נהגו הספרדים לומר את מזמור כג בתהילים – 'מזמור לדוד' – בסיומה של תפילת ליל שבת. טעמו של מנהג זה מוסבר על ידי הבחינות השונות של שבת המופיעות בפרק – פעילות ומנוחה, אורך ימים, שבתון, שביתה ושיבה – אך לא נעסוק בכך בשיחה זו.
בפרק מופיע ביטוי יחידאי: 'מי מנוחות'[1]. כשלושים צירופים של 'מי' מופיעים במקרא: 'מי מריבה'[2], 'מי נהר'[3], 'מי נח'[4], 'מי ראש'[5] וכו'. הדימוי הוא ברור: מים מפכים, נובעים, יש בהם רעננות, דינמיקה, אולם גם קושי של שתיה; מי מנוחות אלו מים הנחים ונוחים לשתייה.
מריבה ומנוחה – עשק, שטנה ורחובות
ביטוי זה – 'מי מנוחות' – נמצא מקביל במשנתו של ה'שפת אמת' ליום השבת:
"יש מי מנוחות בחינת שבת מנוחה והוא הבאר שנקרא רחובות, ויש מי מריבה כענין הבארות שנקראו עשק ושטנה.
ומשה רבנו ע"ה היה למעלה בחינת מי מנוחות, ולכן לא היה יכול להשפיל עצמו למי מריבה… כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אומות. ואיתא אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין כמו שכתוב 'באו ורשו את הארץ' עיין שם ברש"י, והיו נמשכין אחר מדרגת משה ואהרן והיה נכבש הארץ לפניהם בבחינת מנוחה ושלום… ובאמת אהרן בחינת אהבת ד' וכשהיו ישראל בזו המדרגה לא היה שום שייכות לאומות העולם להתקרב להם כי אהבת ד' רק לבני ישראל כמו שכתוב 'אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב'. אבל כשנסתלק אהרן כתיב ויראו ויראו שהתחילו להשתמש במדת היראה… והתחיל הדרך מלחמה בחינת ימי המעשה… ובשבת קודש יש פריסת סוכת שלום וגם הארת משה רבינו ע"ה ונקרא יום מנוחה"[6].
השבת היא בחינת מנוחה, בה שובתים המלחמה והריב, ולעומתה ששת ימי המעשה הם בבחינת מי מריבה ומלחמה. במדרגת משה ואהרון היה כיבוש הארץ יכול להיעשות בדרך של מנוחה ושלום, אך לאחר שהסתלקו החלה דרך המלחמה ונזקקנו למריבה.
לכפילות זו של מנוחה ומריבה עדות בפרשתנו: הבארות 'עושק' ו'שטנה' מסמלות את מי המריבה, והבאר 'רחובות' מסמלת את מי המנוחות.
מסתבר שבדבריו אלו רומז השפת-אמת ליסוד אשר שמע מזקנו בעל החידושי הרי"ם[7] בפרשתנו:
"ואמר מו"ז ז"ל על ענין הבארות שחפרו האבות שיש בכל מקום נקודה גנוזה מהש"י. רק שצריכין להסיר החיצוניות לגלות נקודה הפנימיות שנקרא באר מים חיים. ובימות החול נקרא עשק שטנה ובשבת רחובות כו' ודפח"ח"[8].
כך התפרש יסוד זה לבעל ה'שפת-אמת' בשנת התרל"ז – בימות חול באה ההשגה על ידי מחלוקת ויריבות, ואילו בשבת באה זו דווקא על ידי המנוחה:
"אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בענין הבארות עשק שטנה הוא עבודת ימי המעשה ורחובות הוא בשבת. כי בחול משיגין אלה הבארות על ידי המחלוקות ומריבות עם היצר הרע. ובשבת בא על ידי מנוחה מעצמו. ולכן נקרא רחובות כי הרחיב ד' לנו. כי כשבא על ידי מעשה האדם אין יכול להתפשט הרבה שמביא לידי חסרונות. אבל בשבת קודש שבא על ידי השי"ת בלבד יש בו ברכה ומתרחבין הדברים וזה שכתוב 'כי הרחיב ד' לנו ופרינו בארץ'"[9].
מריבת רועי גרר
ביטוי נוסף לדיאלקטיקה זו, שבין המריבה לרווחה, מצא ה'שפת-אמת' במריבת רועי גרר עם רועי יצחק בפרשתנו:
"בענין הבארות. פירש מו"ז ז"ל עשק ושטנה בחינת עבודת ימי המעשה. ואחר כך זוכין בשבת לרחובות. והיא מתנה מן השמים כדאיתא על שבת מתנה טובה יש לי כו'. ונראה שלכך אין עליו מריבה וערעורים. הואיל ובא בכח עליון. וזה שכתוב 'כי עתה הרחיב ד' לנו'. וכן כתוב על שבת פורס סוכת שלום עלינו. ואין מגע נכרי בשבת. והיא בחינת הנשמה יתירה שבא בשבת סיוע משורש הנשמה….
ויש לומר כי כל המריבות היו רק על זה. כמו שכתוב 'לאמר לנו המים'. כי הגם שמיחס הכתוב לרועי גרר. מסתמא נמצא מריבות אלו בלב כל איש. שנמשך פניות בעבודת האדם כל שאינו מתברר כראוי ונגרר אחר המעשים תערובות רע. וזה נקרא רועי גרר מה שנגרר בלב האדם התפארות וגבהות לאמר לנו המים. עד שזוכין אחר כך ברר האמת והוא המנוחה כנ"ל"[10].
