בברכת 'מגן אבות', הנאמרת בתפילת ליל שבת, באה הדגשה ליסוד המנוחה השבתי:
"המניח לעמו ביום שבת קדשו"; "כי בם רצה להניח להם"; ומניח בקדושה לעם מדושני עונג".
יצירת מנוחה ישראלית
ראשית יסוד המנוחה נעוץ בשבת, ועל כן עלינו לברר יסוד זה מכמה וכמה צדדים. במסורת חז"ל מופיע הדבר לראשונה בגמרא במגילה, ביחס לתרגום השבעים היווני, שאירע בימים אלו של חודש טבת[1]:
"תניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו… ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי[2].
וברש"י שם:
"'ויכל ביום הששי' – שלא יאמר אם כן עשה מלאכה בשבת, דהא כתיב 'ויכל ביום השביעי', והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה, וזהו גמרו".
דהיינו, בפסוק ישנה בעיה לשונית-פרשנית – מה הפשט 'ויכל אלוקים ביום השביעי וישבות ביום השביעי', הרי המלאכה כלתה ביום השישי, ורק כתוצאה מכך באה השביתה ביום השביעי?
חז"ל, שעמדו על עומק הדבר, דרשו שאף מנוחת היום השביעי מצטרפת ליצירת העולם, ונמצא שרק בשביתת היום השביעי באה לכיליונה מלאכת הבריאה. דבר זה לא היה בכוח תלמי היווני להשיג, ולכן שינו חכמים בתרגומם וכתבו: 'ויכל ביום השישי'.
בצורה בולטת יותר נזכר הדבר בתוספות במסכת סנהדרין:
"חצבה עמודיה שבעה. דבשבעה ימים נברא העולם, שאע"פ שבששה ימים נברא העולם מכל מקום היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה, והיינו דכתיב 'ויכל אלקים ביום השביעי'"[3].
אף בפירושו לתורה נדרש רש"י לדבר, והביא שתי שיטות בפירוש לשון הפסוק:
"'ויכל אלקים ביום השביעי' – ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה"[4].
הרי לנו שביתה ומנוחה אובייקטיבית או סובייקטיבית, ומקובלנו שכאשר מביא רש"י שתי שיטות – הרי כל אחת אינה מספקת בפני עצמה.
נמצאנו למדים שיצירת מנוחה היא יצירה ישראלית; ישנה כאן יצירה מיוחדת שרק המח והלב היהודי מסוגל לתפסה, ואילו זר לא יבין זאת.
מקום מנוחתי
בהבנת ביטוי זה – 'בא שבת בא מנוחה' – אמר ה'שפת אמת' כמה וכמה מהלכים. הראשון שבהם בראש ספרו:
ועל שם זה קודם שבת הי' עולם חסר מנוחה, והוא השבת שכולל כל ימי השבוע ושבת דאתאחדת ברזא דאחד כו'. שכל הדברים מתעלים ונעשין אחד מיוחדים להיות כלי להשי"ת לעשות בהם כרצונו. וז"ש ויכלו במד' שנעשה מעשה בראשית כלי והוא ע"י התכללות. ופי' ויכלו מלשון כלתה נפשי כי הוא הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בהם מהשי"ת. וזהו נק' מנוחה שהיא שביתות הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחי' זו נאמר הוא מקומו של עולם וכמ"ש 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' כו'. וזה כלתה ונגמרה המלאכה כי זה מכוון הבריאה. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה הוא השלום. ובזוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה והוא שלום. ופי' שם הוא התגלות כבודו במעשה בראשית… והבן"[5].
דהיינו, במנוחת השבת קיבל העולם את מנוחתו הוא, את משמעותו ומקומו, ומכאן מתיישב מושג המנוחה ביחס למקום: "קומה ד' למנוחתך"[6], "אי זה מקום מנוחתי"[7].
הדגשת המנוחה ביחס לשבת ולמקדש, לזמן ולמקום, מצביעה על הייחוד; והתפילה – 'רצה במנוחתנו', זו שבזמן וזו שבמקום.
העולם מורכב מפרטים שאין להם מכנה משותף, שאין להם 'מנוחה', והם מנהלים מלחמה נגד ערכי הקדושה; רק השבת מכלילה אותם ומעניקה להם מנוחה ומקום: 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'[8]. מכאן חתימת דברי רש"י: 'כלתה ונגמרה המלאכה'; 'וזה גמרו'.[9]
בלילות הארוכים שבתקופת טבת מבהיקה לעינינו דמותו של הלל הזקן על גג בית המדרש הירושלמי, ומאירה את העלטה שבתרגום התורה ליוונית; על פי דרכנו למדנו שיצירת מנוחת שבת וירושלים אינה אלא על ידי עמל התורה, שבו ימצא האדם את מקומו ומנוחתו.
נמצאנו למדים:[10]
בתפילת ליל שבת באה הדגשה רבתי על מנוחת השבת. מדרשת חז"ל על הפסוק 'ויכל אלקים ביום השביעי' עולה שהמנוחה היא בריאה בפני עצמה, שנוספה לעולם ביום השביעי. יסוד זה, של יצירת מנוחה שבתית, הוא ישראלי וזר לא יבין זאת, ולכן בתרגום השבעים שינו את לשון הפסוק. בעל 'שפת אמת' העמיק ביצירת מנוחה זו, וביאר כיצד השבת כוללת את הפרטים הרבים בעולם, המתנגדים לקדושה, ובכך מביאה להם מנוחה ושלום, כשהכל בא על מקומו ומשמעותו. על כך אנו מתפללים: 'רצה במנוחתנו', בזמן ובמקום, מנוחה ביחס לשבת וביחס למקדש. בלילות הארוכים שבתקופת טבת מבהיקה לעינינו דמותו של הלל ומתווה לנו דרך ביצירת מנוחת שבת וירושלים, על ידי עמלה של תורה.[11]
[1] ראה במאמר 'שלושה ימים בחודש טבת'.
[2] מגילה ט ע"א.
[3] ראה עוד 'אש דת' ח', עמ' רסב.
[4] רש"י בראשית ב, א.
[5] 'שפת אמת' בראשית תרל"א.
[6] תהילים קלב, ח.
[7] ישעיהו סו, א.
[8] שמות טז, כט.
[9] על השבת, המנוחה והמקום – ראה עוד 'שפת אמת' ויקהל תר"ס.
[10] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[11] שיחה זו נערכה משיחה שנאמרה בשנת התשל"ה.