הגיהנום נזכר במסכת נדרים ארבעה פעמים – ביחס לעולם הבא[1], לדינו של קורח וסיעתו[2], לביקור חולים[3] וביחס למידת הכעס:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל', ואין רעה אלא גיהנם שנאמר 'כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה'"[4].
בביאור העניין נאמרו מספר הסברים. הר"ן הסביר שהכועס נותן שנותן פורקן לדחפיו, ומכאן לעבודה זרה:
"לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דאורג (שבת קה:) דמשבר כליו בחמתו יהיה בעיניך כעובד עבודת כוכבים"[5].
לעומת זאת ברא"ש הביא פירוש אחר, שבגלל הכעס ישלטו בו מחלות כגיהנום.
הכעס – יסוד נפשי
הכעס הוא ענין נפשי – דחפים פנימיים המתפרצים בנפשו של האדם, ועל פי זה יסוד זה ביאר המהר"ל את הקשר בין הכועס לגיהנום:
"ובפרק ד' נדרים (נדרים כ"ב, ב') אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל הכועס כל מיני פורעניות של גיהנם שולטין בו… ומפני שהאדם יש לו נפש רוחני כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר כל מיני גיהנם שולטים בו, כי הגיהנם ג"כ הוא יוצא מסדר העולם, לכך כל מיני גיהנם שולטים במי שהוא כועס ולכך כתיב והעבר רעה מבשרך. ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני והוא יוצא מן הש"י ע"י הכעס, ולכך הגיהנם שהוא ג"כ רוחני והוא יוצא מן השווי שולט בו"[6].
מכיון שהכעס הוא ענין רוחני – הוא מעיב על הסתכלות רוחנית[7].
שמעו נא המורים
כאן אנו מגיעים לפרשתנו, בהתייחסות לשיטת הרמב"ם בנוגע לחטאו של משה רבנו האומר "שמעו נא המורים"[8]:
…ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"… כל זה וחטאו, עליו השלום, הוא, שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות – המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: "שמעו נא המורים" דקדק עמו הקדוש ברוך הוא, שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה, וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא… וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו: "ודאי אין הוא, עליו השלום מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז". ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדבריו עליו בעניין הזה, אלא אמר: "קח את המטה והקהל את העדה" וגו'"[9].
להפוך גיהנום לגן עדן – בארץ ישראל
בארץ ישראל יש לסוגיה מעמד מיוחד[10]. יסוד הגיהנום הוא עמל בלי יצירה, בלי משמעות, וכיוצא בדבר הסביר הרב קוק ב'מוסר הקודש':
"יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל בציור ובתפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקצפון פנימי.
כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים, בכונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי, האצור בעולם, שמצד עצור כח היצירה.
וכל מה שהיצירה הרוחנית מתרחבת, כל מה שהפלגים של הדעה הרחבה מסתעפים בעזוז מרוצתם, כל מה שהתורה תתגדל ותתאדר, השלום מתרבה בעולם, אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי"[11].
מעתה יובן מדוע הכועס כל מיני גיהנום שולטין בו, מפני חסרון היצירה, ומכאן והחובה המיוחדת בארץ ישראל; אנו רואים בעינינו את כח היצירה הארץ-ישראלי, המביא עמו בטחון ושלוה, ומכאן האחריות עלינו לסלק הכעס, לסלק הגיהנום וליצור חברה שלוה ויצרנית.
אולי לכן לא נכנס משה לארץ ישראל, בגלל הכעס, שאין לו מקום בארץ.
וכמו שכתב הרב קוק באגרות על הפיכת גיהנום לגן עדן; בארץ ישראל לא כועסים, לא רוטנים, אלא יוצרים, ואז נהפך הכל לגן עדן[12].[13]
[1] נדרים ח ע"ב: "אין גיהנם לעולם הבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו'".
[2] שם לט ע"ב: "דרש רבא 'אם בריאה יברא ה" – אם בריאה גיהנם".
[3] שם מ ע"א: "אמר רב כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם".
[4] שם כב ע"א.
[5] שם.
[6] 'נתיבות עולם' נתיב הכעס פ"ב. וראה במהרש"א.
[7] ראה 'מכתב מאליהו ח"א עמ' 168.
[8] במדבר כ, י.
[9] שמונה פרקים לרמב"ם, פ"ד. וב'שומר אמונים' עמ' קסט על מי שהתאפק מלכעוס במעשה האתרוג. ובביאורי חסידות לש"ס, ערך 'כעס': רגזן עלתה 'בידו'.
[10] עולא עולה לא"י (אמורא מחכים – בע'עיון יעקב' ובתו"ת – לב רגז, מבלי שציין מקורו). וראה 'מכתב מאליהו" ח"ג 195 על השלוה בא"י.
[11] 'אורות הקודש' עמ' רמג.
[12] אגרות ראיה' ח"ב, עמ' שיג: "מעין דוגמא שלעתיד לבא שיתהפך הגיהנום למקום עדן ערבתה כגן ד'… ואותו האור המבהיק בארץ האורה לא יתן מקום לאור כהה מרוחק זה, ודוקא מתוך חושך יאיר נתיבו… לצפיית ישועת ד' בארץ חמדתו ישובו ובאו ציון ואז יראו כל ישר לב ינהרו".
[13] שיחה זו נאמרה בשנת התשל"ה.