המרכיב הבסיסי של סעודות השבת הוא הפת, הלחם, ובשם המיוחד: 'חלה'. כינויו של הלחם – 'חלה' – מתייחס ליצירה של ערב שבת הראשון: "אדם הראשון… חלתו של עולם"[1], ומכאן חובת הזהירות המיוחדת של מצוות הפרשת חלה באישה, והתייחסות למעשה הנחש.
מכאן גם מנהג האפיה של חלות לכבוד שבת, בערב שבת, שהובא ברמ"א[2], ולפי שיטת ראשונים רמוז בבבלי[3]; אמנם בירושלמי מפורשת האפיה בערב שבת:
"עזרא התקין לישראל… שיהו אופין פת בערבי שבתות"[4].
'בזעת אפך תאכל לחם'
על הערבוב ועל הסכנה ועל המהפך בעיניני הלחם נרמז בחיד"א: 'שלח"ן' בהיפוך אותיות – 'לנח"ש'[5]. ומכאן לפעם הראשונה שנזכר הלחם במקרא – בעונש על חטא אדם הראשון שנגרם בעטיו של נחש:
"בזעת אפך תאכל לחם"[6].
התיקון לכך בא במלחמת אברהם:
"ומלכי־צדק מלך שלם הוציא לחם ויין"[7],
ולאחר מכן עולה הלחם על שולחן המלאכים:
"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם"[8].
בעצם תהליך עבוד הלחם ישנה סלקציה, בירור. זהו 'בזעת אפך תאכל לחם', מתוך הקוץ והדרדר לברר את האוכל. הסלקציה ממשיכה בעצם האכילה, וזהו יסוד עבודת 'העלאת הניצוצות'.
לחם וסלקטיביות במקרא
תהליך דומה ניתן לראות בשבע האיזכורים של לחם בראשית המקרא. את שלוש הפעמים הראשונות הזכרנו: 'בשעת אפך תאכל לחם', 'הוציא לחם ויין', 'ואקחה פת לחם'. הפעם הרביעית היא כאשר משלח אברהם את ישמעאל:
"וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר"[9].
אף כאן תהליך של בירור, יצחק הנבחר מתוך הזוג: ישמעאל ויצחק, על דרך שנאמר בבני הפילגשים: "ויתן אברהם מתנות וישלחם"[10].
תהליך זה ממשיך בפרשתנו – במאבק על הבכורה. יעקב ועשו הם בני הורים משותפים, תאומים, והנה יעקב נותן לעשו:
"לחם ונזיד עדשים"[11].
ובזה הוא קונה ממנו את הבכורה ונעשה הנבחר. ואכן, זו הפעם החמישית שנזכר הלחם בתנ"ך – גם הפעם על דרך בירור סלקטיבי של האוכל מתוך הפסולת.
'ועשה לי מטעמים'
אכן בפרשתנו יש לעניין האכילה מקום מרכזי – בברכת יצחק. יצחק אבינו מבקש מטעמים מעשו:
"עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"[12].
בקשת יצחק מטעמים מעוררת קושי מובן, ובכך עסק בעל 'שם משמואל', שראה בבקשת הציד את הרצון להעלאת הניצוצות:
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי… ונראה דהנה ידוע מענין ניצוצות קדושות שנפלו בשבירת הכלים וצריכין לבררם ולהעלותם מדומם צומח חי למדבר ובכוונת האכילה מחזירין לקדושה, והנה בעודם בשבירה הם כשבוין וניצודים וכשמחזירין לקדושה הוא כאלו צד ושובה את השבי'…"[13].
בשנה אחרת מבאר ה'שם משמואל' מכיוון אחר – בקשתו של יצחק למטעמים הייתה כדי שתשרה עליו רוח הקודש:
"בענין מה שרצה יצחק במטעמים שח"ו לומר שהי' להוט אחר תאוות אכילה… ונראה דהנה במדרש בפסוק ותהיינה מורת רוח אמר ריב"ל גרם להורו לסילוק ממנו רוה"ק… וי"ל שיצחק תלה במה שכהו עיניו ורוה"ק אינו שורה אלא מתוך שמחה, ומאחר שסומא חשוב כמת הי' חסר לו שמחה, ע"כ הי' מהדר אחר דברים לשמח את לבו כענין אלישע שכתוב ועתה קחו לי מנגן… כדי שתשרה עליו רוה"ק"[14].
תיקון עץ הדעת
אמנם יצחק ביקש מטעמים, אך רבקה הוסיפה את הלחם, וזו לנו הפעם השישית שמופיע הלחם במקרא:
"ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה"[15].
