הן בתורה והן בחז"ל אנו מוצאים את הדגשת השבת ביחס לפסח, בזיקה אל ספירת העומר. כך בספר ויקרא:
"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות… עד ממחרת השבת"[1].
וכך במשנה במסכת עדויות:
"משפט רשעים בגיהנם… רבי יוחנן בן נורי אומר: מן הפסח ועד העצרת, שנאמר: 'ומדי שבת בשבתו'"[2].
תופעה כזו צריכה הסבר, ואכן עסקנו בדבר בעבר מפנים שונות[3]. עתה ננסה לעמוד על הדבר מכיוון נוסף.
זכירה ושמירה שבתית – מפסח לעצרת
כתשובה לפשר חריזת פסח ושבת, הדגיש בעל 'שפת אמת' את יסודות הזכירה והשמירה:
"יום טוב של פסח נק' בתורה שבת כדכ' ממחרת השבת. כי פסח דומה לשבת כמ"ש בשבת זכור ושמור כמו כן בפסח… כי זכירה היא נקודה פנימית שאין בה שכחה. ולפי שבשבת מתגלה נקודה זו בנפשות בנ"י לכן צריכה שמירה שלא להתפשט נקודה פנימיות למקום שיש בו שכחה. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא עצמו הענין בגאולת מצרים. שבכל חג המצות נעשה איש ישראל כברי' חדשה כמו שהי' ביציאת מצרים כקטן שנולד. ומתחדש בו אותו הנקודה שנטע הקב"ה בנפשות בנ"י.
ונקודה זו נק' לחם עני שהוא בלי התרחבות כי מצה היא עצם העיסה ואח"כ נשתנית ומתחמצת. וכמו כן כל איש ישראל יש בו נקודה מתנה מאת אלקים. ובאמת צריך האדם להרחיב זאת הנקודה ולהמשיך כל המעשים אחרי'. וזה התיקון כל ימי השנה לפי מה שזוכה האדם לטוב ולמוטב. אבל כשבא חג המצות מתחדש הנקודה ונטהרת מכל הלכלוכים. ולכן צריכין לשמרה מחימוץ ומכל השתנות בזה החג. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי כו'. פי' פנימיות הנקודה כמו שהיא בעצם ואינה מקבלת שינוי לכן צריכה שמירה והי' היום כו' לכם לזכרון. שמתחדש בו הנקודה שנק' זכרון כנ"ל"[4].
רוצה לומר, זכירה היא הנקודה הפנימית שאין בה שכחה, ורק אם נקודה כזו נשמרת – בפסח, אפשר להתקדם עמה לעבר החמץ – בשבועות. עתה מובן מדוע בזיקה אל ספירת העומר, המקשרת בין פסח לשבועות, נזכר היסוד השבתי.
ואם כך הוא בימות החול של הספירה, שיש בהם מן היסוד ה'שבתי' כדברי הברסלבי ב'ליקוטי הלכות', הרי שעל אחת כמה וכמה בשבתות של הספירה:
"וזו בחי' שסופרין שבע שבתות ממחרת השבת עד ממחרת השבת כדי להמשיך בחינת שבת על כל ימי הספירה כדי לזכות לשמחה הנ"ל… כי אפילו יום השביעי שהוא בעצמו שבת קודש צריכין קודם מתן תורה גם כן לספור כנגדו שבוע אחד כדי שיהיה נכלל ביום שכולו שבת, כי באמת שבת הוא מעין עולם הבא אבל אעפי"כ יכול להיות שאפילו ביום השבת יהיה הכוונה בשביל שכר עוה"ב ממש. ועל כן צריכין להזדכך בימי הספירה לזכך כל שבעת ימי בראשית ואפילו יום שבת קודש, כדי להמשיך עליהם בחינת עולם הבא יום שכולו שבת"[5].