בביטוי: 'רועי גרר' מצא ה'שפת-אמת' רמז לנגררותו של האדם אחר מעשים שליליים, ולמאבק שבליבו פנימה. בששת ימי המעשה נגרר האדם אחר המריבה לאמור 'לנו המים', עד שבבוא השבת מתברר החיוב מן השלילה ובאה ההכרה על ידי המנוחה.
ד' רועי
מכאן שבים אנו למזמור שבו פתחתנו: "מזמור לדוד ד' רועי לא אחסר"[11]; ההכרה מי הוא הרועה-הרואה – 'ד' רועי' – היא המאפשרת ומתאפשרת 'על מי מנוחות'[12].
יש בחינת רועי גרר, הנהגה הגוררת את האדם לומר 'לנו המים', ויש הכרה ב'ד' רועי' המביאה למי מנוחות. כל מציאות של יגיעה, עמל והתעסקות – מוצאה בששת ימי המעשה, והיא המסומלת בבארות 'עשק' ו'שטנה'. לעומתה כל מציאות של מנוחה ורווחה – מוצאה בשבת, והיא המסומלת בבאר 'רחובות', ובביטוי הייחודי 'מי מנוחות'; ההישגים הרוחניים ניתנים בשבת הם בבחינת 'על מי מנוחות ינהלני'[13].
אולי מכאן הוראה נוספת בלשון המדרש על ברכת יצחק ליעקב: "יתן לך ברכות ויתן לך כיבושיהן"[14] – הברכה כובשת הדרך, נותנת מי מנוחות ומאפשרת את הדרך אליה; הכרת ששת ימי המעשה והכרת השבת.
נמצאנו למדים:[15]
ב'מזמור לדוד' הנאמר בליל שבת מופיע ביטוי ייחודי: 'מי מנוחות'. ה'שפת-אמת' הקביל בין ביטוי זה לבין יום השבת, שבו השגה אינה דרך 'מי המריבה', כבימי המעשה, כי אם באמצעות המנוחה והרווחה. זה אף משמען של בארות יצחק שבפרשתנו – 'עשק' ו'שטנה' כנגד ימות החול, ו'רחובות' כנגד יום השבת. ביטוי נוסף לדיאלקטיקה זו נמצא במריבת רועי גרר עם רועי יצחק; בששת ימי המעשה האדם נגרר אחר השלילה והמריבה, ובהגיע השבת מתברר החיוב ובאה ההכרה על ידי המנוחה. כך נפתח 'מזמור לדוד' הנאמר בשבת: 'ד' רועי… על מי מנוחות' – ההכרה ברועה היא על מי מנוחות. בברכת יצחק ליעקב – 'ויתן לך' – רמוזים שני אלו: המאבק בדרך לברכות והמנוחה שבהשגתן, הכרת ששת ימי המעשה והכרת יום השבת.[16]
[1] תהילים כג, ב: "על מי מנוחות ינהלני".
[2] במדבר כ, יג.
[3] ירמיהו ב, יח.
[4] ישעיהו נד, ט.
[5] ירמיהו ט, יד.
[6] 'שפת-אמת' חוקת תרנ"ו.
[7] ראה 'חידושי הרי"ם', תולדות: "ענין הבארות שחפרו אבות הקדושים הכל היה עבורינו, שמקודם היה המאור נסתר בעפר ועניני עולם הזה המבדילין שלא ניכר הבאר מים חיים שיש בעולם, שהוא עיקר המכוון בהבריאה, וחפרו והסירו העפר עמוק עמוק בדרך עד שמצאו מים חיים. ועשק ושטנה היו ימי החול שצריכין עבודה גדולה, כמו שכתוב 'ששת ימים תעבודו', ורחובות הוא שבת שהיא נחלה בלי מצרים שאין מיצר רק האור מתרחב באורך ורוחב.
והרי היה יצחק יכול לחפור מיד באר הרחובות, ולמה חפר הבארות שרבו אתו? אולם הכל היה בעבורינו כדי להקל שגם בהסתר יהיה ד' לנו סיוע על ידי עבודתם אז, שכל מעשה אבות כן היה… וכן הבארות שחפר מקודם עשק ושטנה כי גם העובד השי"ת והולך ממדריגה למדריגה, בתחילה צריך עבודה ונסיונות וכשעומד תמיד בנסיון אזי בא בסוף למדרגה שאין בה שום הסתר, וזה שבת שנקרא רחובות כנ"ל. ולא רבו עליה כי במדריגתו אז אין ערעור ומריבה, אולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כי בא מזה שעומד בנסיון כנ"ל".
[8] 'שפת-אמת' תולדות תרל"ד. וראה עוד באופנים שנים בשנים: תרל"א, תרל"ב, תרל"ג.
[9] שם תרל"ז.
[10] שם תרמ"ה.
[11] תהילים שם, א.
[12] שם שם, ב.
[13] וכיוצא בזה מה שמובא על השגות האר"י בשבת.
[14] בראשית רבה סו, ג. וראה ב'מתנות כהונה' שם שהביא פירוש רש"י: "מקום להתקיים שם הברכות".
[15] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[16] שיחה זו נאמרה בשנים התשל"ו.