על כך ביאר ה'שם משמואל' שכוונתם הייתה לתיקון חטא עץ הדעת:
"ועשה לי מטעמים וגו' נראה דהנה יצחק לא אמר אלא מטעמים ורבקה הוסיפה לחם… ונראה דהנה במדרש ועשה לי מטעמים ר"א בשם ר' יוסי בר זמרא אמר שלשה דברים נאמרו בו [בעץ הדטו"ר]… וכן יצחק אמר ועשה לי מטעמים וכו'… ונראה דהמדרש בא לרמז שכל עצמו של המטעמים שדרש יצחק הי' לתקן חטא של אכילת עהדטו"ר… והנה יצחק לא עלה על דעתו לתקן אלא קלקול בחי' הגוף… אך רבקה שידעה בנבואה שיעקב יטול את הברכות ועשו ירד פלאים חכמת נשים בנתה ביתה והוסיפה את הלחם והוא תיקון בחי' השכל"[16].
תיקון זה יש לו לבוא דווקא על ידי השתדלותה של רבקה, המתקנת את חטא חווה:
"ענין שהי' צריך שיבואו הברכות ליעקב ע"י השתדלות רבקה, נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי יעקב ועשו שנולדו תאומים בבטן אחת הי' דוגמת עץ החיים ועץ הדטו"ר שהי' כרוכין בשורש אחד עכ"ד. והנה ידוע שהאמהות תקנו חטא חוה… ורבקה תקנה חטא חוה במה שהאכילה לאדם מעץ הדטו"ר, והיינו דמאחר שעשו הוא דוגמת עהדטו"ר הי' המטעמים שעשה דוגמת פרי עהדטו"ר, היינו לחבר את הטוב לרע, ומטעמים של יעקב דוגמת פרי עה"ח, וע"כ רבקה שסיבבה למנוע מיצחק מטעמי עשו ואדרבה לטעום ממטעמי יעקב בזה תקנה את חטא חוה שהאכילה לאדם מעהדטו"ר".
עתה מובן מדוע לא טעם יצחק ממטעמי עשיו:
"ולפי האמור יובן הטעם שלא טעם יצחק ממטעמי עשו כלל, שבפשיטות הי' לו לטעום מה מהם לפייס את עשו וגם למען יחול הברכה שברכו לבסוף, כי הכיר וידע מה לפניו, שהם פרי עהדטו"ר"[17].
לאחר שנתן יעקב לעשיו לחם עם נזיד עדשים, הלחם שנתן ליצחק – נקי, וממנו באה ליצחק שמחה ושרתה עליו רוח הקודש.
שמחת האכילה המתוקנת
על השמחה שבאכילה המתוקנת כתב הרב קוק:
"מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה…
כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים. כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם, על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו.
ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו…
מחשבות עמוקות וחודרות בדבר קדושת האכילה… הוא רק נחלתן של ישראל, הרחוקים מגורלו של עשו באמרו הלעיטני נא. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלקיו"[18]
סעודת ירושלים
אמנם בירורו של המאכל וקידושו, יש לו מקום מיוחד ומקודש – בארץ ישראל וירושלים:
"המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן.
וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל"[19].
כדרך שיש בירור בין אדם לאדם, בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשיו – כך יש בירור וסלקציה בבחירת המקום: "אשר יבחר ד'"[20], וזהו תיקונו של הלחם בסעודת ירושלים[21].
[1] בראשית רבה יד.
[2] או"ח רמב, א
[3] מסיפור הגמרא בתענית (כד ע"ב) על אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ראה במג"א ובבאור הלכה או"ח שם.
[4] מגילה פ"ד ה"א. וב'תורה שלמה' בשלח 221 רמז בברור בפסוק 'את אשר תאפו אפו' – לאפיה לכבוד שבת.
[5] 'מורה באצבע' ג, קז.
[6] בראשית ג, יט.
[7] שם יד, יח.
[8] שם יח, ה.
[9] בראשית כא, יד.
[10] בראשית כה, ו.
[11] שם שם, לד.
[12] שם כז, ד. וראה עוד בפרשתנו כו, ל: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו".
[13] 'שם משמואל' רפד.
[14] שם שז.
[15] שם כז, יז.
[16] שם שטו.
[17] שם שטז. וראה עוד 'פרי צדיק' עמ' 80, 83, 86.
[18] 'אורות הקודש' ג, עמ' רצב; רצד.
[19] שם עמ' רצה.
[20] דברים יב, ה ועוד.
[21] ראה בשיחה לפרשת אמור שנערכה בשנת תש"פ.