במספר שיחות דיברנו על ספירת העומר בהיבט של טעמי המצוות; ההסברים השונים שנתנו לעניין זה במישורים שונים של המחשבה הישראלית – הקשר לעבדות האדמה, היחס שבין פסח לשבועות, עניין השעורים, הבהמיות, העומר והקשר לארץ ישראל וספירת הנקיים מזוהמת מצרים[1]. בפעם אחרת דיברנו על עניין השבת המיוחד לפסח – בזיקה לספירה ועוד. הפעם נעסוק בצד מיוחד בסוגיה זו של הספירה.
ספירת העומר – מצווה על היחיד
נפסק להלכה[2], על סמך הגמרא במנחות[3], שמצווה על כל אחד לספור, ולפי העולה מדיוני האחרונים והראשונים בזה[4] חובה זו מוטלת על היחיד ולא על הציבור, אף שנקטה התורה לשון רבים 'וספרתם לכם'. דבר זה יש לו השלכות הלכתיות; בפשטות בשאלה האם אדם יכול להוציא את חברו בברכה או בספירה, אבל טמון בכך חידוש נוסף.
כל המועדים קבועים ועומדים, אם בידי שמים ואם בידי בית דין, ועל כל פנים כל אחד מהם הוא מועד בפני עצמו; יוצא מן הכלל חג השבועות, שהוא מועד המיוחד בהיותו תלוי בדבר אחר לגמרי – בספירה, וממילא בפסח. ממילא, אם ספירה מסורה בידי כל אדם בפני עצמו הרי שגם מועד חג השבועות מסור בידי כל אדם. מכאן מחדש האדמו"ר החבד"י[5] שמי שספירתו מיוחדת מיתר הציבור, בגלל נסיעתו על פני הכדור – יחול חג השבועות שלו ביום החמישים של ספירתו שלו, אף שיוצא הדבר ביום מט' או נא' לספירת הציבור, אלא שלא יוכל לומר בתפילה "זמן מתן תורתנו".
ספירה – התייחדות והפרטה
להנחות הלכתיות אלו יש משמעות במחשבה.
בשמות רבה שאלו להבדל שבין הפסוק בישעיהו: "מונה מספר לכוכבים לכלם בשם יקרא"[6], בלשון יחיד, לבין הפסוק בתהילים: "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא"[7], בלשון רבים[8]. קריאת השם היא מהות הדבר, וכבר דברנו מזה בהקשר הפסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"[9]. יש בחינה של פרט, 'בשמות יקרא', ויש בחינה של כלל – 'בשם יקרא'[10].
יציאת מצרים היא גאולת הפרט, ומכאן העמיק המהר"ל במאמר חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – הוא בפרטיותו – כאילו הוא יצא ממצרים. ימי הספירה הם המהווים את תהליך הזדככות הפרט, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, בבחינת "לכולם שמות יקרא".
מסילה זו – של בניית הפרט – נמשכת והולכת עד לחג השבועות, ואכן מוצאים אנו נקודות רבות במתן תורה הקשורות לאינדיבדאום. עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד[11], וכפי שאמרו במדרש: "'קול ה' בכחו' לא נאמר, אלא: 'קול ה' בכח' – בכח של כל אחד ואחד'"[12]. כך גם בהגבלת התחומין בהר, כאשר אף למשה הייתה מחיצה בפני עצמו, וכן הלאה לפי דרגות העם, ודבר זה משמש עדות להשגות הפרטיות של כל אחד, כפי שעמד על כך הנצי"ב בהקדמתו ל'העמק דבר': "והגבלה זו היתה לפי השגת כח הקדושה שחלה אז בשפע על כל אחד".[13]
כאלו הם דברי הזוהר על ה'אנכי' הכפול – אחד במתן תורה ואחד בביאת העולם, והארכנו במקום אחר ביסוד גדול זה:
"פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור' – מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא דכתיב 'אנכי ד' אלקיך', דא הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא, דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי', הוא, בגין לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא"[14].
ספירת העומר היא ההכנה לקראת ה'אנכי' הזה – לקול גדול ולא יסף מחורב. הספירה משמשת תהליך של התייחדות והפרטה, כי עצם המספר מהותו ייחוד מאחרים; המספר נותן מדרגה ומהות לעצם. שתהא ספירה – יציאה לכל אחד ואחד ומכאן למתן תורה.
