההוא תועים הגר וישמעאל לאחר גירושם מבית אברהם. לאחר מכן, מגיעים אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לכרות עמו ברית ושבועה, על גבול גרר. בעקבות שבועה זו קראו למקום ההוא באר שבע, והוא כנראה בארץ פלישתים.
על פי חשבונו של רש"י[3], צו העקדה הופיע לאברהם בהיותו בחברון, ושלושה ימים הולך הוא מחברון להר המוריה שבירושלים, דרך המדבר. לאחר מכן, חוזר אברהם לבאר שבע או לחברון[4]. שם באה אליו השמועה על מותה של שרה, ובעקבות כך הוא עולה לקריית ארבע לספוד לה ולבכותה.
בכל המסעות הללו, ניכרת היטלטלותו של אברהם בין היסוד האוניברסאלי לזה האינדיבידואלי. ההתייחדות עם עצמו מעבר מזה, והתאחדותו יחד עם האנושות כולה מעבר מזה. היטלטלותו זו של אברהם, באה כתיקון לנח שראה עצמו כנפרד מכל האנושות מחד, וכתיקון לדור הפלגה שניסה לאחד את כל האנושות מאידך. יסוד זה, ניכר כבר בפרשה הקודמת בה החלו מסעות אברהם, והנה הוא ממשיך גם בפרשתנו, עם המשך מסעותיו.
המבדיל והמחבר בברית המילה
יסוד זה, של היחס בין אחדות אברהם עם האנושות לבין ההיבדלות ממנה, נמצא גם בברית המילה. המילה היא האות המייחד את היהודי ומבדילו מיתר האנושות, כפי שאומר הקב"ה בציוויו לאברהם: "והקמותי את בריתי ביני ובינך"[5].
למרות היסוד הנבדל שמקנה ברית המילה, ואדרבה דווקא מכוחו, בא אברהם ליסוד המחבר. לאחר ברית המילה, טרם הבריאו ממנה, יושב אברהם פתח האוהל באלוני ממרא ושם נראה אליו ד'[6]. לא לחינם מדגישה התורה את המיקום הגיאוגרפי של האוהל, ואלה הם דברי רש"י על אתר: "'באלוני ממרא' – הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו". דברי רש"י מתבססים על המדרש המספר על התייעצותו של אברהם בעניין ברית המילה, עם שלושת אוהביו – ענר, אשכול וממרא[7]. נמצאנו למדים, שדווקא אותה הברית המבדילה את היהודי, היא שמאפשרת לו להיות בעל ברית עם אותם שנמצאים מחוץ ליהדות. כך אנו מוצאים גם בפסוק: "והמה בעלי ברית אברם" – ופירש רש"י שהשיאו לו עצה על המילה"[8]. על כן, דווקא אחר המילה מחפש אברהם מגע עם האנושות, וזאת עלי ידי הכנסת האורחים. כך, בעודו חולה מברית המילה יושב אברהם בפתח האוהל באלוני ממרא ומצפה לאורחים[9].
על ישיבת אברהם באלוני ממרא, בפרשה הקודמת, משתמשת התורה בביטוי 'שוכן': "והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם"[10]. ביטוי זה מבטא את הארעיות בה היה נתון אברהם בשוכנו שם, שלא ישב ישיבת קבע. אברהם שמר על נבדלותו העברית חרף הסביבה האמורית, ולא נטע בה את אוהלו בקביעות. לעומת זאת, בתיאור ישיבתו של לוט נוקטת התורה לשון ישיבה: "והוא יושב בסדום"[11], לאמור שלוט קבע אוהלו בסדום ולא שמר על נבדלותו העצמית[12].
על פי האמור, כל מה שחידשו בעלי-המוסר על מעמדו של אברהם כבעל מידת החסד[13], מקבל משמעות חדשה. למרות הפנים החדשות, היהודיות, שקיבל אברהם בברית המילה, הוא מחפש מגע עם החברה. מתוך ההתייחדות הישראלית הוא מחפש אחדות. מתוך כך הוא רץ וטורח בחסד, ומחפש את טובת אורחיו. שמח הוא אברהם על הפגת הבדידות.
תפילת אברהם על סדום
שיאה של הדגשת היחס בין היחיד והרבים בתורת אברהם, מגיע בפרשת סדום ותפילת אברהם[14]. לאחר שהולכים האורחים-מלאכים, מודיע ד' לאברהם את חטאת סדום והעונש הצפוי להם. כששומע זאת אברהם הוא ניצב להתפלל על סדום, ומבקש מד' שיישא לכל המקום בעבור הצדיקים שבעיר. על כך משיב לו ד': "ויאמר ד' אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם"[15]. ההדגשה 'בתוך העיר', מבטאת את היחס הנכון בין הצדיקים לחברה, שהיה יכול להצילה מכיליון. היחיד-הצדיק יכול להציל את הרבים, אם אכן יהא מעורב ומשפיע על הציבור, אך זאת לא היה בסדום[16].
