בפרק 'אשת חיל'[1], שנהגו ישראל לזמרו בליל שבת, מופיע הלילה פעמיים כביטוי לזריזות: "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה"[2], "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה"[3].
טוב סחרה
ביטוי זה – 'לא יכבה בלילה נרה' – נדרש בדברי המלבי"ם בסמיכות ל'טעמה כי טוב סחרה':
"'טעמה', גם לא תיחד מסחרה רק בעבור הערב והמועיל לצורך עצמה, כי 'טעמה כי טוב סחרה', שתוכל לעשות בו גם את הטוב כמו צדקה וגמילות חסדים ועל כן 'לא יכבה בלילה נרה' ותוסיף אומץ במלאכתה כדי שיהיה לה מעות גם על מצות ומעשים טובים'.
דרך המושכל. "'טעמה', וחוץ ממה שתשלים את עצמה תעשה בו מסחר, והוא מה שתשתדל להשלים את אחרים בין בעיון בין במעשה, שאז זכות הרבים תלוי בו, וכל מה שירויחו המה יהיה לו חלק עמהם כי הוא גרם זה והרי זה כסוחר שמרויח, וסחרה זה טוב מכל הסחורות שהוא ריוח המתמיד. וזה שנאמר כי 'לא יכבה בלילה נרה' שגם אחר המות תאיר נרו באישון חשך, כי המצות שיקיימו על ידו וההלכות שיאמרו על שמו הם יאירו נרו נר מצוה, ותורה אור לעולם ועד"[4].
אשת החיל, המבינה שהמסחר עושה פירות, מנצלת את הלילה להגדלתו.
לא יכבה נרה – בשבת
ב'שם משמואל' נדרש פסוק זה על משיכת הגוף אחר ד' אף בלא אור השכל, בלילה, ומכאן אמירתו בשבת:
"והנה במדרש תנחומא שאברהם אבינו ע"ה הספיד לשרה כל פרשת אשת חיל, ושם כתיב טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, והיינו אפילו באישון לילה וחשך שמש השכל בצאתו נמי לא יכבה נר שלה, ומשום שהגוף בעצמו אף בלי הוראת השכל היה נמשך אחר הש"י. ועל כן אנו אומרים אשת חיל בהכנסת שבת"[5].
אף באישון לילה, כאשר כבה אור שמש השכל – לא יכבה נרה של אשת החיל. כך הוא עולם השבת – עולם בלי שינוי, וגם הגוף, הלילה, מונהג על ידי השכל, ומכאן אמירת 'אשת חיל' בליל שבת קודש.
נר אלקים טרם יכבה – נרות המקדש והשבת
במדרש דרשו פסוק זה על חנה ושמואל, ומכאן למנורת המשכן:
"'טעמה כי טוב סחרה', [לא יכבה בלילה נרה]' – זו חנה שטעמה טעם תפילה, שנאמר: 'ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בד" וגו', לפיכך זכתה ויצא ממנה בן שהיה זוג למשה ולאהרן, שהיו מאירין לישראל כנרות, דכתיב: 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', וכתיב ביה בשמואל: 'ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד""[6].
חנה היא אותה אשת חיל שלא יכבה נרה – שמואל, שבו כתוב 'ונר אלקים טרם יכבה'; נמצא שאותו נר אשר לא יכבה זהו הנר שבמנורת המשכן.
את השייכות שבין נרות השבת לנרות המשכן והמקדש – אנו מוצאים אף בהבטחה שניתנה לאהרן הכהן לאחר חנוכת המזבח:
"וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי? זה אהרן שנאמר 'ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי', ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר: אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי. אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לאהרן אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות', הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם"[7].
אור הנרות שאינו בטל לעולם, אשר בהם גדולתו של אהרון, זהו אור קדושת השבת. כך ב'פרי צדיק':
"ועל זה אמר משה רבנו ע"ה לאהרון שבהדלקת המנורה יהיה המכוון שלו שמי שיעמוד מול פני המנורה… ויעמוד מול קדושת השבת מוכן לקבל האור… על פי זה יובן מה שאמרו במדרש רבה וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי וכו' זה אהרן וכו' אמר לו הקב"ה לך אמור לו לאהרן אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטילין לעולם. וכבר הקשו הא הנרות גם כן אינן נוהגין רק כל זמן שבית המקדש קיים ועיין ברמב"ן"[8].
מעתה כך יתבאר הפסוק: 'לא יכבה בלילה נרה' – זהו נר שבת ונר החנוכה, העושים שניהם פירות בבחינת 'טעמה כי טוב סחרה' ואינם בטלים לעולם.