מסלול זה של ספירה אינדיבידואלית יש לו גם סיום כללי. מעבר להיבטים הפרטיים של מתן תורה, ישנם בו אף מומנטים של "לכלם בשם יקרא". כך במספר אותיות התורה ומקבליה – שישים ריבוא, כך בדברי המדרש: "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד"[15] וכך במומנטים נוספים[16], ועוד נסביר כיצד משתלבות שתי דרכים אלה בבחינות השונות של מתן תורה, ליחיד ולציבור.
שלא נהגו כבוד
פרשת הדרכים שבה מסתעף המשך מסלול הפרט ומסלול הכלל היא ביום לג בעומר, יום פטירת רשב"י והפסק המגפה של תלמידי רבי עקיבא. בהמשך נראה על פי רמז – ענין נוסף ביום זה, הנעוץ בתולדות יעקב אבינו, היחיד שיצר אומה, כלל.
לראשונה נזכר עניין המגפה שבין תלמידי רבי עקיבא בגמרא ביבמות[17] ובקהלת רבה[18], וכתב היעבץ ועוד שהם היו חיילי המרד. יום פטירת רשב"י הוא גם יום הפסקת המגפה כמה שנים קודם לכן, שהרי רשב"י היה בין התלמידים ביבנה שרבי עקיבא חידש עמהם את הישיבה[19]. על הקשר שבין המגיפה לספירה כבר כתב המהר"ל על פי דרכו[20], ועל פי דרכנו אפשר לומר בפשטות: מי שאינו נוהג כבוד בחברו – אינו עומד במבחן הימים של חרות פנימית, של יציאה ממדרגת השעורים לחיטים, ממאכל בהמה למאכל אדם.
אבל ישנו מהלך נוסף[21]. נהיגת כבוד יסודה במעלה שיש לאחד על פני חברו, בהבנה שיש לזולת 'אנכי', נקודה פנימית העולה על חבריו: "כל צדיק נותנין לו מדור לפי כבודו"[22]; "כל צדיק וצדיק יש לו עדן בפני עצמו"[23]. פרטיות זו היו חסרים תלמידי רבי עקיבא, ומכאן מותם. סכנה זו גדולה יותר כאשר יוצאים למלחמה כגוש אחד, בלי התחשבות באינדיבדאום, ולא מכירים במעלת השני.
רשב"י הוא כולו פנימיות, "תעלומה ואין קורא לה", בכוחו לפטור את העולם מן הדין; והפנימיות היא הפרטיות. כך אמרו בגמרא: "רבי עקיבא סתימאה"[24], וכך אמר רשב"י לתלמידיו: "בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא"[25].
מן הפרט לכלל
הפסקת המגפה, גילויי רשב"י ביום פטירתו – מקנים לפרטיות מעמד של קבע במציאות, ולאחר שהפרטיות מתבססת אפשר לפנות אל צד הכלל.
בל"ג בעומר, לאחר ביסוס הפרטיות, נפתחת ההכנה לחג השבועות, למתן תורה שתנאיו: 'ויחן' – 'כאיש אחד בלב אחד'. מכאן מחדש החבד"י שגם מי שיספור בפני עצמו יחסר לו – 'זמן מתן תורתנו' של הרבים.[26]
לעניין זה של האחדות הסברים רבים. בפשטות ששים ריבוא אותיות לתורה, וכנגדן ששים ריבוא ישראל מקבליה; לכל אחד מישראל אות משלו בתורה, ולאחר התבררות האות, לאחר הספירה – חייבת לבוא האחדות, "לכולם בשם יקרא". 'אנכי' – לפרט, ו'אנכי' – לציבור שהוא כפרט.[27]
עֵד הגל הזה
אך יש עמוק מכך: הפרטיות ביסודה היא היבדלות מאחרים. בדרך רמז דרשו בחסידות על לג בעומר את הפסוק בבראשית: "עֵד הגל הזה"[28], וברור שעדות היא לייחודו של יעקב, הבונה כיחיד את בית ישראל[29]. מכאן לנבואתו של הושע: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבד ישראל באשה ובאשה שמר, ובנביא העלה ד' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר"[30]. יעקב אצל לבן, וישראל במצרים – זו אותה בחינה; היציאה – ג"ל – עדות. יציאת העצמיות, הפירוד, סילוק של קשר עם לבן, עם מצרים, המתעצמים לאחר רוב ימי הספירה – הם ההכנה לאיחוד האמיתי של מתן תורה, של תעלומה זוהרת בראש ההר, שכל אחד קרוי אליה.