כך גם היה בירושלים, בימי יחזקאל: "ויאמר ד' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתווית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה"[17]. מוסרים לנו חז"ל על כך, שאמר הקב"ה לגבריאל שילך וירשום על מצחן של הצדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי החבלה, ותיו של דם על מצחן של רשעים כדי שישלטו בהן אותם המלאכים. אך באה מידת הדין וטענה שאין אבחנה זו מוצדקת, כיוון שאותם הצדיקים לא הוכיחו את בני עירם[18]. כלומר באם הצדיק לא משפיע לטובה על הציבור, הרי שגם הוא נספה עם הרשע.
כך גם בנבואת ירמיהו על ירושלים: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה"[19]. כלומר, ירושלים תינצל מחורבנה אם יימצאו צדיקים ברחובותיה. אם כן, מדוע חורבן ירושלים לא נמנע בסופו של דבר, הרי היו צדיקים בירושלים כפי שעולה מתהילים: "נתונו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחייתו ארץ"[20]? מבאר הרד"ק, שאמנם היו צדיקים בירושלים, אך לא בחוצותיה וברחובותיה. הם לא התערבו עם הציבור ולא השפיעו עליו, אלא שקעו בבדידותם, ועל כן נגזר עליה חורבנה[21].
יחסי אברהם וגרר
המשך מסעותיו של אברהם, לאחר פרשיית סדום, אף הוא מקבל משמעות חדשה כשמתבוננים בו מתוך זווית זו. כאמור, לאחר פרשיית סדום ערב לידתו של יצחק, נוסע אברם לארץ הנגב. המיקום בו בוחר אברהם להתיישב, מיוחד: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב, וישב בין קדש ובין שור, ויגר בגרר"[22]. תיאור המקום בו מתיישב אברהם, ואף אופייה של ישיבתו, כפול: בין קדש לשור יושב אברהם, אך בגרר הוא גר. הישיבה, כאמור, מבטאת קביעות. האדם המתיישב במקום מסוים, למעשה קובע את עצמו באותו המקום ומבקש להיטמע בסביבתו. הגר לעומת זאת, מבקש לשמור על נבדלותו מן הכלל. אברהם מבקש לנוע בין שתי בחינות אלו, בין הישיבה להתגוררות. כך הוא מתיישב בשממת ארץ הנגב בין קדש לשור, אך הוא גם מבקש ליצור קשר עם סביבתו ועל כן הוא מתגורר לפרקים בגרר.
ניתן לומר, שהמניע שהביא את אברהם לשנות את מקום מושבו, הוא לידת יצחק המתקרבת. הכנת בדידות הייתה נדרשת לצורך חינוכו של יצחק, הזקוק לריחוק מקום מכל השפעה מזיקה. אמנם, גם הבידוד המוחלט עלול לפגוע בחינוכו של יצחק. על כן בוחר אברהם במיקום מיוחד זה, המורכב מן הבדידות מצד אחד, והחיבור מן הצד השני[23].
לאחר לידתו של יצחק כורת אברהם ברית עם פלשת אשר בגרר, בבוא אליו אבימלך ופיכל שר צבאו[24]. אברהם סבר שכעת, לאחר שלב ההיבדלות, מוכשר הוא לזיקה עם האחרים. חז"ל טוענים, שדבר זה היווה אחת מן הסיבות לניסיון העקדה הבא לאחר מכן, שהיה כעונש על כך[25]. אכן, מברית זו סבלנו עד ימי דוד בבואו לכבוש את ירושלים מיד היבוסי. ליבוסים היו שני צלמים – עיוור ופיסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שיעשה חסד עם צאצאיו[26]. ברית ושבועה זו היא שמנעה את כיבוש ירושלים בידי ישראל, כפי שאומר הפסוק: "ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם" – ומפרשים חז"ל: "תניא אמר רבי יהושע בן לוי יכולין היו אלא שלא היו רשאין"[27].
התיקון לברית עם אבימלך בא בעקדה, כאשר אברהם ויצחק הולכים לבדם ומתבדלים מן העולם, כפי שנראה להלן. הליכה מתבדלת זו הייתה אל הר המוריה שבירושלים. נמצא שתיקון בחינת היראה-מוריה בעקדה, סייע בעתיד לנישול היבוסי-הפלישתי מהשליטה בירושלים. הוא שאומר הפסוק: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה"[28].