'קבעום'
זו קביעותם של ימי החנוכה – 'קבעום בהלל והודאה' – שלא יכבה נרם, ועל כך עמד ב'תפארת שלמה':
"וגם בחנוכה כתיב קבעו שמונת ימי חנוכה שיהי בקביעות יום כמו שאמרו גנזו לצדיקים לעתיד לבוא שבכל דור ודור ולהם לילה כיום יאיר אבל הרשעים בחשך ידמו… וזה דכתיב לעושה אורים גדולים. הם האורות שנתגלו בליל שבת ובלילות חנוכה כולם כיום יאירו. ובכח סגולת המצות האלו ממשיכים חסד בעולם כי לעולם חסדו…"[9].
יוצאים אנו מלילות חנוכה לליל שבת, מאור נרות החנוכה לאור נרות השבת ומבקשים שתישאר הקביעות.
אור העושה פירות
את אור הבית היהודי ביקשו היוונים לפרוץ, 'ופרצו חומות מגדלי' – פרצו את הסורג של רשות היחיד[10]. בחנוכה אנו מתקנים את הפרצות ומעלים את האור נר איש וביתו, אך בעקבות כך באה הפריצה לפרסומי ניסא אף ברשות הרבים. כזו היא גם דרכו של אור השבת; מתוך בחינת הבית והגבלת התחומין – באה ברכת 'ופרצת'[11], ומכאן אמירת 'אשת חיל' בשבת, שיש לאישה הוראה של בית[12].
פך השמן של חנוכה לא כבה עד שהספיק להאיר את לילי טבת, וממשנתו של הלל הזקן למדנו על אור הנר בבית מדרשם של שמעיה ואבטליון בירושלים, שלא כבה בלילות השבת של חודש טבת.
אם נעשה פירות מהאור, אם נסחר אתו – לא יכבה הנר.
נמצאנו למדים:[13]
בפיוט 'אשת חיל' אנו מזמרים על הנר שאינו כבה בלילה – 'לא יכבה בלילה נרה'. המלבי"ם דרש מקרא זה לפניו – 'טעמה כי טוב סחרה', שאשת החיל הבינה שהמסחר עושה פירות ולכן נרה לא יכבה בלילה. ב'שם משמואל' דרש זאת על עולם השבת, שאין בו שינוי ולא כבה בו אור נר השכל המנהיג את הגוף-הלילה. פסוק זה נדרש במדרש על שמואל שבו נאמר 'ונר אלקים טרם יכבה', נר המשכן, ומכאן הקשר בין נרות המקדש והשבת. קשר זה עולה אף מההבטחה לאהרון על אורו שלא ייבטל לעולם – אור נרות המקדש והשבת; נרות אלו עושים פירות ועל כן אינם כבים. זו הקביעות שאנו מבקשים שתישאר ביציאתנו מלילי חנוכה לליל שבת. היוונים פרצו את חומות הבית היהודי, התחום ברשות היחיד, ובתיקון פרצותיהם פורץ האור אף לרשות הרבים; כך הוא אף אור השבת, הפורץ מתוך המוגבל והתחום. פך השמן של חנוכה מאיר את בית המדרש בלילי שבתות טבת, ואם נעשה פירות עם האור ונסחר אתו – לא יכבה הנר. [14]
[1] משלי לא, י-לא.
[2] שם שם, טו.
[3] שם שם, יח.
[4] מלבי"ם שם.
[5] 'שם משמואל' חיי שרה עמ' רכא.
[6] מדרש משלי לא.
[7] במדבר רבה טו.
[8] 'פרי צדיק' בהעלותך ס' ג. וראה 'תורה שלמה' פקודי במילואים.
[9] 'תפארת שלמה מועדים, עמ' עד. וממשיך שם: "וכבר בארנו כי השבת הוא התיקון למכירת יוסף כמ"ש בזוה"ק וזכרת כי עבד היית במצרים. וגם חנוכה הוא תיקון לענין הזה לכן קורים תמיד בשבתות של חנוכה פ' וישב ופ' מקץ מענין מכירת יוסף…". וראה עוד שם עמ' עט.
[10] ראה בחוברת 'הידורי חנוכה' בשיחה: 'אור חנוכה, שבת וראש חודש'.
[11] וכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מיצרים…. כיעקב שכתוב בו 'ופרצת', אותו יעקב שקבע תחומין לשבת. ראה 'שבת ומועד בשביעית' פרשת וישלח, ושיחה לפרשת וישלח תשפ"א.
[12] ראה שבת קיח ע"ב: "אמר רבי יוסי מימי לא קריתי לאשתי אשתי… אלא לאשתי ביתי".
[13] תוספת זו הינה מדברי העורך.
[14] שיחה זו נאמרה בשנים התשל"ז.