אם בחוקותי תלכו
בחינה זו של עמל וזיכוך שלא על מנת לקבל שכר ופרס, היא הרי בחינת 'שתהיו עמלים בתורה', המקופלת באמירה הפותחת את פרשתנו:
"אם בחוקותי תלכו"[6] – "שתהיו עמלים בתורה"[7].
וכביאור בעל 'שפת אמת':
"במד' חשבתי דרכי. בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני לדירה פלו' אני הולך והיו רגלי מביאות כו'. כי בכל דבר וכל מקום יש חיות הש"י. ורק בכל מקום הוא דירה ולבוש מיוחד לחיות בכמה אופנים שונים. אבל הפנימיות הכל אחד. וזה ענין הדרכים שבחזקת סכנה. ומה שאדם נקרא מהלך להיות מושך חיותו ית' בכל דבר וכל מקום כנ"ל ע"י המחשבה קודם כל דבר עי"ז יוכל למצוא נקודה אמיתית שבכל דבר. עדותיך הוא הבירור שצריך להיות האדם עד לברר ולהעיד כי הכל מהש"י כנ"ל. בתי כנסיות ר"ל להכניס הכל תוך הכלל שלא להיות נפרד משורש החיות שמחי' כל כנ"ל. והרצון מהאדם הוא הביטול באמת כל השכל וכל הדעת אל רצון הש"י. הגם כי מתחלה בא ע"י החשבון והסתכלות השכל.
וז"ש חשבתי דרכי עכ"ז המבוקש צריך להיות להתדבק עי"ז ברצון עליון לבטל השכל אליו. רק שגם זה בא ע"י הדעת וחשבון כנ"ל. וז"ש בחקותי שתהיו עמלים בתורה שלא להיות כוונת הלימוד לידע ולהשיג. רק כדי שיוכל להתבטל אליו כראוי. ולרצות תמיד לבא למה שאינו משיג. וזה היגיעה תמיד בתורה להתבטל הדעת אל שלמעלה מהשגה. ועי"ז משיג יותר כדי להתבטל יותר זהו עמל בתורה כנ"ל".
על האדם למצוא את הנקודה הפנימית, את החיות האלוקית שבכל דבר – וזהו הביטול אל רצון ד'. יסוד זה הוא המסומל בהליכת הרגליים אל בתי הכנסיות, לאחר המחשבה על דירה פלונית – הבירור שכל חיות שבעולם שורשה מד'; 'אם בחוקותי תלכו' – שתהיו עמלים בתורה, כדי שיבוא ביטול הדעת אל מה שלמעלה מההשגה.
התכנסות ציבורית
יסוד זה של ביטול אל ד', יש בו אף פנים כלל-ישראליות, כפי שממשיך ה'שפת אמת':
"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש הנ"ל ע"פ המשנה אם אין אני לי כו'. כי כל אדם נברא על דבר מיוחד מה שא"א לאדם אחר לתקן רק הוא. וכן כל שעה ושעה. ואעפ"כ כשאני לעצמי מה אני. שהעיקר לבטל עבודתו לכלל ישראל. וז"ש והיו רגלי מביאות לבתי כנסיות כו' עכ"ד. והשייכות לפ' אם בחקותי כנ"ל שמי שאינו חפץ לגרמייהו רק להיות בטל להשי"ת בוודאי הוא רק ע"י ביטול לכלל ישראל"[8].
לאמור: ההליכה אל הביטול לד' – יש לה לעבור דווקא דרך הביטול אל הכלל; שיהיו הרגליים מוליכות למקום הכינוס הציבורי. ומה לנו מקום כינוס גדול מן המקדש – שירושלים לא נתחלקה לשבטים[9]. חובה המוטלת על הציבור. אדם זוכר את עצמו בבקשת פרס, אך שבת של ספירה היא כה פנימית, כה ספירית, שאין לאדם כל עצמיות פרטית; שלא על מנת לקבל שכר ופרס[10]. הוא זוכר רק את מעמד סיני, שהוא סופר לקראתו.