מכאן נטיעת האשל בבאר שבע, הבאה לאחר השבועה לאבימלך: "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' א-ל עולם". האשל, לפי פירוש חז"ל, נוגע אל הזיקה לרבים, שאשל זה היה פונדק לאכסניא לאורחים שהיו בו כל מיני פירות[29]. כאן פונה אברהם לעולם שבחוץ, ומבקש להתחבר עמו. באותו המקום גם קורא אברהם בשם ד' א-ל עולם. א-ל עולם הוא הא-ל המתגלה בעולם, בשלמות הבריאה והאנושות[30].
העקדה
כל מסעותיו הנפשיים והפיזיים של אברהם, כברית המילה, תפילת סדום, הולדת יצחק ונטיעת האשל בבאר שבע – כולם הם הכנה לפסגה שבפרשת העקדה. כך אומר הפסוק: "אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם"[31], אחר כל מה שהתרחש עד עתה. כך אצל אברהם וכך בעולם כולו – כל חיי האנושות הם כהכנה ליסוד המתגלה בעקדה[32].
היחס המורכב שאנו עסוקים בו, בין ההיבדלות הישראלית לחיבור למה שמחוץ לבית ישראל, שזור הוא בפרשת העקדה. אברהם לוקח את שני נעריו עמו, וצועד איתם עד הגיעו למקום בו הוא רואה את הר המוריה מרחוק. בהגיעו לשם, הוא פונה אליהם ואומר: "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם"[33]. ההשתחוויה מבטאת את הביטול העצמי המוחלט שהוא פסגת העקדה, מסירת החיים כלפי מעלה. למדרגה זו שייכים רק זרע ישראל, ועל כן אברהם ויצחק נפרדים מן הנערים המסמלים את כל בני נוח ופונים בדד לדרכם. לאחר מכן, בשובם, חוברים הם לאותם הנערים, והולכים עמם יחדיו לבאר שבע[34]. המתח בין השייכות האוניברסאלית לייחודיות הישראלית, הוא שניצב כאן. בין הישיבה 'פה' – יחד עם כל העולם, לבין ההליכה 'עד כה' – למה שמעבר לכך, לנבדלות הישראלית[35].
על פי דרכנו למדנו, שאת מסעותיו של אברהם חורז קו אחד הנע בין האחדות לפירוד, בין הבידוד של זרע ישראל לבדו, לבין החיבור אל כלל העולם. בזה אף חותמת הפרשה, בפרשייה קטנה הבא לאחר פרשת העקדה: "ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד הוגד לאברהם לאמור הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך"[36]. אברהם היטלטל ממשפחתו ועזב אותה לטובת בדידותו, אך עתה נמסרת לו השמועה ומתברר שהקשר המשפחתי המאחד עודנו קיים. אמנם, זכר הדורות נותר רק אצל אברהם המיטלטל.
סוגיית היחס בין החיבור לבדידות נוגעת למישורים רבים, בכלל ובפרט, בעם ובאדם, ובייחוד בציבור שלנו. בעם – ביחס בין הלאומיות לאוניברסאליות, בין היות ישראל עם לבדד ישכון לבין זיקתם לעולם. באדם – ביחס בין אישיותו העצמית, לבין שייכותו לכלל הסובב אותו. בקו תפר ייחודי זה, עלינו ללכת בעקבות אברהם בארץ, בגשמיות וברוחניות.
נמצאנו למדים:[37]
החוט החורז את מסעות ופרשיות אברהם שבפרשתנו, בהמשך לפרשה הקודמת, הוא היחס שבין האחדות לנבדלות. כך פותחת פרשתנו, בתיאור אברהם היושב בפתח אוהלו וממתין לאורחים שיבואו, זאת דווקא לאחר ברית המילה שהבדילה אותו מן העולם. לאחר מכן, נחלץ אברהם מפרטיותו ומתפלל על סדום, שבעבור הצדיקים המעורבים בה ומשפיעים על הציבור, יצילה ד' מחורבן. חוט שני זה ממשיך לשזור את יחסי אברהם עם גרר, כאשר הוא מתיישב בשממת המדבר כדי לשמור על נבדלותו מחד, אך גם מתגורר לפרקים בגרר בכדי לשמור על הקשר עם סביבתו מאידך. הברית עם אבימלך מלך גרר, אף היא נידונה מזווית זו. לאחר מכן, באותו המקום – בבאר שבע, נוטע אברהם אשל המזמין אורחים וקורא בשם ד' א-ל עולם. כל זה מהווה הכנה לפסגת העקדה, בה צועדים אברהם ויצחק לבדם להשתחוות בהר המוריה, אך לאחר מכן שבים הם להתחבר עם הנערים שהותירו מאחוריהם בתחתית ההר. כך חותמת הפרשה, בקשרים המשפחתיים של אברהם שהיטלטל ועזב את משפחתו, אך הנה עתה באה אליו השמועה אודותם. סוגיה זו של כפילות היחס בין הנבדלות לאחדות, רחבה היא ומקיפה מישורים רבים, בכלל ובפרט. נצעד בה בעקבותיו של אברהם אבינו בארץ, בגשמיות וברוחניות.[38]
[1] שיחה זו נאמרה כשנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, בה שוחררו חלקים רבים מארץ ישראל בייחוד אותם שהתהלך בהם אברהם אבינו.