נמצאנו למדים:[31]
לספירת העומר יש היבטים שונים, אשר אחד מהם הוא היחס שבין היחיד לציבור. בהלכה נפסק שחובת הספירה מוטלת על היחיד, וטמון בכך חידוש על מועד חג השבועות המסור לכל יחיד לפי ספירתו. להנחה הלכתית זו יש משמעות מחשבתית – הספירה מהווה תהליך של התייחדות והפרטה, כמסילה של הזדככות הפרט, הנמשכת מיציאת מצרים האישית ועד למתן תורה כפי כוחו של כל יחיד. יום לג בעומר הוא שיאה וביסוסה של הפרטיות; ביום זה פסקה המגפה שנגרמה עקב אי-נהיגת כבוד, אשר יסודה בחוסר הכרה בממד הפנימי-אישי של כל אחד ואחד, העומד בתשתיתם של ימים אלו. בלג בעומר, עם הפסק המגפה וגילויי רשב"י מגלה הפנימיות הוקנה מעמד של קבע לפרטיות, ומכאן והלאה ניתן לפנות אל הכלל, כאיש אחד בלב אחד לקראת מתן תורה. דורשי רשומות דרשו את הפסוק: 'עֵד הגל הזה' על לג בעומר; כשם שעדות היא לייחודו של יעקב מלבן, כך עדות היא לישראל המתייחדים ויוצאים ממצרים, כל אחד בפני עצמו, תהליך המתעצם בלג בעומר לאחר שעברו רוב ימי הספירה. דווקא פרטיות וההיבדלות זו – היא היא ההכנה לאיחוד האמיתי של מתן תורה.[32]
[1] ראה שיחה לפרשת אחרי מות תש"פ.
[2] שו"ע או"ח, תפט א.
[3] מנחות סה ע"ב.
[4] ביאור הלכה ומ"ב שם.
[5] בקונטרס תשכ"ד.
[6] ישעיהו מ, כו.
[7] תהילים קמז, ד.
[8] שמות רבה מח, ב: "'המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא' וכתוב אחד אומר: 'לכלם שמות יקרא' כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכלם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל לכך נאמר 'לכלם שמות יקרא'.
[9] בראשית ב, יט. ראה פרשת ויצא תשפ"א ועוד.
[10] ראה שם משמואל ויקרא עמ' שז.
[11] ראה רמב"ן שמות כ, ב.
[12] שמות רבה כט.
[13] ראה בשיחה לפרשת יתרו תשפ"א.
[14] זוהר בראשית פז ע"ב. וראה שיחה לפרשת יתרו שם.
[15] ראה רש"י שמות יט, ב.
[16] ראה שם משמואל עמ' שז.
[17] סב ע"ב: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".
[18] יא.
[19] ראה יבמות שם.
[20] 'חידושי אגדות' יבמות שם.
[21] ראה ב'שם משמואל' עמ' שז.
[22] שבת קנב ע"א.
[23] ויקרא רבה כז, א.
[24] מגילה ב ע"א, וראה שם ברש"י.
[25] גיטין סז ע"א.
[26] בחז"ל נזכר הדבר ברמז בשמו"ר א מב, וידע אלהים, אחד, אינו יודע בחברו, ובפתחיתא לאיכה סימן כ': "כך כשיצאו ישראל ממצרים" וכו', ולבסוף – 'ויחן שם ישראל'.
[27] ראה שם משמואל במדבר עמד צא.
[28] בראשית לא, נב. ראה 'שם משמואל' בחוקותי עמ' שע: "והנה כמו ביעקב בבריחתו מבית לבן כשניצל עשו גל ונאמר 'עד הגל הזה' ואיתא בספרים שהוא רמז על ל"ג בעומר… כן בשליש האחרון של ימי הספירה שהוא מל"ג בעומר ואילך מתנוצץ אור חג השבועות".
[29] ושם בבעלי התוספות וברא"ש – עניין בלעם והאבנים.
[30] הושע יב, יג-יד.
[31] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[32] שיחה זו נאמרה בשנת התשכ"ד.