אותה התבטלות עצמית בתפילה שררה בארץ בימי הספירה בתקופת ה'המתנה', טרום מלחמת ששת הימים – בימים ההם, ומזה נתעורר אנו לדאגה הציבורית – בזמן הזה.
אחדות בחג השבועות
מכוח אותה התרוממות ותנופה ציבורית, הבאה מכח השבת, תימשך התנופה כלפי מעלה אל האחדות שבחג השבועות:
"בפסוק והניף כו' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו כו'. פי' כפי רצון בנ"י כך מתרומם העומר שהוא התרוממות כנס"י להקב"ה. וכפי מה שמתרחב רצון בנ"י למטה כך מתרוממים בשורשם למעלה. לכן יש ספירת העומר נ' יום כמו שהי' מיצ"מ עד מתן תורה שנתרוממו בכל יום ויום עד שהגיעו למדריגת קבלת התורה. וז"ש ממחרת השבת יניפנו. והול"ל למחרת השבת או במחרת מהו ממחרת. רק שממחרת השבת מתחיל תנופה זו ונמשכת עד חג השבועות ואז יש שתי הלחם שיש להם אחדות אחד וד""[11].
נמצאנו למדים:[12]
קשרה התורה, ובעקבותיה חז"ל, בין ספירת העומר לשבת. בדברי ה'שפת אמת' נמצא פשר לדבר, בהקבלה שבין בין יסודות הזכירה והשמירה שבשבת לאלו שבפסח. בפסח מתבררת נקודת הזכירה הפנימית, הנשמרת מן החימוץ המתפשט, ודווקא על ידי כך מתאפשרת ההתקדמות וההתרחבות לחג השבועות, שקורבנו מן החמץ דייקא. מדברי בעל 'ליקוטי הלכות' למדנו על היסוד השבתי שבימי החול של הספירה, שעבודתם היא שלא על מנת לקבל פרס, ומכאן צא וחשוב מעלת השבתות שבה. זו היא בחינת 'אם בחוקותי תלכו' – 'שתהיו עמלים בתורה', וכדברי ה'שפת אמת' שזוהי מציאת הנקודה הפנימית והעמל לבטל את הדעת למה שלמעלה מן ההשגה. יסוד זה יש בו אף פנים ציבוריות, שכן רק על ידי הביטול לכלל ישראל מתאפשר הביטול לד', ומה לנו מקום כינוס ציבורי גדול מירושלים והמקדש, שלא נתחלקו לשבטים. יש בספירת העומר חובה ציבורית, המתגלה בייחוד בשבת שבה – ספירתה היא כה ספירית ופנימית, שלא על מנת לקבל פרס, ויש בה אך זיכרון מעמד סיני. אותה התבטלות עצמית שררה בארץ בימים ההם בזמן הזה, בתפילה ובדאגה הציבורית שבתקופת ההמתנה, ומכוח אותה התרוממות לאומית תימשך התנופה כלפי מעלה, אל האחדות שבמתן תורה.[13]
[1] ויקרא כג טו-טז. ועוד.
[2] עדויות ב, י.
[3] ראה שיחה לפרשת אמור שנערכה בשנת תשפ"ב, וראה עוד 'קול בהדר' פרשת אמור. עוד על כך ראה הופמן קמז. כוזרי מג ס' מא: 'קול יהודה'. תקנת השבין כה. מחשבות חרוץ עמ' 161.
[4] 'שפת אמת' פסח תרנ"ז.
[5] 'ליקוטי הלכות' או"ח ג, הלכות ספירה ב, ד (עמ' קע).
[6] ויקרא כו, א.
[7] רש"י שם (בשם הספרא בחקותי א, ב).
[8] 'שפת אמת' בחקותי תרל"ב.
[9] יומא יב ע"א.
[10] כדברי 'ליקוטי הלכות' לעיל.
[11] 'שפת אמת' פסח תר"מ.
[12] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[13] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ו.