[2] 'ביתין' הוא שמו של כפר ערבי על יד הישוב היהודי 'בית אל'.
[3] בראשית כ"א, ל"ד.
[4] שם כ"ב, יט, וראה רש"י שם.
[5] בראשית י"ז, ז.
[6] שם י"ח, א: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום".
[7] בראשית רבה, מב: "בשעה שאמר הקב"ה לאברהם למול, הלך ונמלך בשלושה אוהביו… אמר לו ממרא: אלוקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו? אמר לו הקב"ה: אתה נתת לו עצה למול, חייך שאיני נגלה אליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך, הדא הוא דכתיב – 'וירא אליו ד' באלוני ממרא'".
[8] בראשית יד, יג.
[9] שם י"ח, א, וראה רש"י שם.
[10] בראשית יד, יג.
[11] שם שם, יב.
[12] ראה רש"ר הירש שם.
[13] ראה 'חכמת המצפון' פרשת וירא.
[14] בראשית י"ח, ט"ז-ל"ג.
[15] שם, פסוק כ"ו. [או שם י"ח, כ"ו. ]
[16] ראה 'אבן עזרא' שם: "וטעם בתוך העיר, שהם יראים את ד' בפרהסיה".
[17] יחזקאל ט, ד.
[18] שבת נ"ה ע"א.
[19] ירמיהו ה, א.
[20] תהילים עט, ב.
[21] ירמיהו שם. וראה 'עיונים בספר בראשית', נחמה ליבוביץ עמ' 130-131.
[22] בראשית כ, א.
[23] ראה רש"ר הירש שם.
[24] בראשית כא, כב-לב.
[25] ראה תורה שלמה שם, כט, ס' קכו. וראה רשב"ם בראשית כב, א.
[26] בראשית כא, כג-כד: "ועתה השבעה לי באלוקים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה. ויאמר אברהם אנכי אשבע"
[27] ראה שמואל ב ה, ו. וראה רש"י שם: "'ואת היבוסי' – מצודת ציון נקראת יבוס, ומזרעו של אבימלך היו. והיו להם שני צלמים אחד עיוור ואחד פיסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום, כשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה כמו שנאמר – 'ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם' ותניא אמר רבי יהושע בן לוי – יכולין היו אלא שלא היו רשאין".
[28] בראשית כב, יד. וראה בראשית רבה נה, ז: "ולך לך אל ארץ המוריה… 'ארון', רבי חייא ורבי ינאי חד אמר למקום שהורה יוצא לעולם וחד אמר מקום שיראה יוצא לעולם".
[29] בראשית כ"א, ל"ג. וראה רש"י שם.
[30] ראה עולת ראיה חלק ב', עמ' רס: "…ומראש צורים נחזה אבינו הראשון, שבקראו בשם ד', ובעלייתו עד רום ערך האהבה והקדושה העליונה, נטע אשל, להאכיל ולהשקות כל נקשה ורעב". וראה רש"ר בראשית כא, לג.
[31] בראשית כ"ב, א.
[32] ראה עולת ראיה חלק א עמ' פד: "כל מה שעבר על אותו צדיק, מיום הבראו, ובאופן יותר כללי כל מה שעבר על המצוי כולו, הוא הכשר לקראת המאורע הנורא הזה, הנותן צורה מפליאה ומאירה לכל היקום, עד שיש יחש לכל אלה אל העניין הנפלא הזה, לקשר אותם אליו, ולומר: אחר הדברים האלה".
[33] בראשית כב, ה.
[34] ראה רש"ר הירש שם, ועולת ראיה ח"א עמ' צו.
[35] ראה 'עמודו של עולם' – הרב סולובייצ'יק עמ' 194-197.
[36] בראשית כב, כ.
[37] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[38] שיחה זו נאמרה בשבת פרשת וירא ה'תש"ל.